שפה

שפה 


בן-ציון יהושע-רז בספרו "מנדחי ישראל באפגאניסתאן לאנוסי משהד באיראן"

הוצאת ביאליק (עמוד 434)
שפות הדיבור והלימוד
"החברה היהודית באפגאניסתאן, שהייתה סגורה אף יותר מזו המוסלמית, לא חיפשה כל נקודת מגע עם הלא-יהודים. יהודים מעטים בלבד ידעו קרוא וכתוב אותיות ערביות, ידיעת פושטו – השפה הלאומית השנייה באפגאניסתאן אחרי הדארי (ניב פרסי) – הייתה עוד יותר נדירה בקרב היהודים. בחיי יום-יום רווחו בקרב היהודים שני ניבים של הפרסית-יהודית – האחת 'הראתית', לשון האוכלוסייה האוטכטונית, שמעמדה הכלכלי היה נחות, והשנייה 'גילכי', לשון אנוסי משהד שמצאו מקלט באפגאניסתאן למן שנת הת"ר (1840). הסוחרים היהודים שפעלו במרחב הארצות הדוברות פרסית סיגלו לעצמם שפת מסחר מיוחד, שגם היא התפשטה לניבים אחדים.
שפה זו מכונה 'לָא-תוֹרָאִי- דהיינו לשון שאינה של התורה. לשון זאת הייתה על טהרת המקרא, כשהמילים העבריות מסורסות במבנן ובניגונן, וזוכות לתחביר ולדקדוק פרסיים. יהודי היה יכול לגלגל בלשון זו עם אחיו היהודים בנוכחות המוסלמי, שהיה חש בצליל הפרסי של הלשון המדוברת, מבלי להבין את הנאמר.
התלמיד היהודי למד פרסית – יהודית, הכתובה באותיות עבריות דמויות רש"י, שכללה ניבים מקראיים משולבים בשפה הפרסית או מילים מקראיות שקיבלו צורת פועל פרסית (כגון: כָּשֵר קָרְדָן – להכשיר; בֵּרַכָה קָרְדָן – לברך). הנער למד גם עברית מקראית, ששימשה אותו בלימודי הקודש ובתפילה. הלימוד נעשה בדרך של שינון תוך תרגום סימולטני (אחד מקרא ואחד תרגום ללשון הפרסית - יהודית). "    

***

על קצה הלשון: הניב הגִילֵכִּי/ מאת זאב יקותיאל
השפה – פרסית; הניב – גילכי; המקום – הראט אפגניסטאן
השפה המדוברת באפגניסטאן מקורה במשפחת השפות ההודו-איראניות. כבכל שפה חיה גם הניבים הפרסיים שבאפגניסטאן ממשיכים להתפתח, לקמול, להשתנות, להתרחב ולהתכווץ, בכל רגע ורגע. שפה שלא משתמשים בה הולכת ודועכת ובסופו של דבר נידונה לכליה. שפה שמשתמשים בה, כפי שאמרתי, משתנה ללא הרף, ובאופן שונה מאזור אחד לאזור אחר.
 
האנשים באפגניסטאן מדברים בעיקר בשתי שפות, פּוּשטוּ ודָארִי. אלו הן שפות חיות לכל דבר ועניין, ומהן יצאו כמובן ניבים רבים. רוב היהודים באפגניסטאן, בהראט ובקאבול, דיברו דארי. דארי הוא ניב חשוב בפרסית וישנה ספרות ועיתונות ענפה בשפה זו. זוהי גם השפה המדוברת בעיקר בחלק המערבי של אפגניסטאן, אף על פי שיש הבדל בין דארי קאבולי לדארי הראטי. מי שקרא את "אלף שמשות זוהרות" מאת חאלד חוסייני מבין אולי את כובד המשמעות של הדיאלקט המדובר, כיצד זיהו את דוברת הדארי מהראט, וכיצד היה זה ממש עניין של חיים ומוות ביד הלשון.
 
חלק ממשפחות היהודים בהראט אשר שורשיהן באיראן דיברו ניב גילכי. אבל ניב זה היה מיוחד ליהודי הראט, מכיוון שהם השתמשו גם בשיבושי לשון מעברית בנוסף על שיבושי הלשון של הניב הגילכי. אין ספק שקיים הבדל רב בין דוברי הגילכי המעטים שנשארו בעדת יהודי אפגניסטאן כיום לבין שפת הגילכי המקורית ממחוז גִילָאן שבאיראן. כאמור, מסממני השפה החיה הוא כי הגילכי אשר מלפני כמאה שנה אינה זהה לגילכי של היום.
 
לצערי לא מצאתי ספרות או כתבים כלשהם בגילכי של יהודי הראט. לעומת זאת מצאתי כתבים רבים משל יהודי אפגניסטאן אשר נכתבו בדארי בכתב רש"י, ביניהם ה"דָסטָק" של סבי ז"ל אגאג'ון יקותיאל בן שלום בן אליהו. לעומת זאת, ניב גילכי עכשווי ממחוז גילאן הוא שפה חיה ונושמת.
 
למרות זאת הצלחתי ללקט מעט דוגמאות מהגילכי של הראט כאן, בארץ ישראל:
 
אבא שלי, אלנתן יקותיאל, דיבר דארי הראטי. הוא נהג לומר לי: "אני לא מבין את אמא שלך, היא מדברת גילכי עם אמא שלה ואני לא מבין אותה." ואמי רחל יקותיאל לבית בצלאל הייתה אומרת לי בגילכי: "למה אתה מדבר גם בניב פרסי איראני? אני לא אוהבת, תדבר כמוני, גילכי." ואני? אני מדבר ערבוב שלם, מכאן ומכאן קיבלתי ושאבתי כך שאני מדבר עם שניהם מחד, אך אין לי ידע שלם באף אחד מהניבים .מאידך, זה מעולם לא הטריד אותי במיוחד ועל כן גם לא בדקתי לעומק את השוני. לשאלותיי כילד ענו לי תשובות כגון "אנחנו ממשפחת בצלאל מדברים גוֹלכית", או "גוֹלכי זו השפה של משפחת גוֹל" – שכן "גוֹל" הוא שם משפחתה של אמי לפני נישואיה לאבי.
     רחל יקותיאל 

אמי היקרה הביאה לפני דוגמאות להבדלים בין הניבים:
סלק את התרנגולת – בניב גילכי יהודי הראטי יאמרו: "קָרקָא קִיש בֵּקוֹן", ובניב דארי הראטי יאמרו: "מוֹרג קיש בקון".
אינני רוצה – בניב גילכי יהודי הראטי יאמרו: "נָאוָום", ובניב דארי הראטי יאמרו: "נָמִיכוֹם".
ועוד הוסיפה אמי פתגם שגור: "נָאוָום נָאוָום טוּ גִ'יפָם בֵּגזַר", אשר תרגומו המילולי "אינני רוצה אבל תשים בכיסי", ומשמעותו: תן לי בלי שארגיש...
מרים בצלאל לבית גדליהו
     (אשת דודי יעקב)


בת אביגיל ויהודה גדליהו ז"ל, נכדה ליפה ומישאל גול ז"ל, נולדה בהראט, אפגניסטאן, בשנת 1935, יצאה עם משפחתה להודו בדרך לארץ ישראל בגיל 10 והגיעה לארץ ישראל בגיל 13. נישאה ליעקב ז"ל בן צביה ושמואל בצלאל ז"ל, נכדה ליפה ומישאל גול ז"ל ולאביגיל ויהודה גדליהו ז"ל.
בחודש מרץ 2009 הקלטתי את הגברת בצלאל ששרה לי שירי עם משובבי נפש בגילכי וגם תרגמה אותם.
בנה בנצי בצלאל תמלל אותם והעלה אותם ל"יוטיוב" – להלן השירים והכתובות.
שיר ילדים:

דוד דוד צֶ'ה
דוד חמודי
גוּשְטֶה בֶרֵנְצֶ'ה מוּרְצֶ'ה
קח את הבשר, האורז והענבים
אוּשקוֹן נַרִי טוּ קוּצֶ'ה
הזהר לא להיכנס לסמטה
פַאלטַאן טֶרה מִירוּצֶ'ה
פן השוטר יראה אותך
שיר אהבה:
 
מַאְנַם אַבְרֶה מִישַם – גָ'אְל גָ'אְל מֶדוֹבַאְם
אני אהיה ענן שעובר מהר
תֶ'ה גֶה אַבְרֶה מִישִי – גָ'אְל גָ'אְל מֶדוֹבִיאִי
ואם אתה תהיה ענן שעובר מהר
מַאְנַם בַארֵש מִישַם – שַרשַר מִיבוֹרַם
אני אהפוך לגשם שיורד חזק
תֶ'ה גֶה בַאְרֵש מִישִי – שַרשַר מִיבוֹרִיאִי
ואם אתה תהפוך לגשם שיורד חזק
מַאְנַם סַאְבְזֶה מִישַם – מִירַם טוּ שָרַה
אני אהיה ירק בשדה
תֶ'ה גֶה סַאְבְזֶה מִישִי – מִירִי טוּ שָרַה
ואם אתה תהיה ירק בשדה
מַאְנַם אַהַאוּ מִישַם – גָ'אְל גָ'אְל מִיכְ'וֹרַם
אני אהיה צבי שאוכל מהר
תֶ'ה גֶה אַהַאוּ מִישִי – גָ'אְל גָ'אְל מִיכְ'וֹרִאִי
ואם אתה תהיה צבי שאוכל מהר
מַאְנַם עָאְרַק' מִישַם – מִירַם טוּ שִישֶה
אני אהיה ערק שנכנס לבקבוק
תֶ'ה גֶה עָאְרַק' מִישִי – מִירִי טוּ שִישֶה
ואם אתה תהיה ערק שנכנס לבקבוק
מַאְנַם פַאְמְבֶה מִישַם – סַרֶשֶה מִיבַאְנְדָאְם
אני אהיה צמר גפן שיסגור את הבקבוק
תֶ'ה גֶה פַאְמְבֶה מִישִי – סַרֶשֶה מִיבַאְנְידִי
ואם אתה תהיה צמר גפן שיסגור את הבקבוק
מַאְנַם דֶה שַאְק מִישַם – אוֹנְגָ'ה מִימוֹנַם
אני אהיה מזרן ואשאר שם
תֶ'ה גֶה דֶה שַאְק מִישִי – אוֹנְגָ'ה מִימוֹנִי
ואם אתה תהיה מזרן ותישאר שם
מַאְנַם אַרוּס מִישַם – באלש מיחאבם
אני אהיה כלה ואישן עליו
תֶ'ה גֶה אַרוּס מִישִי – בַאְלַש מִיחַאְבִי
ואם אתה תהיה כלה ותישן עליו
מַאְנַם דוֹמַט מִישַם – פַאְלוּט מִישִינַם
אני אהיה חתן ואשב לידך
תֶ'ה גֶה דוֹמַט מִישִי – פַאְלוּט מִישִינִי
ואם אתה תהיה חתן ותשב לידי
מַאְנַם מַאְצ' נַה מִידָם – אַזְרַ'אְם מִימִירִי
אני לא אתן לך נשיקה ותמות מצער

ועוד שיר ילדים:
מֶרַ'אד מֵרַ'אד אָקַ'אנְדִי
מר'אד המתוק (סוכר קאנדי)
אַסְפֶטַה קוֹגַ'ה מִיבָנְדִי
איפה קשרת את הסוס?
זִירֶה דֶארְאַכְ'ת אָלוּ
קשרתי אותו מתחת לעץ הדובדבן
גוּלְגוּל בֵזַאן טוּ לָאְב לוּ
תתגלגל לתוך השמיכה (למיטה)
 
לפני כמה חודשים פרסם ארגון אונסק"ו דו"ח על כך שכ-2500 שפות וניבים בעולם הנם בסכנת הכחדה. בדו"ח נכתבו דרגות החומרה והמלצות לשימור השפות. בין השפות שהוזכרו בדו"ח היו גם שפות שבהן דיברו יהודים באזור אפגניסטאן ואיראן:
לַחלוּח – ניב פרסי כורדי שהיה שפתם של יוצאי צפון-מזרח איראן, ובירושלים יש עדיין הדוברים אותו.
לִישנָא-דִידָן – עגה ייחודית של ארמית שהייתה שפתם של יהודי אורמיה בפרובינציית אזרביג'אן הפרסית ונכתבה בכתב רש"י, כפי שיהודי אפגניסטאן נהגו לכתוב פרסית בכתב רש"י. בשפת לישנא-דידן התעוררה התעוררות מסוימת ונדירה על ידי כמה משוגעים לדבר וביניהם אריק מרדכי וניסן אביב, שהצליחו להביא לתודעה העולמית את קיומה של שפה זו על ידי להקת מוסיקה איכותית שהתפרסמה בעולם בשם "נָאש דִידִין" השרה בלישנא-דידן.
 חיפשתי מידע על אודות שפת אמי, ומצאתי שיש תמימות דעים בין החוקר פרופסור מיכאל זנד, החוקר פרופסור אמנון נצר ז"ל שמסתמך גם על "קורות אנוסי משהד" מאת יעקב דלמגיאן והחוקר בן ציון יהושע לגבי מקור הניב הגילכי שדובר בהראט על ידי היהודים ואשר מקורו ממשהד. 
מתברר כי משהד הייתה עיר קדושה למוסלמים אשר נאדיר שאה קבע לבירתו, ובשנת 1746 הוא העביר אליה משפחות יהודיות על מנת שאלה יטפלו בעסקיו. התושבים שהועברו למשהד דיברו גילכי ובאו ממחוז גילאן گیلان. השם המלא של המקום הוא گيلان و مازندران, "גילאן ומאוּנזָדָרָאן". מחוז גילאן נמצא בצפון-מערב איראן דרומית לים הכספי دريائ خزر והוא אחד מתוך שלושים המחוזות המרכיבים את איראן כיום.
 
אולם נאדיר שאה מת והותיר את המשפחות הללו בקרב מוסלמים קנאים. משפחות אלו שמרו בסתר על חיים יהודיים – כלפי חוץ השתמשו בשמות מוסלמיים ובסתר קיימו את מצוות היהדות. מוצאם של יהודי משהד, אשר לימים כונו "אנוסי משהד", לפיכך מגוון עד מאוד. נאדיר שאה העביר ממקומם כורדים (סונים), ארמנים ויהודים מאזור קזווין למשהד כמשקל נגד לשיעים שנואי נפשו. המשפחות היהודיות שהגיעו מקזווין היו כהן, לוי, זוגולי (אהרוני), אקלר, בצל (בצלאל), גרג'י (מקורם כנראה מגאורגיה), דילמאני (מקורם מהעיר דילמאן-סלמס), חכימי, כלי, מרדכי, נסים ורחמני. מאוחר יותר הגיעו משפחות נוספות בעקבות רעב כבד שהיה באזורן: בוקרי (כפר ליד סבזוואר), זר (כנראה צורפי זהב שהגיעו מיזד), חזקיה (צאצאיו של מולא חזקיה) ומשפחת יזדי (הגיעו מיזד בשנת 1770), ומאוחר עוד יותר, בסוף המאה ה-18, הגיעו גם המשפחות כאשאני (מקורה בכאשאן) לארי (היגרו מלאר), מנגי (כפר ליד קזווין) ושמסי. בשנת 1839 היה הפוגרום ויהודי משהד היו לאנוסים. בשנת 1840 ברחו רבים מהם אחרי ששיחדו את אנשי הדת וחזרו לאחיהם היהודים אשר בהראט. עד היום מדברים הקזווינים והמשהדים בניב הגילכי.
 
מי שרוצה להרחיב ידיעותיו על לשונות היהודים במזרח מוזמן לקרוא את "לשונות יהודי המזרח וספרויותיהם" בעריכת דוד מ' מוניץ ומחקרים המפורסמים במכון יד בן צבי.


***


מילונו המופלא של שמואל שבתאי דדאש

מתוך ספרו של בן-ציון יהושע-רז "מנדחי ישראל באפגאניסתאן לאנוסי משהד באיראן"
 (הוצאת ביאליק, עמודים 246, 247)


"...בשנת 1924 יצאה קבוצת הצעירים היהודיים לברית המועצות. שמואל דדאש הגיע לסמרקנד, שהיתה אז בירתה של אוזבקיסתאן. שם למד עד 1930, בעיקר שפות (רוסית, ערבית, תורכית ואנגלית). שאיפתו של שמואל ללמוד שפות, ובעיקר אנגלית, מעוררת השתאות. הוא גם תרגם במו ידיו מילון שלם לפרסית יהודית בניב יהודי אפגניסתאן. טור אחד של המילון הוא אנגלית בסדר אלפאבית לועזי ובטור המקביל הובאה לשון אמו באותיות עבריות. לשון זו, שרק מעטים שולטים בה בימינו כדי כתיבה וקריאה, הונצחה על ידו באופן מלא ושיטתי קודם שיוכנסו בה השפעות לשוניות זרות בסיועם של אמצעי התקשורת הכתובה והאלקטרונית..."
Share by: