חג פסח - שדרות תשכ"ז 

מאת: שמעון נעמת                           

ליל הסדר שנת תשכ"ז. אנו מסובים בביתנו בשדרות, בסלון הבית. אבא החליף את הנורות שבנברשת היפה החומה, אור יקרות שוטף את החדר. השולחן פתוח לשני צדדיו. שולחן ערוך, ארוך. מפה לבנה מכסה את השולחן. תחתיה מוסתרים אביזרי הפסח, בהם יעשה שימוש הלילה. קערה שטוחה עליה מונחים שלוש מצות מכוסות במפת בד אדומה שזורה בחוטי זהב. אחר כך יקשרו איתה את מצת האפיקומן באלכסון על גבי. אצלנו לא מחביאים אפיקומן ולא מבטיחים מתנה לילד שימצא אותו. זה מסוכן מדי. קערה גדולה בה מונחים ראשי בצל ירוק עם זנבותיהם הארוכים כמספר המסובים. חתיכת בשר כבש מבושלת המסמלת את הזרוע החזקה. קערה ובה ביצים קשות – זהו הלילה היחידי בשנה שהוא שבת או חג בו מותר לאכול ביצים קשות. מלחיית כסף קטנה חרותה עיטורים דקים ועדינים. קערות חרס יפות מעוטרות עיטורים סיניים אדומים וכחולים. קערה קטנה ובה מי מלח. עלי סלרי שבהיטבלם במי המלח, יסמלו את המרור שאכלו אבותינו במצרים. וקערה גדולה גדושה בחומר חום בהיר – עיני כולם נישאים אליה בערגה, אולם זמנה של החרוסת, הטיט המצרי, יגיע מאוחר יותר.

סביב השולחן מסובים אבא ואמא, בני, שוש, רינה ואני . יוסי התינוק מתפתל בידיה של שוש. דוד לוי מגולח למשעי, שפם דק מעטר את שפתו, ממהר להתיישב בכסא המרופד בבד ירוק. לידו אשתו הטריה - שרה, עיניה השחורות יוקדות בפניה הכהות. על ברכיה בנם הקטן, שמעון. דוד צבי בשערו השחור הסמיך, נותן הוראות לכולם בפרסית מהירה. גם את שפתו מעטר שפם דק מן הדק. ברוריה היפה לידו ועל ידה אירית ושמעון. וסבתא יוכבד, על פניה הבעה של סבל תמידי, פרסי – פולני שכזה, שאיש לא יחשוב חס וחלילה שהיא נהנית איכשהו מהחיים. בעצם, כל מי שהכרתי אז ברחובנו, רחוב הפרסים, הסתובב עם הבעה של סבל על פניו. ( כשהתחלתי למנות את כל המסובים תהיתי כיצד הצליחו כולם להסב סביב שולחן הסדר. אולם בספירה שנייה התברר שלא היינו רבים כל כך, עדיין).

אני רעב. ולא רק אני, כולם. אומנם בצהרים, נתנה אמא לכל ילד צלחת גדושה באורז מתובל בפלפל שחור. אורז כזה בישלה אמא פעם בשנה בלבד, זהו אורז של ערב פסח. אהבתי את האורז הזה ואכלתי ממנו בתאווה גדולה. אולם משגיליתי שנה או שנתיים מאוחר יותר שטעמו המיוחד של האורז הושג בעזרת בישולו בציר של מרק עוף נרתעתי מלאכלו מכאן ולהבא, לדאבונה של אמא, שלא נלאתה מלשכנע אותי כי לא נתנה לאף תרנגולת דריסת רגל בסיר. אבל לא האמנתי לה. בשלב זה של חיי, הספקתי לפתח חושים של כלב ציד.

 זה כמה וכמה ימים שסבלנו מ"גלות הפסח". בקושי יכולנו לאכול לחם. יום קודם לכן, עוד בטרם חיפשנו אבא ואני מתחת למיטות את חתיכות הלחם שאמא הטמינה שם לצורך בדיקת החמץ, כבר לא היה כמעט מה לאכול בבית. כלי החמץ הוגלו לאזור נסתר במחסן. לא היה במה לבשל. בבוקר שרף אבא את החמץ. כעת אי אפשר לאכול אפילו לחם מרוח במרגרינה זרויה בסוכר. אז מה הפלא שכולם רעבים מאוד. אבל מי שסבל מכולם הוא בני. כבן בכור וכמי שחגג לא מזמן בר - מצווה, הוא חייב לצום כסגולה נגד מכת – בכורות ( לא שזה עזר לו) . אנחנו הקטנים יכולנו לנשנש לפחות עוגיות בוטנים, או עוגיות חנק עגולות משוננות עשויות קמח תפוחי – אדמה. באף כולם עולים ריחות התבשילים מהמטבח הקטן והצפוף.

אבל, החג הזה התחיל מוקדם הרבה יותר. חודשיים מוקדם יותר החלה אמא לנקות אורז. על מגש גדול הייתה מפזרת חופן גדושה ומעבירה את הגרגירים הקטנים הלבנים מצדו האחד של המגש לצדו השני, פולה את הגרגירים השבורים, השחורים, או כל גוף זר וחשוד. בעיני זו נראתה המלאכה המשעממת בעולם, אבל אמא ביצעה את הטקס הזה בחרדת קודש והייתה מגרשת בצעקות את כל מי שהתקרב אליה עם מאכל חשוד בידו. שבועיים לפני החג התחלנו לנקות את הבית. מתחילים בארונות, אבל זה לא היה קשור אלי, לכן אינני זוכר דבר. אבל, את השבוע שלפני החג אינני יכול לשכוח. זהו היום האהוב עלי ביותר בשנה. כולנו עוזרים לאמא בשמחה, להוציא את כל תכולת הבית החוצה. כל המיטות השמיכות – הפטו- והמזרונים נערמים בערימה גבוהה בחצר. שטיפת רצפות או דברים כגון אלו לא נוגעים לי. זה תפקיד הבנות. אני מטפס לפסגת הערימה בידי ספר " מפקד פלוגה" של אחד מקדונלד, על קורותיו של קצין אמריקאי במלחמת העולם השנייה, שבני סחב מאיזו ספריה ואני בטוח שהוא לא קרא אותו בעצמו עד היום. לא מפריע לי שאני לא מבין אפילו חצי מהספר. בגיל הזה אני כבר חולה ספרים במצב אנוש. ספרי חסמ"בה, עוז יעוז , דני דין, וספרים של אבנר כרמלי כבר קטנים עלי.

אחרי הצהרים לאמא כבר נמאס לראות אותי רובץ בחוץ, נהנה מהעולם. גם ההסתות של שוש ורינה עושות את שלהן. אמא צורחת עלי חרפות וגידופים עסיסיים בפרסית, דורשת ממני לשפשף את הקירות. מבוהל מהצעקות אני נוטל מטלית רטובה ומסבן את הקירות. הקירות צבועים עד לחצי הגובה בצבע שמן צהוב, סגולה כנגד ידינו המלכלכות. "פס כסף" בצבע חום מפריד בין הצבע הזה לצבע הסיד הלבן שעד התקרה. אני מתמקד במיוחד בכפתורי החשמל המזוהמים מידנו הדביקות. לפתע אני חש שיד אדירים אוחזת בי ומטלטלת אותי בתקיפות רבה מאוד. עוד שנייה אני מבין שהתחשמלתי כהוגן. אני ממשיך לשפשף את הקירות אבל שומר טווח ביטחון מהכפתורים ומהשקעים. באותה השנה נותרה סביבתם כהה משהו.

יומיים או שלושה לפני החג הולכים אנו הילדים, בשורה אחרי אמא לחנות של שרה יוסף. (החנות קיימת עד היום ולאור מצב הניקיון בה, הוסב שמה ע"י בני ורוני למכולת שרה יוסף - חולדאי). אמא קונה שש חבילות מצה . משפחת ראובני קונה יותר מעשר חבילות. ששון, הבן של שרה יוסף מביא את המצות בתלת האופן שלו לכולם יחד. דבר אחד נבצר ממני להבין עד היום, כיצד יכולנו לאכול כמות אדירה כזו של מצות? ואפילו אכלנו אותם מרוחים במרגרינה , זרויה בסוכר ללא הרף. 

אבא פותח את ליל הסדר בקריאת "הא לחמא עניא", במבטא פרסי בולט. קשה לו עם המילים הארמיות, נסו אתם להגיד " אבהתנא" או "כל דיכפין". אנחנו עוזרים לו בשקט. אמא לומדת עדיין קרוא וכתוב אצל המורה החיילת, דליה. בת שלושים היא ועדיין בכיתה א' . מתביישת לקרוא לעיני כולם. שרביט ההגדה עובר לדוד לוי. שפתיו ממלמלות במהירות עצומה תפילה חרישית, קודם קריאת הגדה. בעיני הוא נראה כמי שסופר משהו. (לירות בטח, שלושת אלפים לירות. סכום המוהר שקיבל מאשתו שרה). לוי אומר את ה"הא לחמא עניא" בקול רם וצלול ובביטחון גמור. אחריו דוד צבי. לנשים ולילדים לא ניתנה הזכות להגיד "הא לחמא עניא" ולהניף את קערת המצות.

אנו שותים כוס יין ראשונה. לגדולים כוסות זכוכית רגילות, אנו הילדים מקבלים כוסות זכוכית קטנות, מעוגלות, דקות, שני פסי זהב מעטרים את שוליהן. לנו, לילדים, נותנים מיץ ענבים אדום כדם ומתוק מאוד שטעמו עומד עדיין בפי. אמא מביאה קערת בדיל ובה מים צלולים. כולם שמים בתוכה את כוסותיהם לשטיפה. 

רינה היא הקטנה ביותר. היא צריכה לשיר את "מה נשתנה". מתביישת כמובן. שוש ואני עוזרים לה בקולות מהוססים. לוי, בכור, רעב גם הוא. מעודד אותנו נמרצות לדלג על סלסולי השיר ולשיר יותר מהר.

נוטלים ידיים. אבא מברך " המוציא לחם מן הארץ" - על המצה, לתמיהתי הרבה. לגיבוי הוא גם מוסיף את ברכת "על אכילת מצה" ואני נרגע מחילול החג הגלוי לעין. אבל לא הגענו לארוחה כלל וכלל. דרך ארוכה עוד לפנינו. אני מדפדף בחשאי בהגדה המפחידה שדוד צבי הביא מהצבא. קורא בפרק שבו הופכים רבי יוסי הגלילי, רבי אליעזר ורבי עקיבא בפלפוליהם את עשר מכות מצרים למאתיים וחמישים, בבחינת כל המרבה הרי זה משובח. מנסה להבין את המתמטיקה. אני ממשיך לדפדף ל "שפוך חמתך". שם מצוירים נחשי קוברה ענקיים פוערים לועות ירוקים, מאיימים להכיש את המביט בהם. אבל לא את הנחשים אני מחפש אלא את בירכת המזון, שם נמצאת הארוחה. לצערי עוד דפים רבים לפנינו עד לשם.

בדרך לסיר האורז הלבן, פולוב או צ'ולוב, עד היום אינני מבדיל, בשר- גושט מבושל בהרבה ירק – סבזי ונוחוד – חומוס. מָאה- דגים, אני לא זוכר שאמא הגישה בליל הסדר. אנחנו עוברים את ה"דיינו" עם הצלפות הבצל הירוק איש ברעהו. אהבנו את הטקס הזה יותר מהכול. אני יכול להכות את הגדולים ובאופן חוקי לחלוטין.

תוך דקות אנו מתקרבים לארוחה, כולם כבר קוראים בלהט ובחיפזון את כל ה"הללויות" , ה"ברוכים" וה"בצאת ישראל ממצרים". בפניו של בני עוויתות לא רצוניות. הוא מסתובב כל רגע לאחור, מנסה לזרז בהיפנוזה חרישית את אמא שתלך כבר למטבח להביא לשולחן את כל הסירים תיכף ומיד. לאחר ייסורי ברכות אינסופיים, מסתיימת קריאת חלקה הראשון של ההגדה.  אנו הקטנים מקבלים קערות מרק קטנות, טובלים בתוכם שברי מצה, התופחים ומתרככים בתוך דקות. לגדולים נותר רק לקנא בנו בתינוקות של בית רבן. להם אסור לטבול, חשש לחמץ. לנו הקטנים מותר, אנחנו לא אחראים למעשינו עדיין. ואני, עד היום.

הארוחה גוזלת מכולם אנרגיה רבה. לאף אחד אין כבר כוח להתניע את הטקס מחדש. אבל אין ברירה, משהחל ליל הסדר חייבים להמשיך עד תום. אין חנינה לאיש. רינה נרדמת בכיסאה, גם אני לא רחוק מצלילה לעולם אחר שכולו טוב.

זה היה ליל הסדר של שנת תשכ"ז. אבא הכריז עם סיומו, טרם החד גדיא - "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". חודש מאוחר יותר התברר לנו ששוב לא יצטרך אבא לגרור אותנו בעליה התלולה להר ציון, לטפס במדרגות הצרות למגדל הקטן שבראש ההר ולהצביע לנו בהיסוס על מיקומו המשוער של הכותל המערבי, בין כל גיבובי הבתים הערביים על כיפות הטיט הרבות המעטרות את גגותיהם. בעוד מספר שבועות נטייל כחולמים בעיר העתיקה, לא מאמינים כי עומדות רגלינו בירושלים, העיר שחוברה לה יחדיו. כולנו נחוש כי יצאנו מעבדות לחרות, כי נפסיק לחיות במרחב החונק והמאיים של מדינתנו הקטנה. ששוב לא יגיעו "פדאיונים" לגנוב את החמור של " בן גוריון" שכננו מעבר לואדי. אבל אנו לא נבין, אז, כמו שאיננו מבינים גם היום, כי יציאתנו שלנו לחירות גדולה יותר, תוביל עם אחר לשעבוד ולעבדות. עבדות כפולה. עבדות שלהם כנכבשים, ועבדות שלנו ככובשים. 

                   נ  ע  מ  ת    ש  מ  ע  ו  ן                                                                                                     

                    ר מ ת  ג ן - א פ ר י ל  2006