בתי כנסת
בתי הכנסת של יהודי אפגניסטן
הראת
מתוך ספרו של אהרן בצלאל "להניח ברכה" בהוצאת מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, ירושלים תשס"ט (עמ' 37):
כַּניסַה (בית כנסת)
בהראת היו ארבעה בתי כנסת, הגדול והחשוב שבהם היה כַּנִיסַיֵי אָג מוֹלָא (בית הכנסת של המולא הראשי – לא השתמשו אצלנו בתואר 'רב') שנקרא גם כניסיי מולא אשר (בית הכנסת של הרב אשר) ובחצרו היה גם בית מדרש; כניסיי מולא שמואל, שנקרא גם כניסיי כוהניהא (בית הכנסת של הכוהנים), כי היו בו כוהנים רבים וכשעלו לברך ברכת כוהנים נשארו רק ישראל מעטים להתברך; ליד רחוב השוק עמיד כניסיי צֶ'גוּרי (העמוק), שנקרא גם כניסיי מולא יואב, והוא האריך ימים יותר מכולם ופעל עד שנות השבעים של המאה שעברה; בשכונת משפחת גול עמד כניסיי גוֹלְכּיַא (של משפחת גול), שנקרא גם כניסיי מולא יוֹשוּעֵה, בית הכנסת של הרב יהושע עמרם. ... בחצר בית כנסת זה, מעל לבית המדרש, היה עוד בית כנסת קטן, של משפחת פלטיאל-כהן.
בית הכנסת
תמצית מתוך הספר אפגניסתאן, בית הכנסת והבית היהודי, בעריכת זוהר הנגבי וברכה יניב, שנת תשנ"א, המרכז לאמנות יהודית, 1991, (עמודים יח-יט): ארבעה בתי כנסת היו בהראת. שלושה נקראו על שם הרב המכהן בהם וכל אימת שרב חדש נכנס לתפקידו התחלף בהתאם גם שמו של בית הכנסת. שמותיהם של בתי הכנסת לפני סגירתם היו: מולא שמואל, מולא גארג'י ומולא יואב. הרביעי היה בית הכנסת של משפחת גול, ולכן היה שמו גול, או גולאקי בשפת המקום. עם עלייתם ארצה של יהודי הראת בשנות החמישים נסגרו שלושת בתי הכנסת האחרונים ורק בית הכנסת מולא שמואל, הנמצא מול השוק, מקום פעילותם של אנשי הקהילה, המשיך לתפקד. עם פלישת חיילי ברית המועצות לאפגניסתאן ב1978 עזבו אחרוני הקהילה את הראת ובית הכנסת מולא שמואל נסגר סופית.
מבנה בית הכנסת ועיצובו הפנימי
ארבעת בתי הכנסת נבנו בהתאם לצורכי הקהילה ובהם בניין מרכזי, ובחזיתו חצר גדולה ששימשה לפעילויות שונות. בתי הכנסת בהראת פנו מערבה, לירושלים, והכניסה אליהם הייתה מכיוונים שונים. בבית הכנסת מולא גארג'י, למשל, הייתה הכניסה מצפון ומדרום. בבית הכנסת גול, לעומת זאת, נכנסו ממזרח דרך פרוזדור שכיוונו צפון-דרום. במקום זה ניצב ארון נעליים בנוי, ששימש את המתפללים אשר השילו את נעליהם טרם כניסתם לבית הכנסת.
ארבעת בתי הכנסת היו דו קומתיים. אולם התפילה המלבני וההיכל, בו נמצאו ספרי התורה, התנשאו לגובה קומתיים, ואילו האגפים הצדדיים ופרוזדור הכניסה היוו מסד לקומה שניה ששימשה כעזרת הנשים.
מאפיין אחר, המשותף לכל בתי הכנסת בהראת, הוא הגומחות בקירות המבנה. גומחות אלו המחולקות על פי רוב לשתיים על ידי מדף, משמשות מקום אחסון לתפילין, לטליתות, לספרי תורה וכו'. תמונה מבית כנסת מולא שמואל, מצביעה על הנוהג לכסות את רצפת בית הכנסת בשטיחים, ששימשו גם מצע לישיבה. רק בשנים האחרונות לקיומה של הקהילה הוכנסו לשימוש גם ספסלים. על פי המסורת נהגו הגברים לשבת סביב קירות בית הכנסת כשפניהם אל התיבה, ואילו מולם סביב התיבה, ישבו הנערים.
בית הכנסת
מתוך הספר "מנדחי ישראל באפגאניסתאן לאנוסי משהד באיראן"
מאת בן-ציון יהושע-רז, בהוצאת מוסד ביאליק, תשנ"ב, 1992 (עמוד 336):
במרכזו של בית הכנסת עמדה ה'תיבה', הדוכן, שהיתה בימת עץ מוגבהת; עליה שפך שיח החזן, ולידו הסומך. קיר 'המזרח' לא היה כלל במזרח, אלא במערב; וזאת מן הטעם שהתפילה היתה מכוּונת לירושלים. ההיכל היה עשוי שקע עמוק, כמעין חדרון, שבו אִכסנו את ספרי התורה ואת הכסא והמַטֶה של אליהו הנביא. בהיכל עמדו ספרי-תורה רבים שהוצאו במיוחד בשמחת תורה. ספרי-התורה לא נכתבו בהראת, אלא הובאו אליה מארץ-ישראל, מפרס ומבבל. הם היו נתונים בתוך נרתיקי עץ מקושטים בכסף ובזהב ומעוטרים ב'רימונים' עשויים כסף מעשה ידי אמן שלא מבני המקום, ועליהם התנוססו כדגלים מטפחות משי ססגוניות. עוד בשנות החמישים הוארו בתי-הכנסת בעששיות שמן ובפנסי נפט שהשתלשלו מן התקרה, ורק אחר-כך חוברו לרשת החשמל. חצר גדולה הקיפה את בית-הכנסת, ובצד החצר עמד ה'מדרש', ששימש לחינוך הילדים. שם התגורר השַמָש, שדאג לאחזקתו ולניקיונו של בית-הכנסת. בימי הקיץ החמים נהגו להתפלל בחצר בית-הכנסת. מקומות התפילה היו קבועים, והמכובדים ישבו סמוך ל'תיבה'. משנעדר אחד המתפללים ומקומו נותר פנוי, היו יוצאים המתפללים לאחר התפילה לביתו כדי לברר את סיבת הדבר.
בית הכנסת מולא יואב:
בית הכנסת מולא יואב
בית הכנסת מולא יואב
בית הכנסת מולא יואב
בית הכנסת מולא יואב
עיטורים בית הכנסת מולא יואב
בית הכנסת מולא אשר גרג'י:
בית הכנסת מולא שמואל:
בית הכנסת מולא שמואל
בית הכנסת מולא שמואל ליד הבמה
תנור לאפיית מצה בבית הכנסת מולא שמואל
עזרת הנשים בבית הכנסת מולא שמואל
בית הכנסת כַּנִיסַיי גולאקי:
כניסיי גולאקי
חצר פנימי בכניסיי גולאקי
בית הכנסת בקאבול
בית הכנסת בקאבול היה ממוקם באחת החצרות בסמטא בשוק. מבנה בית הכנסת היה צירוף של שני חדרים בבית חד-קומתי. בית הכנסת הצטיין בפשטותו ומאחר והתפילה הייתה מכוונת לירושלים, כוסה הקיר המערבי בציור מנורת "שיוויתי". צמוד לקירות הוצבו ספסלים שהקיפו את דוכן שליח הציבור. הרצפה והספסלים כוסו בשטיחים. המתפללים נהגו לחלוץ נעליים בכניסה. בשנת 1966 מנו באי בית הכנסת כ 30-40 מתפללים. המידע לקוח מספרו של בן-ציון יהושע-רז מספרו "מנדחי ישראל באפאניסתאן לאנוסי משהד באיראן" (עמוד 339). בשנת 2008 נשלחה תרומה לשיפוץ וצביעת בית הכנסת בקאבול. זבולון סימנטוב הוא היהודי האחרון המתגורר בקאבול ושומר על בית הכנסת. כיום קיים איום פלישה לאזור בית הכנסת מחמת מצוקת המגורים בעיר עצמה.
בתי כנסת נוספים היו בבאלך ובערי המסחר בצפון כגון אקצ'ה, מאזאר-י-שריף, ואנכוי.
בית הכנסת בקאבול, שנת 2008
בית הכנסת בקאבול נצבע מחדש, שנת 2008
בבית הכנסת בקאבול, לוח לעילוי נשמת יצחק גד ז"ל
בית הכנסת בקאבול, לוח לעילוי נשמת משה גול ז"ל
זבולון סימן טוב, האפגני היהודי השומר על בית הכנסת בקאבול
ית הכנסת בקאבול כיום, שנת 2015, תחום ע"י בנייה צפופה סביבו
כסלו, תשע"ו
נובמבר, 2015
בתי-כנסת של יהודי אפגניסטן בישראל
בית הכנסת 'ישועה ורחמים' בירושלים
בית הכנסת ישועה ורחמים בשכונת בית ישראל בירושלים, 2015 צילום © אורית סימן-טוב
ר' רפאל בקשי גבאי בית הכנסת ישועה ורחמים ליד שערו המשופץ של בית הכנסת, תשע"ה, 2015
בית הכנסת נמצא בשכונת בית ישראל הסמוכה לשכונת הבוכרים בירושלים. בשכונות אלה התגוררו בשנות השלושים עד החמישים מרבית בני הקהילה האפגנית בארץ. בית הכנסת ממוקם ברחוב רייכמן 29, ירושלים. הגבאי המרכזי הוא מר רפאל בקשי המשמש גם כיו"ר ועד יהודי אפגניסטן. רב הקהילה הוא הרה"ג צבי סימן-טוב שליט"א.
בית הכנסת נוסד בשנת תר"ץ [1930], כפי שמעיד לוח האבן בשער הכניסה לבית הכנסת. המייסדים היו קהילת המתפללים יוצאי העיר הראת שבאפגניסטן. כפי שמעיד בן-ציון יהושע בספרו "מנדחי ישראל באפגאניסתאן לאנוסי משהד באיראן", כמה מן העולים האפגנים, בעיקר בני המשפחות: אליאס, כהן, בצלאל, קשאני, הראתי, גול, היו אמידים והם בנו או רכשו בתים גדולים שבמרכזם חצרות מפוארות, בעיקר בשכונת הבוכרים, בבית ישראל ובכרם אברהם. בשנת 1929 מנתה הקהילה 327 נפש. משגדל מניינה של הקהילה האפגנית בירושלים הוקם בית הכנסת בשנת 1930 ונבחרו שבעה מטובי העדה לנהל את העניינים הנחוצים לעדת אפגניסטן. בין היתר הוקמו מוסדות סעד, חינוך וחברה קדישא. מספר שנים קודם להקמת בית הכנסת "ישועה ורחמים" נוסדה קהילת מתפללים בעיקר מיוצאי העיר הראת בחצר "זבורוף" ברחוב זוננפלד שבשכונת בית ישראל. לימים הפך מניין מתפללים זה לבית הכנסת "הארבלים". בשנת 1934 הוקם אצ"א (ארגון צעירי אפגניסטן). אחת מפעולותיו הראשונות של הארגון הייתה הקמתו של בית כנסת המיועד לצעירים בלבד בקומה שמעל בית-כנסת "ישועה ורחמים". בשנת 1936 הקימו צעירי העדה בירושלים את "קופת מלווה חברים" שנתנה לחבריה הלוואות ללא ריבית כנגד משכון. הרב בנימין גרג'י שלימים היה רב הקהילה בירושלים, נבחר ליושב ראש בשל אישיותו הלמדנית והפעלתנית וייחוסו המשפחתי, ור' יוסף אליאס נבחר למזכיר בשל היותו פעיל בענייני העדה ובבית הכנסת.
בשנת 1960 שופץ בית הכנסת ועוטר בסמלי שנים עשר השבטים על-ידי גר הצדק גרשון כוכבי. בסוף שנת 2014 שופץ בית הכנסת ביסודיות. הורחבה הכניסה וקומת הקרקע לקראת הקמת ספריה לספרים עתיקים שהובאו לארץ מהראת. לכשיסתיים שלב זה של השיפוץ ישופצו גם בית הכנסת ועזרת הנשים בקומה העליונה. בכניסה לבית הכנסת חצר רחבה ששופצה, לאחר שנסתם בור המים הענק שהיה מתחתיה. בגינת בית הכנסת היו בעבר עץ ערבה, עץ רימון ודקלים. כיום נותרו בה שני דקלים אך הורחב השטח לשימוש הציבור. בית הכנסת ישועה ורחמים משמש גם כבית מדרש, וקיים בו גם הכולל "נתיב בנימין" על שם הרב בנימין גרג'י ז"ל. נשיא הכולל הוא הרב הראשי של הקהילה הרה"ג צבי סימן-טוב שליט"א.
כל פעולות השיפוץ של בית הכנסת והוצאות התפעול ממומנות מתרומות ומהקדשים. ציבור המתפללים מונה כארבעים איש והוא כולל את בני הקהילה ועדות אחרות. נוסח התפילה והלחנים הם אפגנים וירושלמים. שעות התפילה: בשבתות – קבלת שבת בזמן, שחרית – הנץ החמה מניין ראשון, מניין שני בשמונה בבוקר. תפילת מנחה בשבת בשעות אחה"צ וערבית במוצאי שבת. התפילות מתקיימות בשבתות, בחגים ובימות החול, למעט תפילת שחרית בימות החול. בבית הכנסת ובבית המדרש ובכולל "נתיב בנימין" מתקיימים שיעורי תורה וקבלה, גם בימי חמישי בלילה, ימי שישי וערבי חג.
הראיון נערך בט"ו בכסלו התשס"ה (7.12.2014) עם גבאי בית הכנסת ר' רפאל בקשי והרב רפאל בצלאל שהוא חבר ועד העדה לענייני מלגות ועזרה לנצרכים , ועם חברי מערכת אתר האפגנים זאב יקותיאל ואתי עמית