בתי הכנסת של יהודי אפגניסטן
הראת
מתוך ספרו של אהרן בצלאל "להניח ברכה" בהוצאת מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, ירושלים תשס"ט (עמ' 37):
כַּניסַה (בית כנסת)
בהראת היו ארבעה בתי כנסת, הגדול והחשוב שבהם היה כַּנִיסַיֵי אָג מוֹלָא (בית הכנסת של המולא הראשי – לא השתמשו אצלנו בתואר 'רב') שנקרא גם כניסיי מולא אשר (בית הכנסת של הרב אשר) ובחצרו היה גם בית מדרש; כניסיי מולא שמואל, שנקרא גם כניסיי כוהניהא (בית הכנסת של הכוהנים), כי היו בו כוהנים רבים וכשעלו לברך ברכת כוהנים נשארו רק ישראל מעטים להתברך; ליד רחוב השוק עמיד כניסיי צֶ'גוּרי (העמוק), שנקרא גם כניסיי מולא יואב, והוא האריך ימים יותר מכולם ופעל עד שנות השבעים של המאה שעברה; בשכונת משפחת גול עמד כניסיי גוֹלְכּיַא (של משפחת גול), שנקרא גם כניסיי מולא יוֹשוּעֵה, בית הכנסת של הרב יהושע עמרם. ... בחצר בית כנסת זה, מעל לבית המדרש, היה עוד בית כנסת קטן, של משפחת פלטיאל-כהן.
בית הכנסת
תמצית מתוך הספר אפגניסתאן, בית הכנסת והבית היהודי, בעריכת זוהר הנגבי וברכה יניב, שנת תשנ"א, המרכז לאמנות יהודית, 1991, (עמודים יח-יט): ארבעה בתי כנסת היו בהראת. שלושה נקראו על שם הרב המכהן בהם וכל אימת שרב חדש נכנס לתפקידו התחלף בהתאם גם שמו של בית הכנסת. שמותיהם של בתי הכנסת לפני סגירתם היו: מולא שמואל, מולא גארג'י ומולא יואב. הרביעי היה בית הכנסת של משפחת גול, ולכן היה שמו גול, או גולאקי בשפת המקום. עם עלייתם ארצה של יהודי הראת בשנות החמישים נסגרו שלושת בתי הכנסת האחרונים ורק בית הכנסת מולא שמואל, הנמצא מול השוק, מקום פעילותם של אנשי הקהילה, המשיך לתפקד. עם פלישת חיילי ברית המועצות לאפגניסתאן ב1978 עזבו אחרוני הקהילה את הראת ובית הכנסת מולא שמואל נסגר סופית.
מבנה בית הכנסת ועיצובו הפנימי
ארבעת בתי הכנסת נבנו בהתאם לצורכי הקהילה ובהם בניין מרכזי, ובחזיתו חצר גדולה ששימשה לפעילויות שונות. בתי הכנסת בהראת פנו מערבה, לירושלים, והכניסה אליהם הייתה מכיוונים שונים. בבית הכנסת מולא גארג'י, למשל, הייתה הכניסה מצפון ומדרום. בבית הכנסת גול, לעומת זאת, נכנסו ממזרח דרך פרוזדור שכיוונו צפון-דרום. במקום זה ניצב ארון נעליים בנוי, ששימש את המתפללים אשר השילו את נעליהם טרם כניסתם לבית הכנסת.
ארבעת בתי הכנסת היו דו קומתיים. אולם התפילה המלבני וההיכל, בו נמצאו ספרי התורה, התנשאו לגובה קומתיים, ואילו האגפים הצדדיים ופרוזדור הכניסה היוו מסד לקומה שניה ששימשה כעזרת הנשים.
מאפיין אחר, המשותף לכל בתי הכנסת בהראת, הוא הגומחות בקירות המבנה. גומחות אלו המחולקות על פי רוב לשתיים על ידי מדף, משמשות מקום אחסון לתפילין, לטליתות, לספרי תורה וכו'. תמונה מבית כנסת מולא שמואל, מצביעה על הנוהג לכסות את רצפת בית הכנסת בשטיחים, ששימשו גם מצע לישיבה. רק בשנים האחרונות לקיומה של הקהילה הוכנסו לשימוש גם ספסלים. על פי המסורת נהגו הגברים לשבת סביב קירות בית הכנסת כשפניהם אל התיבה, ואילו מולם סביב התיבה, ישבו הנערים.
בית הכנסת
מתוך הספר "מנדחי ישראל באפגאניסתאן לאנוסי משהד באיראן"
מאת בן-ציון יהושע-רז, בהוצאת מוסד ביאליק, תשנ"ב, 1992 (עמוד 336):
במרכזו של בית הכנסת עמדה ה'תיבה', הדוכן, שהיתה בימת עץ מוגבהת; עליה שפך שיח החזן, ולידו הסומך. קיר 'המזרח' לא היה כלל במזרח, אלא במערב; וזאת מן הטעם שהתפילה היתה מכוּונת לירושלים. ההיכל היה עשוי שקע עמוק, כמעין חדרון, שבו אִכסנו את ספרי התורה ואת הכסא והמַטֶה של אליהו הנביא. בהיכל עמדו ספרי-תורה רבים שהוצאו במיוחד בשמחת תורה. ספרי-התורה לא נכתבו בהראת, אלא הובאו אליה מארץ-ישראל, מפרס ומבבל. הם היו נתונים בתוך נרתיקי עץ מקושטים בכסף ובזהב ומעוטרים ב'רימונים' עשויים כסף מעשה ידי אמן שלא מבני המקום, ועליהם התנוססו כדגלים מטפחות משי ססגוניות. עוד בשנות החמישים הוארו בתי-הכנסת בעששיות שמן ובפנסי נפט שהשתלשלו מן התקרה, ורק אחר-כך חוברו לרשת החשמל. חצר גדולה הקיפה את בית-הכנסת, ובצד החצר עמד ה'מדרש', ששימש לחינוך הילדים. שם התגורר השַמָש, שדאג לאחזקתו ולניקיונו של בית-הכנסת. בימי הקיץ החמים נהגו להתפלל בחצר בית-הכנסת. מקומות התפילה היו קבועים, והמכובדים ישבו סמוך ל'תיבה'. משנעדר אחד המתפללים ומקומו נותר פנוי, היו יוצאים המתפללים לאחר התפילה לביתו כדי לברר את סיבת הדבר.