הלשון העברית שבפי יהודי אפגניסטן
במאות ה-20-18
מאת
בן-ציון יהושע-רז
"ירושלים היא בית-הכנסת של העולם"
(מולא יוסף מלמד גרג'י)
הקהילות הזעירות במרכז אסיה בכלל ובמרחב האיראני בפרט היו כמעט כספר חתום. מעט ידענו על זיקתם של יהודי אפגניסטן בדורות האחרונים ללשון העברית – האם למדו עברית וכתבו ויצרו בלשון העברית לצד ארמית ופרסית-יהודית? האם יהודי המרחב תקשרו בלשון העברית בתוך הקהילה ומחוצה לה? האם התכתבו עם מוסדות יהודיים בארץ ובחו"ל בעברית? האם הגיעו אליהם ספרי לימוד ומורים מארץ ישראל? האם היו להם ספריות שכללו ספרי קודש, פיוטים, ספרות יפה וספרי הגות בלשון העברית? האם כתבו את יצירותיהם בתחום הפרשנות, ההגות והפיוט בלשון העברית? וחשוב מכול – האם רק הרבנים ידעו את הלשון העברית לדורותיה, טקסטים מקראיים ובתר-מקראיים, עברית של ימי הביניים ועברית בת ימינו – או שהעברית הייתה נחלת כלל יהודי אפגניסטן? האם היה פער ביידע בין גברים לנשים? בהמשך ננסה לבחון כמה מהסוגיות האלה.
סימן טוב מלמד יוצר בלשון העברית
כבר בראשית המאה ה-18 אנו מוצאים עדות לידיעת השפה העברית ולשימוש בה ביצירתו של הרב סימן-טוב מלמד, הוגה ומשורר פרסי-אפגאני, שחיבר את 'חיאת אל-רוח' (רוח חיים), 'אזהרות', 'תפסיר לפרקי אבות'. הוא שילב ביצירותיו שירים בעברית ובפרסית. מלמד, הידוע גם בכינויו הספרותי טוביה, נולד במחצית הראשונה של המאה ה-18 בעיר יזד שבאיראן. הוא עבר, כנראה בצעירותו, להראת שבאפגניסטן, שבה שירת כרב וכדיין. כאן חיבר את חיבורו הפילוסופי 'חיאת אל-רוח' (הושלם לפני 1778) שיצא לאור בירושלים בשנת תרנ"ח-1898 על ידי האחים ישראל, נתנאל ובנימין (גול) שאולוף, ילידי הראת. סמוך לשנת 1793 עבר מהראת למשהד שבה כיהן כראש הקהילה היהודית ומנהיגה הרוחני. מלמד נפטר במשהד ברבע הראשון של המאה ה-19.
שער הספר ולצדו פיוט בעברית ובפרסית-יהודית
בעיון ביצירותיו אפשר לומר שהיה בעל ידיעות רחבות במקרא ובתלמוד, בספרות המוסר ובענייני הלכה ומדרשים. הייתה לו גם השכלה בסיסית בפילוסופיה כללית ובמחשבת ישראל. הוא כתב בעיקר בפרסית-יהודית, אך לעיתים גם בעברית ובארמית. 'חיאת אל-רוח', יצירתו החשובה והעיקרית, כוללת קרוב ל-180 בתי שיר בעברית ובפרסית, היא מכלול של דברי מוסר מתובלים במקצת הסברים פילוסופיים על י"ג עיקרי האמונה של הרמב"ם [1].
שושלת של מפיצי הלשון העברית
אין לתאר את יהודי אפגניסטן, החל מן המאה ה-19 ועד הדורות האחרונים, מבלי שנעמיד במרכז חייה הרוחניים של הקהילה את משפחת גרג'י[i][2] שהצמיחה שושלת מפוארת של מחנכים וגדולי תורה שדיברו עברית וכתבו עברית. שנה לאחר השמד במשהד (1839) הצליחה משפחת גרג'י לברוח ממשהד השיעית עם עוד כ-1,500 מבני האנוסים ולהגיע להראת הסונית שבה חזרו ליהדות גלויה. עד מהרה הקימה מקרבה מנהיגים רוחניים ששירתו בקודש באפגניסטן. רבנים אלה שימשו בקודש גם לבני העדה הבוכרית בכמה מערי מרכז אסיה. קודם באפגניסטן וגם לאחר עלייתם ארצה המשיכו לשמש כרבנים, מחנכים, דיינים, דרשנים, פרשני מקרא וספרות חז"ל וכותבי כרוניקות, שרשמו בזמן אמת את מאורעות הזמן ובמיוחד את קורותיהם של יהודי אפגניסטן. כל יצירתם נכתבה בלשון העברית.[3]
השכלתם של בני הרבנים משושלת גרג'י הייתה שונה בתכלית מהשכלתם של בני הקהילה האחרים. הם הרחיבו את השכלתם התורנית בעזרת הספרייה העשירה שהייתה בביתו של הרב וכך הוכשרו להנהיג את הקהילה. הספרים היו בלשון העברית והם נרכשו ממוכרי ספרים שייבאו את הספרים לאפגניסטן מארץ ישראל ומקהילות ספרדיות ואשכנזיות באירופה. בני שושלת גרג'י זכו לכהן בכל המשרות המרכזיות בריכוז היהודי הגדול בהראת: הנהגה רוחנית של יהודי אפגניסטן, שהקפידה על קוצו של יו"ד בהתנהגות היחיד והציבור, ניהול מערכת החינוך היהודי המסורתי, מגעים עם השלטונות לצדו של הווקיל-הכלאנתר ובנוסף שימשו במקום מושבם כחזנים, מוהלים ושוחטים. הרבנים לבית גרג'י הכשירו גם 'כלי קודש', שכיהנו בישובים אחרים ובערי המסחר בצפון אפגניסטן ולא התחרו בדרך כלל במשפחת גרג'י.[4]
הם היו רבני קהילה בסגנון הישן, שליוו את קהילותיהם מן הלידה ועד לקבר, לקחו חלק בימי שמחה ולהבדיל בימי צער. שלושה דורות של רבנים מבני משפחת גרג'י עלו לירושלים והרביצו תורה במשך כ-80 שנה, בלשון העברית, בתלמוד תורה וישיבת בחורים 'בני ציון' בשכונת הבוכרים: מולא מתתיה, מולא יוסף בנו ומולא בנימין נכדו[5]. עדות נאמנה על משפחת גרג'י אנו מוצאים בספרו של מולא יוסף גרג'י 'עדות ביהוסף':
"ורוב משפחתנו מלמדי תינוקות. מר זקננו החסיד מולא אברהם היה גומר תהלים בכל אשמורת הלילה [במשהד] ומר זקני מולא מרדכי בנו ועטרת ראשי מור אבי מולא מתתיה גרג'י זכר צדיק וקדוש לברכה. אלו כולם היו מלמדים, ואני הדל, עפר תחת רגלי המלמדים, זה חמש עשרה שנים מלמד תינוקות פה בתוככי ירושלים."[6]
אם נוסיף על מולא יוסף מלמד גרג'י גם את אבי סבו מולא אברהם, את סבו מולא מרדכי, את אביו מולא מתתיה ואת אֶחָיו מולא יחזקאל ומולא אשר – ואת בנו מולא בנימין גרג'י, הרי לפנינו עדות על ששה דורות רצופים לפחות, של מחנכים ורבנים דגולים במשפחת גרג'י. בניהם של הרבנים ירשו את כהונתם מאביהם דור אחרי דור. אלה גם אלה שלטו בלשון העברית על בוריה.
מולא מתתיה גרג'י (1854 – 1917)
בשנת 1857, שנה לפני שנולד אליעזר בן-יהודה[7], מולא מתתיה גרג'י מתאר בעברית צחה בכרוניקה שלו 'קורות זמנים' את הגלייתם של בני קהילתו למחנה ריכוז ליד משהד:
"נגזר מאת המלך, מלכו של עולם, ונתן בלב המלך [הפרסי] לגזור עלינו גלות להסיענו ממדינה זו [העיר הראת] ולהגלותנו למשהד. וביום ט"ו בשבט שנת תרי"ז [9 בפברואר 1857] התנפלו עלינו נוגשים, מכת הרג ואבדן לאמור: 'צאו מבתיכם כי כן נגזר מאת המלך'. והוציאו את הכול – אנשים ונשים וטף – ממקומם, ולא נשאו פנים לא לזקן ולא לנער. ואין חומל ואין מרחם. ותיהום העיר מזעקת עניים ויתומים. ולא הספיקו הגולים לקבוץ ממונם ולהכין צידה ובמשך ג' ימים הוציאו את כולנו חוץ לעיר למקום הנקרא מוּסָלָא. ויום י"ט לשבט [13 בפברואר 1857], הסיעו אותנו משם וקרוב לשלושים יום היינו בדרך וסביבנו גייסות גויים וגם משמים היה שלג וברד וקור וכמה נפשות גָוְעוּ בדרך מרוב הקרירות ומחוסר לחם וכמה צרות אשר לא יסופר. חודש אדר, קרוב לפורים [מארס 1857] הגענו למדינת משהד ולא הניחו לנו להיכנס לעיר, אלא הכניסונו לגדרות בהמות, למבצר אחד הנקרא באב קודראת, מקום צר ובית כלא, והיינו לחרפה ולביזיון. וכמה בני אדם המירו את דתם מרוב הצרות. ובעוונותינו נתקיים בנו 'מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה' [דברים לב כה], כי הנוגשים כל היום מכים ורודים מכת אכזרי על העונש שהטילו עלינו ועל אי תשלום דמי שכירות הגמלים, שהביאונו מהראת, והגמלים היו רכוש המלך. ורוב הרוכבים [הגולים] היו עניים ואומללים והטילו השכירות על שאר העם [האמידים]. ומצד אחר היה בר מינן חולי ומגיפה ומתו כמה וכמה נפשות ועוד צרות אשר תקצר היריעה מהכיל... היינו שם במשך שתי שנים, ובסוף שתי שנים נתכפרו עוונותינו ותעל שוועתנו אל ה' ונתן בלב המלך לתת לנו רשות שנחזור למקומנו [לעיר הראת]. ובחודש כסלו שנת התרי"ט [דצמבר 1858] נסענו ממשהד וביום שני בשבת, י"ג לטבת [תרי"ט – 20 בינואר 1859] נכנסנו להראת איש למקומו, וברוך מרחם על הבריות."[8]
מולא מתתיה גרג'י והשער המקורי של הכרוניקה 'קורות זמנים'
הראת, כ"ו בכסלו תר"ה-7.11.1844 – ירושלים, י"ד בכסלו תרע"ח 29.11.1917)
הפרשיות מחיי הכלל והפרט המועלות בזמן אמת בכרוניקה 'קורות זמנים' כתובות עברית באותיות עבריות-מזרחיות. העברית עשירה ומשובצת פניני לשון ושברי פסוקים מן המקרא ומן המדרשים.[9] הוא מנמק את סיבת כתיבת הכרוניקה: 'שלא יישכח מפי זרעינו'.
בשנת 1895 ובשנת 1898 עלה מולא מתתיה ל'זיארה' [עליה לרגל] וכתב בעברית את רשמי המסע שלו. הנה דוגמה מיומן המסע שלו המביא את התרשמויותיו מארץ ישראל במאה ה-19. בקטע מערב ראש חודש תמוז תרנ"ו (11.6.1896) הוא מתאר חשש למגיפה על הספינה:
ובימים אלו היה חולי באלכסנדריה של מצרים וסביבותיו ולכן כל ספינה הבאה מאותם המקומות [שבהם היה החולי] אינם מניחים אותם לבא וחוששים שמא יתפשט החולי בר מינן גם במדינות אחרות ולכן מנהגם להוציא כל אנשי הספינה ממקומה אל מקום אחד ביבשה עם ממונם וכל אשר להם ומעמידים אותם בשמש ותחת האור כדי שיסור רוח החולי מהם. יש ספינות שמעכבים אותם ה' ימים ויש ו' ימים ויש ט"ו ימים כפי כובד החולי כן גוזרים רבוי הימים ולזה קוראים קראנטינא ולסיבה זו אותם ספינות שלא הלכו במקום החולי שכר הספינה כפלים, לפי שלא יש לו קראנטינא. ואנחנו בחרנו בספינה הזאת ביוקר בלא קראנטין ויום ד' בשבת ערב ראש חודש תמוז תרנ"ו (11.6.1896) באה הספינה לכפר א' הנקרא שאקיץ והיא רחוקה מאיזמיר כמו ו' שעות...[10]
ובתחילת ליל ד' בשבת [רביעי] , ז' לחודש ניסן [התרס"ח – 8 באפריל 1908] נסעה הספינה [מביירות] וביום ה' בבוקר היגיע(ה) הספינה ליפו ונכנסנו ליפו בשמחה ואחר ד' שעות ישבנו למסילת הברזל [=רכבת] ולעת ערב באנו לרחובות [הבוכרים] גבול ירושלים תוב"ב [תיבנה ותיכונן במהרה בימינו] ועגלה [=רכבת] זו דהיינו מסילת הברזל כולנו ישראלים אנשים, נשים וטף בשירה ובזמרה ובהגיענו לרחובות [הבוכרים] יצאו ובאו לקראתנו כמה אנשים ונשים וטף מיושבי ירושלים תוב"ב וישבנו בעגלה פאיתון [דיליזַ'נְס, מרכבה[ ובאנו בביתם של האחים מ' ישראל גול[11]
מולא מתתיה גרג'י, רב ומנהיג העדה, הקים בהראת את 'המדרש', שבו למדו בני העדה. הוא לימד עברית בהראת ולאחר עלייתו לימד בעברית בתלמוד תורה 'בני ציון' בשכונת הבוכרים בירושלים. הוא יצר בעברית והדפיס בדפוס רפאל חיים הכהן בירושלים את ספרו 'עונג לשבת' על שלושת חלקיו: בראשון ליקט 'דרושים נאים ורמזים יקרים ונחמדים' על התורה, ההפטרות וחמש מגילות'. הספר נבנה פרשיות פרשיות לפי סדר שבתות השנה. בספרו השני 'תהלות דוד' הביא דרושים לספר תהילים, שבני עדתו הכירו בעל-פה. ספרו השלישי נקרא 'ספר בית המקדש' שבו הביא טעמים ורמזים ודרושים על התלמוד. הוא מסיים את ספרו בתיאור שבח לימוד הקבלה לפי שיטת האר"י. [12]
שער ספרו של מולא מתתיה גרג'י: הכולל שלושה חלקים:
'עונג לשבת', 'תהלות דוד' הכולל רמזים ודרושים
על ספר תהלים; 'ספר בית המקדש', טעמים ורמזים על המשנה
אוכלוסיית היעד של ספריו היו הגברים של הקהילה ששלטו בלשון העברית. קהילתו הקטנה מנתה כ-4,000 נפש, כולל נשים וילדים. על אישיותו של מולא מתתיה כותב הנוסע אפרים ניימרק:
מורה ושוחט שמה [הראת] ה' מולא מתתיהו. גם הוא לא יהנה מקופת הקהל כי ישא ויתן מעט להחיות נפשות ביתו [מכר תבלינים בחלק משעות היום] ונכבד האיש הזה בעיני כל אחיו, ובשם "חסיד" יכנוהו"[13]
דור המשך של יוצרים בעברית
גם בניו של מולא מתתיה גרג'י: מולא יחזקאל[14] ומולא יוסף מלמד ובן דודו מולא שמואל בן שלמה גרג'י[15] הוציאו ספרי דרושים ופירושים בעברית. במבוא לספרו משנת תרס"ב (1902) כותב מולא שמואל גרג'י:
מקטנותי הייתי משתוקק ומתאוה לטייל בגנות ופרדסים, פרד"ס התורה. וכל ימי שגיתי באהבתם לשמוע חידושים ולקנות ספרי הדרושים באשר ייטב בעיני. ובראותי כי איננו באפשרות לקנות ספרים אין קץ, כאשר ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים וכסף אין לי שיענה את הכל. אמרתי עם לבי מי יתן והייתי ממוכרי ספרים...
חלומו התממש בעיר מַרְב בטורקמניסטן, שבה שימש שו"ב ומלמד תינוקות. לפרנסתו מכר ספרים שייבא מירושלים ומקהילות באירופה.[16]
מולא אשר, בנו של מולא מתתיה, כיהן 40 שנה בקודש כמנהיג הקהילה ומחנך של דורות, לא הוציא לאור ספרים.
מולא אשר גרג'י, ראש העדה באפגניסטן, חינך ולימד דורות של תלמידים
הראת, שבט תרמ"ב (פברואר 1882) – ירושלים, ער"ה תשכ"ב (10.9.1961)
מולא יוסף מלמד גרג'י (1936-1869)
בפירושו לספר תהילים 'עדות ביהוסף', הכתוב בעברית צחה, מביא מולא יוסף מלמד גרג'י גם הרבה יסודות אוטוביוגראפיים ופרשיות מתולדות העדה. לדוגמה: בפירוש כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ. (תהלים קב) הוא מספר על המנהג באפגניסטן להניח בקבר מתחת למראשותיו של הנפטר שקית עפר מהר הזיתים. בפירושו ל-בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ (תהלים ט, א) הוא מספר על מאורעות הדמים בחברון בשנת תרפ"ט במהדורה השנייה לספרו הוא מעלה את מאורעות תרצ"ו ביפו. הוא מתווה משנה אידיאולוגית ל'אהבת ציון' שביטאה את כיסופיהם של יהודי אפגניסטן. הוא מעמיד את מעלותיה של ארץ ישראל לעומת מגרעותיה של אפגניסטן. בפרק פז בתהלים הוא מציג 15 מעלות ייחודיות לארץ ישראל, שביסודן הן מניעים דתיים-מיסטיים המעמידים את ירושלים כמרכז רוחני ליהדות. הוא מבקר בחריפות את אלה מבני עירו הלהוטים אחר הממון וליבם אינו נתון לארץ ישראל. גישתו אינה אידיאליסטית כי ארץ ישראל נקנית בייסורים. יש אפילו יתרון לבצורת כי בני אדם הולכים בעת הזאת שחוחים ויש בכך משום הזדככות הנפש ואוזניהם כרויות לפעמי הגאולה.[17]
מולא יוסף מלמד גרג'י (בבחרותו) ושער ספרו 'עדות ביהוסף'
הראת, ו' בתמוז תרכ"ט (15.6.1869) – ירושלים, ו' בכסלו תרצ"ז (20.11.1936)
בראשיתו היה מולא יוסף מלמד סוחר מצליח. בדרכו לארץ ישראל הגיע למֶרְבְ שבטורקמניסטן ושם נענה לבקשת פרנסי הקהילה ובמשך שבע שנים כיהן כרב ומנהיג רוחני, שוחט ומוהל. שד"רים [שליח דרבנן] שהגיעו לשם מארץ ישראל ומהתפוצות, ביניהם ר' אליהו פניז'יל (1919-1850), לימים הראשון לציון, ור' נחמן בטיטו (1915-1845), לימים חכם באשי והראשון לציון. הם דרשו בפני הקהל דברי תורה בעברית ומולא יוסף גרג'י תרגם סימולטנית לפרסית-יהודית. לאחר עלייתו ארצה שימש מולא יוסף, בעקבות אביו, מורה ומחנך בלשון העברית בתלמוד תורה 'בני ציון' בשכונת הבוכרים בירושלים במשך 25 שנה.[18]
מולא בנימין גרג'י (1900-1974
מולא בנימין גרג'י נולד בהראת ועלה ארצה בגיל 11. הלך בעקבות אביו מולא יוסף מלמד. במשך יובל שנים לימד ב'תלמוד תורה בני ציון', שבו לימדו אביו וסבו.
מולא בנימין בצד היותו מחנך מחונן הוא שימש גם רבם של יהודי אפגניסטן, משהד ובוכרה וליווה את משפחותיהם במחזור החיים מהלידה ועד לפטירה. מולא בנימין נודע כאיש חסד, מרביץ תורה, מורה ומחנך ודרשן כובש לב.[19]
מולא בנימין גרג'י (בבחרותו)
הראת תר"ס (1900) – ירושלים ו' בתשרי תשל"ה (22.9.1974)
תכנית הלימודים ב'מדרש' באפגניסטן
הלימודים ב'מדרש' באפגניסטן באו להכשיר את התלמיד וללמדו את לשון הקודש לקראת קיום מצוות ופולחן יהודי. היעד היה: תפילה בסידור ובמחזור, קריאת החומש על טעמיו ופירושיו, שינון ספר תהילים מדי יום ולימוד הלכות. ההוראה הייתה תלת לשונית: בעברית, בפרסית-יהודית (דארית) ובארמית. רוב התלמידים למדו עד לגיל מצוות. לאחר מכן רובם שימשו שוליות סוחרים – 'שאגרד' (شــاﮔــرد). תלמידים מצטיינים להורים עשירים המשיכו ללמוד עד חופתם בגיל שמונה-עשרה ועד אז הוכשרו לשמש שוחטים, מוהלים וחזנים בערי המסחר שבהן פעלו סוחרים מבני העדה. רבנות ראשית הייתה כאמור פריבילגיה בעיקר של משפחת גרג'י.
בצד העברית והארמית, רווחו בקהילה שני ניבים של הלשון הפרסית-יהודית: (1) 'הראתית' או 'יזדית' (ניב של הדארית-יהודית), שבה דיברה האוכלוסייה הקדומה בהראת; (2) גיליקי ששימשה את אנוסי משהד שחזרו ליהדותם בהראת.[20] בנוסף רווחה 'לשון סוחרים', שהייתה לשון סתר שבה סוחרים שילבו עברית ופרסית יהודית כדי שהגוי לא יבין: כמו 'כשר קרדן' (להכשיר את הבשר), 'ברכה קרדן (לברך)' 'ויברח קון' (תברח. המצב מסוכן).[21]
כמאתיים תלמידים בגילאים שונים למדו באולם אחד בקבוצות של עשרה. באולם הייתה המולה גדולה. העברית, שנקראה 'לשון הקודש', באה לשרת את הפולחן היהודי. הילד הוכשר להתפלל בסידור או במחזור. ילד בן 4-3 למד קריאה מפי ה'חֲ'לִיפֶא', מורה זוטר שהיה כפוף למולא, שחזר ושינן במשך שנה בנגינה מונוטונית את אותיות האלף-בית. השלב הבא היה לימוד הניקוד ('סימן') ואחר-כך הגיע שלב השילוב של האות המנוקדת. בכל יום אחר הצהריים בדק המולא את רמת התקדמותם של התלמידים. כעבור שנתיים הילד היה מסוגל לקרוא מבלי להבין את משמעות המילה. המולא עבר מקבוצה לקבוצה והטיל על אחד התלמידים לקרוא בקול קטע בעברית ולתרגמו לפרסית-יהודית. התלמידים חזרו ושיננו את הקטע עד שידעו אותו על בוריו. הבוגרים התעמקו ב'עין יעקב' מאת הרב יעקב חביב ובנו הרב לוי בן יעקב חביב.[22] תלמידים מתקדמים נדרשו לקרוא טקסט עברי ולתרגמו סימולטנית לפרסית-יהודית. המגמה הייתה שינון בעל-פה. התלמידים ידעו בעל-פה את ספר תהילים וכן קטעים מספר הזוהר. הם התפללו בלשון העברית את כל התפילות במחזור השנה, את פרשיות השבוע וההפטרה ומעל הכול למדו ושיננו מדי יום ביומו את ספר תהלים, שמאה וחמישים פרקיו חולקו פעמיים בין באי בית הכנסת – בסך הכול 300 פרקים – כמניין כפ"ר.[23] נער שקרא היטב את התפילות על נעימותיהן היה זכאי ללמוד לכתוב ולהעתיק בכתב המזרחי, דמוי 'כתב רש"י. הוא גם למד לכתוב מכתבים נמלצים בפרסית-יהודית.[24]
בשלב גבוה יותר נלמד תרגום אונקלוס במסגרת 'שניים מקרא ואחד תרגום' שקראו לקראת כל פרשת השבוע. ילד בעל כישרון למד רש"י ומשניות[25]. כשהתקרב פסח למדו את 'שיר השירים'; לפני שבועות את 'מגילת רות'; לפני סוכות את 'מגילת קהלת' ולפני פורים את 'מגילת אסתר.'
ניסיונות לרפורמה בחינוך היהודי
בשלהי שנות ה-20 של המאה הקודמת נפתח בהראת מוסד חינוכי מתקדם, שניסה לשבור את המונופול של משפחת גרג'י בתחום החינוך בהראת. היה זה ה'מדרש' של מולא יהושע עמרם, שבו למדו התלמידים נוסף ללימודי קודש בלשון הקודש, למדו גם חשבון[26] וציור[27] וכן פיוטים בהדרכתו של הסומא מולא יוסף בכצ'י שליווה את עצמו בהרמוניום הודי (דמוי אקורדיון).[28] הורים בעלי אמצעים העבירו את ילדיהם מה'מדרש' של גרג'י ל'מדרש' של מולא יהושע עמרם. לאחר הקמת המדינה עלה ארצה וכיהן כרב העדה.
מולא יהושע עמרם, מורה ומחנך.
לאחר עלייתו ארצה כיהן כרב העדה משנות הששים ואילך.
הראת, 1895 (משוער) – ירושלים, ו' בטבת תשמ"א (13.12.1980)
מולא יוסף בכצ'י שר ולימד פיוטים במדרש של מולא יהושע עמרם, בליווי הרמוניום הודי.
הנחיל את המסורת הפיוטית לבני העדה ולילדיהם
בשנים 1927 ו-1936 ניסו השלטונות להעביר ילדים יהודים למוסדות ממלכתיים מוסלמיים. קמה התנגדות גדולה מחשש להתבוללות ולגיוס היהודים לצבא האפגני. קומץ של יהודים שלחו את ילדיהם למוסדות חינוך ממלכתיים ועוררו זעם בשל הפגיעה בסולידריות היהודית. הקהילה ליוותה את התנגדותה בהפעלת מוסדות יהודיים בעולם שהצליחו לבטל את רוע הגזירה. עם עלייתו של אמאן אללה ח'אן [1892-1960] לשלטון ושיתוף הפעולה עם המשטר בברית המועצות, קומץ צעירים יהודים נסעו לברית המועצות ולמדו שם באוניברסיטה לזרים ולפועלים שהכשירה בעיקר סוכנים. גם אליאנס ניסתה להקים מוסד חינוך מתקדם ליהודי אפגניסטן. ההתנגדות במקרה זה הייתה משותפת ליהודים ולשלטונות שראו בכך חדירה מערבית.[29]
המורה העברי נפתלי אברהמוף – שנתיים באפגניסטן
בשלהי שנות העשרים, במסגרת הרפורמה שהנהיג המלך אמאן אללה חאן בעקבות אתא טורק, הגיע לאפגניסטן המורה נפתלי אברהמוף, בן העדה בוגר סמינר דוד ילין, שלימד עברית מודרנית את ילדי הקהילה בהראת בשנים 1930-1928.
נפתלי אברהמוף מורה מארץ ישראל (1968-1905)
אברהמוף הותיר אחריו יומן, שאותו פירסם ב'הירדן' עד שהצנזורה של שלטונות המנדט הפסיקה את פירסום היומן.[30] אברהמוף עורר את חמתם של רבני העדה שראו בצעיר גלוי הראש וגלוח-הזקן מי שפוגע בפרנסתם והאשימו אותו בהוצאת בני הנוער לתרבות רעה, לחילול שבת ופגיעה בדפוסי החינוך המסורתי. הקהילה התחלקה לשני מחנות: שמרנים שהוסיפו לשלוח את ילדיהם ל'מדרש' הישן ול'מתקדמים' ששלחו את ילדיהם לבית-הספר החדש. הצלחתו של אברהמוף הדביקה בו תווית של מסית ומדיח. חניכיו, לעומת זאת, זכרו לו חסד ידיעתם את הלשון העברית המודרנית. הוא הצליח לתרגם למענם את 'ירושלים' השמימית [כינויה של ארץ-ישראל בפי יהודי אפגניסטן], שאליה התפללו ואליה ערגו, לארץ ישראל חלוצית הבונה שממות וממתינה ליהודים שיבואו בשעריה ויעשו לבניינה. התלמידים למדו מפיו מקצועות ליבה ולצדם עברית מודרנית, ציונות ושירי ארץ ישראל. השפעתו על התלמידים הייתה עצומה והם זכרו לו חסד גם כעבור שנים. תוצאות עבודתו והשפעתו ניכרות גם באיגרות שבני הקהילה שיגרו למוסדות היישוב בתחינה שיעלו אותם ארצה.[31] אברהמוף מתאר ביומנו את פגישתו הראשונה עם הקהילה:
"הרבנית שתחייה חשבתני לאיזה גוי טרדן והסבירה לי: 'חג היום. הרב נמצא בבית הכנסת ואי אפשר לראותו'. בקושי עלה בידי להסביר לה שיהודי אני ובאתי לבלות את החג בסביבתם. משתפסה הרבנית את העניין, הוליכוני מיד בשמחה רבה לבית-הכנסת. אחר התפילה הארוכה הלכתי עם הרב לביתו, בסוכה גדולה ויפה מקושטת בשטיחים ותמונות מארץ הקודש. הסיבונו על הארץ ורק פתחנו בקידוש והנה נ(ת)מלאה הסוכה אנשים שבאו לבקר את הרב ביום החג. מטלטולי הנסיעה הממושכת [35 ימים] נחלשתי ביותר. הרגשתי עצמי עיף וחולה, וההמון הגדול והמשונה שנתקבל פתאום בבית הרב והקיפני בשאלות מרובות הנשאלות כולן בבת אחת יגעני עד מות. שמחתי איפוא לקבל את הצעתו של ראש העדה 'כלאנתר', והלכתי אתו לביתו המרווח והטוב."[32]
אברהמוף התחייב לשרת באפגניסטן במשך חמש שנים, אולם במהפכה שהתחוללה באפגניסטן בשנת 1930 נגד השאה אמאן אללה ח'אן הוא נס על נפשו אל מעבר לגבול האיראני עם כדור נעוץ לו בגב (24.2.1930). הניסיונות לרפורמה בחינוך היו קצרי ימים או שנכשלו, משום שכל רפורמה עוררה את חששם של הרבנים מפני השפעות זרות ומחשש לאבדן השליטה של הרבנים ופגיעה במקורות המחיה שלהם.
בשנות ה-70 של המאה הקודמת ועד לכיבוש הסובייטי (27 בדצמבר 1979) ילדי היהודים בקבול למדו בבית-ספר ממלכתי לא יהודי, שבהם נוהלו הלימודים בצרפתית. מתוך 2,400 תלמידים במוסד היו רק 8 ילדי יהודים. הבוגרים יכלו להתקבל לכל אוניברסיטה צרפתית. הקהילה דחתה בעבר ניסיון של כי"ח להקים מוסד חינוכי מתקדם באפגניסטן. בשנת 1927 ניסו שלטונות אפגניסטן לכפות על היהודים חינוך ממלכתי. באותו יום שוחררו תלמידי ה'מדרש' מלימודיהם, הנשים הפגינו כשהן לבושות שחורים וחבל כרוך לצווארן. הקהילה קיימה באותו יום תענית ציבור כדי להעביר את רוע הגזרה. הורים לשלושה תלמידים שניסו לרשום את ילדיהם לחינוך הממלכתי הביאו לתגרות ידיים על הפגיעה בסולידריות היהודית. ניסיון חוזר לקלוט את ילדי היהודים במוסדות ממלכתיים, שהיו מביאים להמרות דת ולגיוס לצבא האפגני, היה בשנת 1946 ויהודי אפגניסטן גייסו נגד הגזרה הזאת את השפעתם של יהודי אירופה. ערב הקמת המדינה היו באפגניסטן כ-4,000 יהודים ועוד למעלה מאלף מבני העדה חיו בארץ ישראל.
חינוך הבנות
שיעור הזכרים בקהילה שלא ידעו קרוא וכתוב היה אפסי, לא כן בקרב הנשים היהודיות הפטורות מתפילות ומרוב חובות הפולחן הדתי. על כן לא הוקדש מאמץ ללמד אותן עברית. יהודי אפגניסטן אימצו את הכלל התלמודי: 'כל המלמד בתו תורה, כאילו לימדה תִפְלוּת' (בבלי סוטה, עמוד א במשנה). מוסד חינוכי לבנות לא היה קיים ורק מעט אבות הורו את בנותיהם קרוא וכתוב. הבת התחנכה על-ידי הסבתא והאם למלא חובתה כאישה וכאם יהודייה. הן למדו אותה הלכות אישות, דיני טהרה ודיני כשרות לצד ניהול משק בית. עם קבלת המחזור הראשון השיאו אותה לאיש ומכאן ואילך היא הייתה נתונה למרותם של חמותה ושל בעלה. האישה כמעט לא יצאה מפתח ביתה כי "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה" (תהלים מה, יד) מסקר של אונסק"ו למדנו כי מצב הבנות היהודיות היה זהה למצב הבנות בחברה המוסלמית[33]. אבי המשפחה תרם לחינוך הבנות כשקרא ליד שולחן השבת בספרי שאהין בפרסית-יהודית.[34]
היו מעט חֲ'לִיפֶא' שהביאו עמם ל'מדרש' את הבנות הקטנות שלהם בגילאים 11-3. מרגע שהבנות קיבלו מחזור הן לא הובאו למדרש. כארבע שנים לאחר העלייה הגדולה של שנת 1950, נותרו בקהילה כ-200 יהודים בלבד. המדרש שהיה מיועד עד לעלייה ההמונית לבנים בלבד, נפתח גם ללימוד בנות. זילפה כהן ואחותה דינה, שאביהן התרשם ממעמד האישה ברוסיה, שלח אותן למדרש בניהולו של חֲ'לִיפֶא בנימין גול, שלא הייתה לו כל הכשרה פדגוגית. עשרות תלמידים מגיל 3 ועד גיל 13 למדו באולם בית הכנסת 'מולא אשר'. כ-40 בנות ישבו שם בנפרד מהבנים. זילפה כהן הייתה בת 7. הן למדו תחילה את אותיות הא"ב. לאחריהן ניקוד האותיות ובהמשך למדו מילים וניקודן ולמדו תרגום סימולטני מעברית לפרסית יהודית. לכל תלמיד היה חונך צמוד מקרב התלמידים הבוגרים יותר. התלמידים למדו מספרים ששלחה הסוכנות היהודית: 'מחלקה ראשונה' ו'מחלקה שנייה'. בכל יום למדו מילים עבריות חדשות על ניקודן. הן עלו ארצה עם עברית בסיסית טובה, הכוללת יכולת ניקוד עברי ברמה גבוהה. לדוגמה: הן השתמשו במילה 'אמש' ולא ב'אתמול בערב'. הן הכירו את המילה 'אשתקד' ולא 'בשנה שעברה'. שתיהן נקלטו בארץ בעבודות שדרשו ידע בלשון העברית. במשך הזמן הן רכשו השכלה אקדמית וזכו למשרות ראויות. חשוב לציין, שנשים שלא זכו לחינוך מסודר בנותיהן ונכדותיהן השתלבו במערכת החינוך בארץ והגיעו להישגים אקדמיים, לרבות תואר שלישי, קצונה בכירה בצה"ל (אל"מ), פרקליטות ורפואה ועוד.[35]
המו"לים הירושלמים גול-שאולוף
בין המתיישבים הראשונים מקרב יהודי אפגניסטן בירושלים היו האחים ישראל, נתנאל ובנימין גול, שנולדו בעיר הראת. הם לא רק ייסדו את גבעת שאול הבוכרית ובתי מגורים לעולי בוכארה, משהד ואפגניסטן, הם עסקו במרץ בהוצאה לאור של ספרים בפרסית-יהודית. תחילה הוציאו לאור כתבי-יד שהגיעו מהגולה ואחר-כך יזמו תרגום מעברית לפרסית-יהודית של דרושים וסיפורים בעלי רקע דתי. הם נעזרו במלאכת התרגום בר' שמעון חכם[36]. המו"ל ידידיה בן יוסף הראתי פנה לר' שמעון חכם שיתרגם לפרסית-יהודית את 'אהבת ציון' לאברהם מאפו. לספר הוסיף המתרגם פרקי שירה משלו שאינם במקור העברי. הספר זכה להצלחה רבה בקרב הקהילות הדוברות פרסית-יהודית ולמעמד של קדושה. המתרגם כתב בדברי הסיום בעברית: 'מי שקרא את ספר הסיפור הזה פעם אחת, ודאי לא יריח את ריחו; מי שיקראהו פעמיים אך מקצת מריחו יריח; כל מי שיקראהו שלוש פעמים, הוא יבינו אל נכון ויחדור לעומק כל דיבוריו; אולם מי שקרא את הספר מאה פעמים, עד שהוא זוכר את דבריו בעל פה, יקראהו מאה פעמים ואחת'[37]
שער ספרו של אברהם מאפו בתרגום לפרסית-יהודית (1908)
איגרות
ידיעתם בלשון העברית המודרנית של יהודי אפגניסטן מוצאת ביטויה באיגרות שהם מריצים לארץ ומבקשים ממוסדות היישוב לזרז את עלייתם ארצה. האיגרות לא רק שמתארות את מצב הקהילה באותו זמן, אלא גם מבטאות אל נכון את ידיעת הלשון העברית של כותבי האיגרות. האיגרת הבאה נכתבה בשנת 1949 בשם הקהילה ונשלחה לממשלת ישראל, בתחינה שיעלו אותם ארצה. זאת עברית מודרנית, שהושפעה כנראה מן המורה נפתלי אברהמוב וקריאה בחומר עברי מודרני:
לכבוד
הממשלה הרוממה והנישאה
ממשלת ישראל ירום הודה
שלום רב!
בשמחה רבה אנו שולחים למרומי ציון את ברכתנו המקורית והלבבית. אנו מודיעים להוד כבודכם את צערנו הרב ואת שפל מצבנו הנורא. נטלו מאתנו כל מיני עבודה וכולנו נשארנו בלי עבודה ובלי פרנסה וכל דלתי המסחר נעולות לפנינו וכל שערי הארץ סגורות לפנינו. נגרע חלקנו גם מבהמה מרוב צער הגלות. אין ליהודי בארץ זו כל חלק ונחלה אפילו במשרדים או קואופרטיבים וגם אין במדינה בתי חרושת שנוכל לעבוד בהם.
בכל מקום שאנו פונים עין המלכות. וגם עם הארץ הזו מביטים עלינו לרעה. ואם תתמהו שבמאה ה-20, אחרי מלחמת העולם השנייה נשארה מדינה אנטישמית ופאשיסטית כזו בעולם. התמיהה אינה כל כך גדולה, מאחר שידוע להוד כבודכם שבעולם הדמוקרטי והמוסרי והתרבותי של יבשת אירופה קרה ליהודי גרמניה ואוסטריה וכו', שואה גדולה של הרג שישה מיליונים מאחינו שנהרגו בידי הטמאים הנאצים, שעד עתה לא נרפאנו ממכתם.
אנו בגלות ישמעאל, עם פרא ובלי תרבות, על אחת כמה וכמה שכולנו בסכנה גדולה, סכנת נפשות, מעת אשר דרך כוכב מיעקב, מיום שקמה הממשלה הראשונה לעם ישראל, נהיתה שנאתם אלינו כפל כפליים.
ועתה, נא ונא ובבקשה מכבודכם לקדם את פני השואה הבאה עלינו. תעזרו לנו בהקדם האפשרי כל עוד נשמה באפינו. מטרתנו ומגמתנו במכתבים אלו לעלות ארצה, כי להטה בקרבנו אהבה בלי מיצרים לארץ ישראל וגעגועינו אליה תוקפים אותנו בלי הפוגה וכל מעינינו מכוונים כלפי הארץ וכל עורקינו ומיתרי לבבנו מלאים כמהון ועריגה לארץ ישראל וממשלת ישראל.
על החתום: מאת קהל קדוש עדת יהודי אפגניסטן בעיר הראת ובחתימת 70 רבני וראשי העדה באפגניסטן"
מסורת של העתקה של השירה והפיוט כביטוי לערגה לציון
בהעדר דפוס עברי באפגניסטן פותחה מסורת של העתקה. מרגע שהנער היהודי למד לכתוב, הכשירו אותו רבותיו לכתיבה תמה ולמסורת של העתקה של פיוטים עבריים, אחד מקרא ואחד תרגום. אהבתם לפיוטים עבריים שכולם אהבת ציון וערגה לציון החלה במדרש, שם למדו את מלאכת ההעתקה הקליגרפית בפנקס אישי, המוכר בשם 'דַסְתַכֹּ' (دستک), 'מעשה-יד' – פנקס מאויר שלתוכו העתיקו התלמידים בזמן לימודיהם ובהמשך חייהם פיוטים, פרקי אבות, ה'אזהרות' של אבן גבירול, דרוש, מעשיות ופיוטים בעלי זיקה לציון והפנקס אף עבר מדור לדור. כך הוא הכיר ואף ידע בעל-פה פיוטים עבריים שהדגישו את זיקתם לציון שאותם שרו במדרש, בבית-הכנסת, באירועים ציבוריים ומשפחתיים ובבית. לבד מן הפיוטים בעברית נוספו גם תרגומים לפרסית-יהודית שחלקם תורגמו מעברית בתרגום חופשי.[38]
דסתכ שלמה בצלאל
דסתכ אק'אג'אן עמנואל יקותיאל
אמנות ההעתקה הקליגרפית הגיעה לרמה אמנותית ממש באיורי הכתובה האפגנית.[39] למרבה הצער עולי הרגל קנו בירושלים טופסי כתובה ריקים ומילאו אותם בעיר הראת. כך נגוזה אמנות האיורים של הכתובה האפגנית.
כתובה אמנותית מאוירת מהעיר הראת מיום חמישי, י"ב בכסלו תקע"ג (16.11.1812)[40] –
החתן ראובן בן חנניא; הכלה: שרה בת דוד תקע"ג (1813)
כתובה מודפסת בירושלים שפרטיה מולאו בעיר הראת
החתן: שמואל בן מ' דאדאש ראובן , הכלה: ידידה בת מ' יוסף נ"ע. ד' בתשרי תרצ"ד (24.9.1933)
בשבוע החופה החתן היה מלווה בשושבינים – סאקְדוּשׁ (ســاقــدـوـش) ששרו משירי ציון לכבודם של החתן והכלה ולכבוד הקהל מתוך ה'דַסְתַכֹּ' (دستک) . הפיוט האהוב מכל הוא 'אל רם חסין יה', אקרוסטיכון שלמ"ה חזק, שאותו מרבים לשיר עד היום:
אֵל רָם חֲסִין יָהּ, שׁוֹכֵן עֲלִיָּה, מַהֵרָה גוֹאֵל לְעַם שִׁבְטֵי יָהּ
אֵל נִשָּׂא וָרָם, גַּלֵּה קֵץ נֶעְלָם, לִבְנֵי אַבְרָהָם, עַם בָּחַר לוֹ יָהּ
שׁוֹכֵן בַּשַּׁחַק מֵהֶם אַל תִּרְחַק, לְזֶרַע יִצְחָק הוֹצֵא לִרְוָיָה
לְעִיר תִּפְאַרְתָּךְ, קַבֵּץ עֲדָתָךְ, לִבְנֵי יַעֲקֹב שְׁלַח אֵלִיָּה
מִקְדַּשׁ הֲדוֹמָךְ, יָשִׁיר בּוֹ עַמָּךְ, בְּשִׁירַת מֹשֶׁה, נָבִיא בְּחִיר יָהּ
הָרֵם עַם אֶבְיוֹן, וּבְנֵה אַפִּרְיוֹן, לְגֶזַע אַהֲרֹן, יַקְרִיבוּ לְיָהּ
חַזֵּק וְאַסֵּף לְבֵית יוֹסֵף, יִרְבּוּ וְיִפְרוּ כְּגֶפֶן פּוֹרִיָה
אַמֵּץ בֶּן דָּוִד, וְיִשְׁפֹּט תָּמִיד, כָּל צַר תַּשְׁמִיד, גָּרֵשׁ מֵעִיר יָהּ
בפיוט 'אל רם חסין יה' מובאת תפילה לקץ הגלות, לקיבוץ גלויות, לביאת המשיח, לבניית המקדש ולחידוש הקרבנות. בני ישראל יתרבו מאוד וישמידו או יסלקו כל אויב מעיר ה', הלוא היא ירושלים עיר הקודש.
הגולה, העבדות, רדיפות היהודים ובקשת הנקמה והשיבה לציון מובאים בשיר 'מתי יבושר עם' ("רם אתה על רמים, קבץ נפוצותינו לציון. וגם תהיה כטל לישראל"). פיוט רדף פיוט, תפילה נשקה לתפילה ותמיד שרו וביקשו לנטוש את הגולה ולעלות לירושלים, הלא היא ארץ ישראל, ולחדש ימים כקדם.
לבד מן הפיוטים בעברית הובאו גם תרגומים מעברית לפרסית-יהודית, כמה מהם בתרגום חופשי. הקהל הכיר וידע בעל-פה פיוטים עבריים שאותם שרו במדרש, בבית-החתן היה מלווה בשושבינים – סאקְדוּשׁ (ســاقــدـوـش) ששרו מתוך ה'דַסְתַכֹּ' שירי ציון לכבודם של החתן והכלה ולכבוד הקהל. הפיוטים גם הולחנו על-ידי בני הקהילה ולוו על-ידי נגנים שרובם היו מוסלמים.
מקורות:
אברהמוף: שנתיים באפגניסטן, בתוך: יהושע-רז: מאחורי מסך המשי, עמ' 270-238. לנגד עיניי עמדו הפרקים שראו אור ב'הירדן' , גליונות: 234 (14.2.35); 236 (17.2.35); 238 (19.2.35); 240 (21.2.35), 244 (26.22.35); 247 (1.3.35); 255 (11.3.35); 259 (15.3.35); 284 (15.4.35). תודה מיוחדת לבתו ליאורה שהעמידה לרשותי גם את כתב-היד שאותו התכוון אברהמוף לפרסם בדפוס והצנזורה המנדטורית מנעה בעדו.
גרג'י: חנוכת ציון – יחזקאל גרג'י, חנוכת ציו"ן [בגימטריה: יחזקאל], ירושלים תרע"ד, נז דף.
גרג'י: מנחת שמואל – שמואל גרג'י, מנחת שמואל, בהוצאת שמעון חכם, ירושלים תרס"ב, עותק לא שלם: קעו דף + 4 עמ' הקדמה.
גרג'י: מסעות – ר' קשאני, מסעות הרב מולא מתתיה גרג'י מאפגאניסתאן לארץ ישראל בתרנ"ו (1855) ובתרס"ח (1908), שבט ועם , ט (תשמ"א), עמ' 289-263.
גרג'י: עדות ביהוסף – יוסף מלמד גרג'י, ספר תהלים עדות ביהוסף, ירושלים תרפ"ו, תשל"ב, תשל"ה, 28 עמ' + מבוא + רטז דף.
גרג'י: עונג לשבת – מתתיה גרג'י, שלושה חלקים: עונג לשבת, תהלות לדוד, בית המקדש, ירושלים תרע"ג, 246 דף + 82 עמ'.
גרג'י: קורות זמנים – ר' קשאני, 'קורות זמנים להרב מתתיה גרג'י מאפגאניסטאן', שבט ועם, א (תשל"א), עמ' 159-136.
דוידוביץ: הכתובה בעיטורים – דוד דוידוביץ, הכתובה בעיטורים. מבוא: פרופ' בצלאל ס' רות, בת-ים 1968. 118 עמ' (פורמט אלבומי).
חנוכה: חנוכה בן אגא ג'אני שמש תפסיר אם אפס, פיוט נאה על עקידת יצחק, דפוס לונץ, ירושלים תר"ס; תפסיר ונתנה תוקף, דפוס לונץ, ירושלים תרס"ב.
יהושע: פרקים ביצירתם – בן-ציון יהושע, 'פרקים ביצירתם של יהודי אפגאניסתאן בשלהי המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים', שבט ועם, סדרה שניה ד (ט), עמ' 315-290. ירושלים תשמ"א.
יהושע: צוואת אב – בן-ציון יהושע, צוואת אב (י"ג סיפורי-עם מאפגניסטן מפי רפאל יהושע-רז). הקדימה מבוא והוסיפה הערות צפורה כגן, חיפה, ארכיון הסיפור העממי, תשכ"ט (1969), 105 +XV עמ'.
יהושע-רז: מאחורי מסך המשי – בן-ציון יהושע-רז, מאחורי מסך המשי - עמים ויהודים במרחב האיראני: פרס-איראן, אפגניסטן, בוכרה. ירושלים תשע"ג – 2013, 624 עמ' + לוחות.
יהושע-רז: מנדחי ישראל – ב"צ יהושע-רז, מנדחי ישראל באפגאניסתאן לאנוסי משהד באיראן, ירושלים תשנ"ב, 579 + יד + לוחות.
ניימרק: מסע – א' ניימרק, מסע בארץ הקדם (מהדורת יערי), ירושלים תש"ז. קכ"ו עמ'.
קורט: עגות – זבולון קורט, מתוך ההווי של אפגניסטן (יזדי או משהדי), ידע עם, יח (תשל"ז), עמ' 44-43.
נצר, סימן-טוב-מלמד: אמנון נצר, 'סימן טוב מלמד: מלומד פרסי-אפגאני וספרו 'חיאת אל רוח''', פעמים: יהודי אפגאניסתן, בוכרה ופרס, 79(תשנ"ט), עמ' 56–95
קשאני, קורות זמנים: ראובן קשאני, 'קורות זמנים להרב מתתיה גרג'י מאפגאניסטאן', שבט ועם, א (תשל"א), עמ' 136-159
קשאני, מסעות: ראובן קשאני, 'מסעות הרב מולא מתתיה גרג'י מאפגאניסתאן לארץ ישראל
בתרנ"ו (1855) ובתרס"ח (1908), שבט ועם, ט (תשמ"א), עמ' 263-289
קורט: זבולון קורט, מתוך ההווי של אפגניסטן (יזדי או משהדי), ידע עם, יח (תשל"ז),
עמ' 43-44
[1] ראו: נצר, סימן-טוב מלמד, עמ' 95-56.
[2] השם גרג'י - גורג'י מצביע כנראה על מקור המשפחה. מי שהגיע מגיאורגיה לאגן הים התיכון נקרא גורג'י ( كــرجـــي); – יהודים, נוצרים וכורדים סונים הועברו על-ידי הפרסים מהקווקז לגילן שליד הים הכספי שבאיראן. בשנת 1746 העביר אותם נאדיר שאה מאזור קזווין בצפון פרס לעיר הקדושה משהד כדי ליצור משקל נגד לשיעים ולנטרל את עוצמתם במשהד. לאחר האינוס השיעי של יהודי משהד כ-1,500 יהודים וביניהם בני משפחת גרג'י הצליחו לחמוק ולהגיע להראת ולהנהיג את הקהילה. הניב שבפי משפחת גרג'י היה ניב גיליקי, שרווח בגילן וגולפאיגאן בגדה הדרומית של הים הכספי. יהושע-רז: מאחורי מסך המשי, עמ' 132.
[3] מתוך רשימת הספרים ששימשו את רבני משפחת גרג'י בכתיבת ספריהם אנו מוצאים עשרות רבות של ספרים שהגיעו לאפגניסטן מקהילות ספרדיות ומקהילות אשכנזיות כאחד. הספרים כולם כתובים עברית. ספרייתו העשירה של הרב שימשה אותו ואת בניו להרחבת השכלתם וכאסמכתאות בכתיבת ספריהם. יהושע-רז: מנדחי ישראל עמ' 465-464.
[4] יהושע-רז: מנדחי ישראל, עמ' 336, 342-339.
[5] מחבר המאמר למד אצל מולא בנימין גרג'י, שגם הכין אותו לבר-מצווה.
[6] גרג'י: עדות ביהוסף. בהקדמת המחבר. אין מספר עמוד.
[7] אליעזר בן־יהודה )כ"א בטבת ה'תרי"ח- 7.1.1858 – כ"ו בכסלו ה'תרפ"ג. (16.12.1922- נחשב לדמות מרכזית בין מחייה הדיבור העברי בארץ ישראל החל מסוף המאה ה־19 ועד תחילת המאה ה־20,
[8] רב העדה, מחנך, דרשן, כרוניקן ופרשן. נולד: הראת, שבת כ"ו בכסלו תר"ה (7 בנובמבר 1844). נפטר: ירושלים, יום חמישי, י"ד בכסלו תרע"ח (29 בנובמבר 1917). גרג'י-קורות זמנים, עמ' 144-143. יהושע-רז-מנדחי, ישראל, עמ' 159. בשנת 1856 כבש נאסר א-דין שאה מלך פרס את הראת שבאפגניסטן והוא בא חשבון עם האנוסים שברחו ממשהד וחזרו ליהדותם בהראת הסונית. הם הגלו את ה'בוגדים' למחנה ריכוז ליד העיר משהד. ראו: יהושע-רז-מנדחי ישראל, עמ' 11-110.
[9]. הוא קורא ל'סליק' 'מטמונית' – מטמון כדי לציין דבר ערך וגם מקום מסתור שבו מטמינים דברי ערך בזמן פוגרום עד שתחלוף הרעה. יהושע-רז: מנדחי ישראל, עמ' 163.
[10] גרג'י: מסעות, עמ' 275.
[11] גרג'י: מסעות, עמ' 285-284. על האחים גול-שאולוף ובמיוחד האח ישראל שעמד בראש העדה האפגנית בארץ במשך 30 שנה. האחים בנו בירושלים את שכונת 'גבעת שאול הבוכרית' והיו מוציאים לאור, ראה יהושע-רז מנדחי ישראל, עמודים 308-307.
[12] גרג'י: עונג לשבת.
[13] ניימרק: מסע, עמ' צח.
[14] הראת ו' בשבט תרל"ה -12.1.1875 – ירושלים ג' בשבט תשי"ג - 19.1.1953
[15] מנדחי ישראל, עמ' 472-471.
[16] נולד: הראת, ו' בתמוז תרכ"ט (15 ביוני 1869); נפטר: ירושלים, ו' בכסלו תרצ"ז (20 בנובמבר 1936). גרג'י: חנוכת ציון; גרג'י: מנחת שמואל; יהושע: פרקים ביצירתם, עמ' 311; יהושע-רז, מאחורי מסך המשי, עמ' 612-610.
[17] יהושע: פרקים ביצירתם, עמ' 313.
[18] ראו הקדמתו של ר' בנימין גרג'י לספרו של אביו 'עדות ביהוסף', מהדורה שנייה תשל"ב. הוא מספר בהקדמתו על 'צחות לשונו וידיעתו הרבה בשפת הקדש' של אביו מולא יוסף.
[19] על שושלת גרג'י ראה יהושע-רז: מאחורי מסך המשי, עמודים 340-335.
[20] קורט: עגות.
[21] נקראת 'זבון לתראי' ((Zebune-Letrayi לשון 'לא-תורה' – מילים עבריות בנטייה פרסית או בסיומת פרסית. ראו: יהושע-רז: מאחורי מסך המשי, עמ' 61.
[22] 'עין יעקב', אסופה ופרשנות למרבית האגדות המצויות בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי. חובר על ידי רבי יעקב בן חביב, שהספיק לכתוב רק שני חלקים של הספר, סדר זרעים וסדר מועד ונפטר באמצע עבודתו. הספר הושלם בידי בנו, רבי לוי בן חביב הרלב"ח. הספר ראה אור לראשונה בסלוניקי בשנת רע"ו (1516) .
[23] כותב מולא יוסף מלמד: "אחינו אנשי קהל קדוש הרא"ת נוהגים מזמן קדמון מכמה מאות שנים, אחר תפילה בכל יום מחלקים תהלים ב' פעמים כפ"ר". גרג'י: עדות ביהוסף, דף פ, א-ב.
[24] יהושע-רז: מנדחי ישראל, עמ' 437-436.
[25] נפתלי אברהמוף, המורה מארץ ישראל, סיפר ביומנו על נער יתום בן שבע-עשרה שלא ידע לקרוא בחומש והמולא השתמש בשירותיו כשמש. התלמידים הדביקו לו כינוי 'ראש ערל'. אברהמוף נטל את היתום לטיפולו. עד מהרה למד הנער לקרוא בחומש ובשבת שלפני יום השנה של אביו עלה לתורה וקרא בהצלחה את ההפטרה.
[26] ידיעת חשבון חיונית לקהילה שעיקר פרנסתה ממסחר.
[27] מולא עמרם צייר והמחיש את תוכן השיעור, לדוגמה, כשלמדו מסכת 'זרעים' הוא צייר שיבולת שעליה גרגרי חיטה והתלמידים זיהו את הצמח שבציור: גַנְדָם –گندم– חיטה. יהושע-רז: מנדחי ישראל, עמ' 437.
[28] ב'מכון הישראלי למוסיקה דתית' שמורים לחנים של יהודי אפגניסטן מפי יוסף בכצ'י, יהושע: צוואת אב, עמ' 96.
[29] יהושע-רז: מנדחי ישראל, עמ' 439-437.
[30] אברהמוף-יומן. הפסקת הפרסום נבעה מהביקורת של אברהמוף על שלטונות המנדט, שלהם קרא 'כוחות
שחורים', ראו: אברהמוף: שנתיים באפגניסטן, עמ' 270.
[31] אברהמוף: שנתיים באפגניסטן, עמ' 270-238.
[32] יהושע-רז: מאחורי מסך המשי, עמ' 243-242.
[33] יהושע-רז: מנדחי ישראל, עמ' 442-440.
[34] מולאנא שאהין שיראזי, בן המאה ה-14, נחשב לגדול המשוררים בפרסית-יהודית – ניב יהודי של פרסית הנכתב באותיות עבריות. שאהין חיבר מספר פואמות ארוכות העוסקות בסיפורי התנ"ך ומחברות את סיפורי התורה והמדרש עם מוטיבים מהמסורת האגדית הפרסית.
[35] יהושע-רז: מנדחי ישראל, עמ' 443-440.
[36] ר' שמעון חכם (בוכרה 1843 – ירושלים 1910), בנו של ר' אליהו מבגדד ונינו של השד"ר הצפתי ר' יוסף ממן. סופר ומתרגם מעברית לפרסית-יהודית בניב טג'יקי. בין 32 ספריו נמצא תרגום מחצית ספר ישעיה, שורה של ספרי דרוש וחכמה ותרגום ספרו של אברהם מאפו 'אהבת ציון'.
[37] יהושע-רז: מנדחי ישראל, עמ' 455-452.
[38] חנוכה: 'אם אפס' ו'נתנה תוקף'.
[39] דוידוביץ, הכתובה בעיטורים, עמ' 30, 75-74. האמנות
[40] 27 שנים לפני הפוגרום והאינוס של יהודי משהד (1839) וההגירה להראת של כ-1,500 אנוסים שחזרו בגלוי ליהדותם (1840)
פורסם ראשונה ב'הזירה הלשונית' של רוביק רוזנטל, 3.2.2023.
