מולא סימן טוב מלמד 

נולד בעיר יזד  במחצית הראשונה של המאה ה-18. כנראה בצעירותו עבר להתגורר בעיר הראת שבאפגניסטן, שבה שירת בקודש כרב ודיין. בהראת חיבר את חיבורו הפילוסופי "חיאת אל-רוח" ("חיי הנפש"). בסביבות שנת 1793 היגר מהראת למשהד, שבה כיהן כראש הקהילה היהודית וכמנהיג הרוחני שלה. נפטר ונקבר במשהד בין השנים 1828-1800. כתב בפרסית-יהודית, בעברית וארמית. חיבורו הפילוסופי "חיאת אל-רוח" נכתב בפרסית-יהודית באלפבית עברי. כתוב ברובו פרוזה, אך מצוטטים בו גם פסוקי שירה משלו ומשל משוררים פרסים קלאסיים. החיבור מוקדש בעיקר לפרשנות על י"ג עיקרי האמונה היהודית על פי הרמב"ם. יצא לאור בירושלים בשנת 1898. ספר אחר שלו הוא 'ספר אזהרות', ירושלים, תרנ"ו (1896). הספר מיוסד על סדר פרשיות התורה וכולל פיוטי "אזהרות" (פיוטים העוסקים במניין תרי"ג המצוות). כתוב עברית ופרסית-יהודית ונועד לקרב יהודים דוברי פרסית ללימוד המצוות. ספרו שזכה לתפוצה גדולה והועתק בדַּסְתַּכּ (אוסף של טקסטים ופיוטים בכתב יד)  , דור אחרי דור, הוא תפסיר בפרסית יהודית על פרקי אבות, שנלמד בקרב הקהילות היהודיות דוברות הפרסית. חיבר שירים בעברית ובפרסית-יהודית על מגוון נושאים. חלק משיריו העבריים תרגם בעצמו לפרסית-יהודית. נפטר במשהד בשנת תקפ"ג (1823).

משפחת גרג'י  – שושלת של רבנים ומנהיגים רוחניים

אין לתאר את יהודי אפגניסטן החל מן המאה ה-19 ועד הדורות האחרונים מבלי שנעמיד במרכז חייה הרוחניים של הקהילה את משפחת גרג'י.[1] שושלת מפוארת של מחנכים וגדולי תורה שדיברו עברית וכל יצירתם נכתבה בלשון העברית.[2] שמה של המשפחה מעיד על מוצאה המקורי מגיאורגיה. יהודים, נוצרים וכורדים סונים הועברו על ידי הפרסים מהקווקז לגילאן שליד הים הכספי שבאיראן. בשנת 1746 העביר אותם נאדיר שאה מאזור קזווין למשהד כדי ליצור משקל נגד לשיעים. הניב שבפי המשפחה היה ניב גילאקי שרווח בגילאן ובגולפאיגאן. לאחר האינוס השיעי של יהודי משהד בשנת 1839, הצליחו כאלף יהודים וביניהם בני משפחת גרג'י לחמוק ולהגיע להראת הסונית ולחיות כיהודים בגלוי.

עד מהרה הקימה מקרבה המשפחה מנהיגים רוחניים ששירתו בקודש באפגניסטן. רבנים אלה שימשו בקודש גם את בני העדה הבוכרית בכמה מערי מרכז אסיה. לאחר עלייתם ארצה המשיכו לשמש רבנים, מחנכים, דיינים, דרשנים, פרשני מקרא וספרות חז"ל. בולט במיוחד הוא מולא מתתיה גרג'י שגם כתב כרוניקות בזמן אמת על מאורעות הזמן ויומן מסעות לארץ ישראל. דור אחרי דור, במשך כ-80 שנה, מולא מתתיה, בנו יוסף ונכדו בנימין, לימדו בלשון העברית, בתלמוד תורה ובישיבת בחורים 'בני ציון' בשכונת הבוכרים.

לפי המקורות ששימשו אותם לכתיבת ספריהם, אנו למדים שחינוכם של בני משפחת גרג'י היה שונה מבני העדה. הם הרחיבו את השכלתם התורנית בעזרת הספרייה העשירה שהייתה בביתו של הרב, שכללה עשרות רבות של ספרים כתובים עברית שהגיעו לאפגניסטן מארץ ישראל ומקהילות ספרדיות ואשכנזיות כאחד, באמצעות מוכרי ספרים שייבאו את הספרים לאפגניסטן.

השכלתם הרחבה הכשירה אותם להנהיג את הקהילה, והם זכו לכהן בכל המשרות המרכזיות בריכוז היהודי בהראת, כמו משרת הרב הראשי. ההנהגה רוחנית של יהודי אפגניסטן הקפידה על קוצו של יו"ד בהתנהגות היחיד והציבור. הם גם ניהלו את מערכת החינוך היהודי המסורתי, את המגעים עם השלטונות לצידו של הווכיל-כלאנתר ונוסף על כך שימשו במקום מושבם חזנים, מוהלים ושוחטים. הרבנים לבית גרג'י הכשירו גם כלי קודש שכיהנו בישובים אחרים ובערי המסחר בצפון אפגניסטן ולא התחרו בדרך כלל במשפחת גרג'י. אנו מוצאים אותם בקאבול, במאימנה, במזאר-י שריף, בשברקאן, באנכוי, בקאלה נוב ובמַרְבְ.[3] הם היו רבני קהילה בסגנון הישן שליוו את קהילותיהם מן הלידה ועד לקבר והשתתפו בימי שמחה ולהבדיל בימי צער. עדות נאמנה על משפחת גרג'י אנו מוצאים בספרו של מולא יוסף גרג'י 'עדות ביהוסף' – פרושים ודרשות על ספר תהילים, שיצא לאור בירושלים בשנת תרפ"ו (1926): [4]

ורוב משפחתנו מלמדי תינוקות. מר זקננו החסיד מולא אברהם היה גומר תהלים בכל אשמורת הלילה [במשהד] ומר זקני מולא מרדכי בנו ועטרת ראשי מור אבי מולא מתתיה גרג'י זכר צדיק וקדוש לברכה. אלו כולם היו מלמדים, ואני הדל, עפר תחת רגלי המלמדים, זה חמש עשרה שנים מלמד תינוקות פה בתוככי ירושלים.

   
[1] יהושע-רז, מאחורי מסך המשי, עמ' 132.

[2] יהושע-רז, מנדחי ישראל, עמ' 464–465.

[3] יהושע-רז, מנדחי ישראל, עמ' 336, 339–342.

[4] גרג'י, עדות ביהוסף, הקדמת המחבר, ללא עימוד.

שושלת גרג'י

מחברי ספרים במשפחת גרג'י

מולא מתתיה גרג'י

בשנת 1857, מולא מתתיה גרג'י כותב בעברית באותיות עבריות-מזרחיות את הכרוניקה 'קורות זמנים' המספרת בזמן אמת על אודות פרשיות מחיי המדינה, הקהילה והמשפחה. העברית רהוטה ומשובצת פניני לשון ושברי פסוקים מן המקרא ומן המדרשים.[5] לדידו, כתיבת הכרוניקה –מטרתה 'שלא יישכח מפי זרעינו'. בשנת 1895 ובשנת 1898 עלה מולא מתתיה ל'זיארה' (עלייה לרגל) לארץ ישראל וכתב בעברית את רשמיו ביומן מסע. מולא מתתיה גרג'י הדפיס בדפוס רפאל חיים הכהן בירושלים את ספרו 'עונג לשבת' על שלושת חלקיו: בראשון - ליקט 'דרושים נאים ורמזים יקרים ונחמדים' על התורה, בשני - הפטרות ובשלישי - חמש מגילות. הספר נבנה לפי סדר שבתות השנה. בספרו השני 'תהלות דוד' העלה על הכתב דרושים לספר תהילים שבני עדתו העבירו מדור לדור בעל פה. ספרו השלישי, 'ספר בית המקדש', כולל טעמים ורמזים ודרושים על התלמוד. הוא מסיים את ספרו בשבח לימוד הקבלה לפי שיטת האר"י.[6] אוכלוסיית היעד של ספריו הייתה הגברים בקהילה ששלטו בלשון העברית. קהילתו הקטנה מנתה כ-4,000 נפש, כולל נשים וילדים. על אישיותו של מולא מתתיה כותב הנוסע אפרים ניימרק: "מורה ושוחט שמה [הראת] ה' מולא מתתיהו. גם הוא לא יהנה מקופת הקהל כי ישא ויתן מעט להחיות נפשות ביתו [מכר תבלינים בחלק משעות היום] ונכבד האיש הזה בעיני כל אחיו, ובשם "חסיד" יכנוהו".[7]

בצומת הרחובות שמואל הנביא-יחזקאל יש כיכר הנושאת שמו של מולא מתתיה גרג'י.

מולא שמואל בן שלמה גרג'י  (דודנו של מולא מתתיה)

(נפטר בירושלים בשנת תרפ"ט 1929)

רב, מורה, שוחט ומוכר ספרים בעיר מרב (Marv). מחבר הספר 'מנחת שמואל' (ירושלים תרס"ב - 1902), ספר דרושים ופירושים בעברית. במבוא לספרו, כותב מולא שמואל: "מקטנותי הייתי משתוקק ומתאוה לטייל בגנות ופרדסים, פרד"ס התורה. וכל ימי שגיתי באהבתם לשמוע חידושים ולקנות ספרי הדרושים באשר ייטב בעיני. ובראותי כי איננו באפשרות לקנות ספרים אין קץ, כאשר ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים וכסף אין לי שיענה את הכל. אמרתי עם לבי מי יתן והייתי ממוכרי ספרים [...]"[8] חלומו של מולא שמואל התממש בעיר מַרְב שבטורקמניסטן.

מולא יוסף מלמד גרג'י הראת, תרכ"ט, 1869 – ירושלים, ו' בכסלו תרצ"ז- 20.11.1936

בנו של מולא מתתיה, מחכמי ומנהיגי קהילת יהודי הראת שבאפגניסטן, מַרְב שבטורקמניסטן ורב ומורה בירושלים. נודע כדרשן, שוחט, מוהל, וחזן, ובזכות היותו מורה ותיק ומלמד תינוקות של בית רבן. בין תלמידיו המפורסמים בירושלים נמנו מי שלימים היו מגדולי הרבנים - הרב עובדיה יוסף והרב בן-ציון אבא שאול. את עיקר לימודו קיבל מולא יוסף מאביו מולא מתתיה גרג'י, שהיה רבה הראשי של הקהילה. היה בקיא בנגלה ובנסתר. לצד פעילותו התורנית עסק במסחר והצליח בו מאוד.

 [5] הוא קורא ל'סליק' 'מטמונית' – מטמון כדי לציין דבר ערך וגם מקום מסתור שמטמינים בו דברי ערך בזמן פוגרום עד שתחלוף הרעה. שם, עמ' 163.

[6] גרג'י, עונג לשבת.

[7] ניימרק, עמ' צח.

[8] גרג'י: , מנחת שמואל.