אריה אליסף – פסח

נותרה לפנינו עוד עבודה רבה עד החג. "ארינה זנד" ARENA ZAND בקול גבוה מהדהד ברחוב. יוצא לרחוב ורואה ערבי מוביל חמור עמוס בחול לבן מיוחד, מצרך הדרוש בכל ימות השנה ובעיקר בערבי פסח. חול זה שימש לניקוי יסודי של כלי האוכל והסירים בכל יום. כפי שכתבתי כבר, את הכלים שפשפו ומרקו ביסודיות עם חול בעזרת ליפה כדי לסלק את השומנים והפיח, רק אח"כ שטפו עם קצת מים וניגבו היטב במגבת כדי שלא יחלידו, לכן הם היו נוצצים תמיד. נחזור לחמור הממתין לנו. נשים יוצאות מהחצרות ובידיהן קופסאות פח גדולות וסירי אלומיניום ישנים ומקומטים וקנו "ארינה" בכמויות גדולות בהרבה מהרגיל. מקווה שהבנתם למה.

"מג'אליך מג'אליך" MJALECH גם כן מופיע בימים אלו. במילים אחרות משחיז סכינים (גם של "מכונת בשר") יוצא לרחוב ורואה אדם לבוש סינור כהה, ולידו מכשיר בעל גלגל עץ ענק (המגיע לו עד החזה) מחובר לאבן משחזת, ברצועת עור שטוחה ומונעת ברגל ע"י פדאל. יוצאות נשים בודדות עם סכינים וכשהוא משחיז אני מסתכל מקרוב בזרם הניצוצות הניתזים לגובה ונופלים לרצפה.

אנחנו כבר כעשרה ימים לפני הפסח ונכנסים קצת ללחץ. משתדלים למשוך עד כמה שאפשר אכילת חמץ ומתחילים לאכול ארוחות קלות יותר, כדי להספיק להכשיר את כלי הבישול לחג. "מבייד נחאס" מגיע לחצר, חלק מהשכנים מוסר לו את כלי הנחושת הוא מכניסם לשק שעל גבו, וכתמורה נותן להם ערבון, מטבע נחושת שחוק "מזמן הסולטאן עבדול חמיד", כמו שהזקנים בשכונה התבטאו כשרצו לתאר משהו ישן. חלק מתושבי השכונה נגשו בעצמם למקום בו מלבינים את הכלים, כי פחדו שיתבלבל ולא יחזיר להם את כליהם, אלא של מישהו אחר. נגשתי אל מאחורי הגדר של החצר התחתונה שלנו, אחד מהמקומות בשכונה בו התיישבו קבוצה אחת ממלביני הנחושת שבשכונה. אחד מהחורנים מפויח כולו יושב ליד ערימת גחלים לוחשות ומפוח יד לידו. חברו לוקח סיר או קערת נחושת מאחת מהנשים העומדות מסביב עם סלים ובהם כלי נחושת, שופך לכלי חופן "אבקת" חרס, למעשה גרגרים חדים כסכוכית בגודל סומסום, משברי החרס שכתשו לפני מספר ימים, מוסיף קצת מים, נכנס לתוכה עם רגלים יחפות! וע"י סבוב גופו ימינה ושמאלה משפשף בכפות רגליו את פנים הסיר, הקערה, כולל הדפנות הפנימיות כדי לנקות היטב את שיירי הבדיל הישן האפור. לאחר מכן משפשף בכפות ידיו בחזקה את החלק החיצוני השחור שנגרם עקב הבישולים במשך השנה. שטיפה קלה ומוסר לחברו אשר יושב ליד הגחלים. במקרה של כלי קטן יותר, הוא עושה את הניקוי בעזרת רגל אחת. כלים קטנים עוד יותר כגון סיר קטן השייך לזקנה בודדת, תרוודים, מצקות וכו' הניקוי נעשה בכף היד. חברו מלהיט את הגחלים בעזרת המפוח, ובידו השנייה העטופה בסמרטוט, מניח מעליהם את כלי הנחושת. כשמגיע לטמפרטורה מסוימת, נוגע במספר מקומות במוט בדיל, הנמס מיד. בעזרת פקעת של צמר גפן צהבהב מורח מיד בזריזות ובתנועות סיבוביות את הבדיל המומס על פני כל השטח את אותה הפעולה הוא מבצע בצד החיצוני של הכלי. 

לאחר קרורו בדלי מים, קבלנו כלי נחושת "חדש", מבהיק ונוצץ. את הכלים המצופים אמא שטפה היטב במים נקיים, נגבה ב"מגבת של פסח", עטפה בבד לבן ונקי והחביאה במקום "כשר לפסח", והזהירה אותנו מלהתקרב לשם עם חמץ.

את חלקי הברזל היצוק של הפתיליות, שרפו היטב על הפרימוס (ישנם ששרפו אותן בתנור השכונתי) עד שהאדימו. כשהתקררו, הגיע תור הילדים "הגדולים" (מבני 9 והלאה) לעבוד. לפני כן הלכנו לחנות חמרי בנין וקנינו צבע כסף. צבע זה היה דליל כמו מים והגיע מוכן בקופסא קטנה, או אבקת כסף בנפרד ונוזל הדילול בנפרד. לקחנו את חלקי הפתיליות לפינה בחצר או על גבי אחת מאבני הישיבה שברחוב, בחשנו את הצבע ובעזרת נוצה גדולה (כזכור, אחת מהשכנות בקשה שנביא לה "נוץ"), מרחנו את הצבע בזהירות. על אף כל הזהירות, תמיד כפות ידינו התמלאו בכתמי כסף ולא שכחנו להשאיר כתמים ע"ג האבן. כשהצבע התייבש, החזרנו את החלקים לאמא שבינתיים ניקתה היטב את שאר החלקים וחידשה את הפתיליות הרחבות ע"י גזירת החלק השרוף, או החלפתן בחדשות.

שנה אחת, מספר ילדים שובבים צבעו כלב רחוב מסוג פודל בצבע כסף שדולל בנפט ולכן לא התיבש מהר, אלא לאחר מספר ימים. לא ילד סקרן אחד, או מבוגר שניסה לסלק את הכלב שנצמד אליו קיבל ידיים או נעל בצבע כסף. אנו התלוצצנו ואמרנו שקיבל כלבת.

את הסיכים (שיפודים) הכשירו ע"י שריפתן ע"ג הפרימוס עד שהאדימו. את הבקבוקים ניקו בדרך כלל נערות ע"י חול "ארנה" ומברשת גלילית מיוחדת. ואם נותרו משקעים קשים, הכניסו לבקבוק חופן קטן של חצץ דק עם מים ושקשקו את הבקבוק זמן רב עד שהתנקה. בתהליך הזה שמעתי נקישות בקצב, כל אחת לפי כישרונותיה. 

הזמן רץ ואמא רחצה את הסורגים של החלון היחידי שהיה לנו, את הידיות והדלתות (דירת שני חדרים עם 4 דלתות) וגם את המטבח. במשך כל ההכנות לחג, זרקו מספר דברים בודדים וביניהם בקבוק שמן הדגים הזכור לטוב שהיה כמעט מלא.

מספר ימים לפני החג אבא ע"ה קנה את המצות. בס"ה 7 חבילות מצה, חבילת מצה אחת ליום והניחם ע"ג הארון. (מדובר בטרם נולדו שני האחים הקטנים שנולדו לאחר קום המדינה). חבילות המצות שמשו לי כעין "מד ימי החג" ולפיו ידעתי כמה ימים נותרו לנו עד לסיום החג. שמחתי כאשר נשארה רק חבילת מצה אחת על הארון ותאמינו לי שהייתה סיבה לכך. תבינו בהמשך.

מיום ליום גברו האזהרות שנשגיח מחמץ ולו פרור אחד, ואט אט נדחפנו מפינה לפינה עד שהגענו למסדרון ומשם לרחוב, לספסלי האבן. הייתה שכנה בחצר הסמוך, שכבר כשלושה שבועות לפני החג הילדים שלה אכלו על ספסלי האבן שברחוב. לעומת זאת, בתחילת חוה"מ החזירה את רוב כלי האוכל של החג לארון והסתפקו במינימום כלי אוכל.

בתקופה זו הסתפרנו, ניקינו את לולי העופות, קנינו דורה DURA "כשרה לפסח" לעופות. השכן בחצר התחתונה הזמין מומחה לבניית תנורי טין (חיים א. ע"ה) לבנות תנור חדש על גבי הריסות התנור הישן וכבר הגענו ל"שבת הגדול" שאחי קורא לו "שבת הקטן" בגלל כל החומרות והאי נוחות שבו. על כל צעד ושעל בבית ובחצר "תשגיח", "אל תבוא עם חמץ" אפילו שידינו ריקות לא נכנסנו לבתי חברים שלא "נחמיץ" להם את הדירה. כל השכונה ב"השגחת מהדרין", אפילו בתהילים לא קבלנו ממתק, ורק בשדות שמסביב היה לנו חופש. בשנה אחת, אמו של אחד מחברינו שלא ידעה עברית, אמרה לו כי היא רוצה לעשות "המסי" את החדר שהוא נמצא בו. (בפרסית אומרים "לעשות המסי" והכוונה להכשיר מהחמץ.) הוא תרגם זאת לעברית ורב עמה שהוא לא מסכים שהיא תעשה את החדר מחסן חמץ. ויכוחים וצעקות, עד שאמי הסבירה לילד כי הכוונה להכשיר מחמץ. הוא נרגע ואמר "שתגיד שהיא רוצה להכשיר".

בשעה טובה הגענו לערב ביעור חמץ. אקדים ואומר, בתנאים הלא קלים של אז, לא קרה לנו שהלכנו לישון אף לילה במשך כל השנה בלי סדינים וציפות נקיות, פרט לליל ביעור חמץ וגם זה לא תמיד. כיום נשמע פשוט, אבל תאמינו לי שזה לא היה דבר פשוט למי שהייתה אחראית על כך. בכל אופן, כמעט הכול נקי ומצוחצח ובפרט ה"אופטובה סלפצ'ה" SELAPCHE OFTOVE הלא הוא קומקום הנחושת הצהובה בעל ה"צוואר" הדק והארוך עם קערת תחתית לאיסוף המים, המשמש לנטילת ידיים בליל הסדר. 

חזרנו מתפילת ערבית, עמדנו ליד אבא שלקח יעה, הדליק נר שעווה, בירך "...על ביעור חמץ" והחל לחפש את החמץ מבלי לדבר מילה, גם אנו שתקנו. הסתובבנו עמו בשני החדרים ובמטבח עד שמצא את החמץ. אצלנו לא נהגו לפזר עשר חתיכות חמץ, אלא חתיכה אחת עטופה בנייר. כשמצא את החמץ אמר "כל חמירא..." ושמר את החמץ כדי לשרפו למחרת. 

לאחר שנח קצת, שטף את ידו ביסודיות, לקח קערת נחושת שהוכשרה לפסח, והשרה בתוכה אגוזי מלך קלופים, שקדים, ואגוזי לוז (פנדוק) כהכנה להכנת החרוסת. דרך אגב, באותם זמנים לא היה לנו אגוזי פקאן, רק מספר שנים לאחר קום המדינה, נטעו עצי פקאן בארץ והעיתונים תארו בהתלהבות את התכנות של אגוז הפקאן. 

מעשה שקרה בליל ביעור החמץ. בחצר שלידינו גרו זוג זקנים בדירה בת חדר. הבעל חפש הרבה זמן את החמץ בחדר ובמטבח שבחצר ולא מצא. בקש מאשתו שתאמר לו היכן החביאה את החמץ, היא ענתה לו: "אם אתה גבר, תמצא לבד". למעשה שכחה איפה החביאה. בקיצור, למחרת בבוקר "רעש" בחצר, התברר שהגברת החביאה את החמץ בין כלי הפסח. 

בערב זה אכלתי הרבה לחם, וקינאתי באחי שגם מחר בבוקר הם יכולים לאכול לחם. המנהג בעדתנו שהבכורים והבכורות, בין מאב ובין מאם לא אוכלים חמץ בערב פסח מהבוקר.

למחרת השכם בבוקר אבא העיר רק אותי והלכתי עמו לביה"כ של העדה להתפלל שחרית ואחרי כן עושים סיום מסכת. (אבא ע"ה היה הבכור מאמו). הגענו לביהכנ"ס וזכיתי לחוויה שלא כולם נתקלים בה. בביהכנ"ס שבד"כ מתפללים בו בימות החול כעשרים זקנים מהעדה, בבוקר זה היה דחוס, כמעט בכל הבכורות של העדה מגיל 5 ומעלה. 

אותם אנשים יושבים באותם מקומות בכל שנה, אבל גדלו בשנה אחת. כמובן מידי פעם נוספים "בכורונים" נוספים. גמרנו להתפלל והתיישבנו לשמוע סיום המסכת מאחד המתפללים שהתכונן לכך. "סיימנו" המסכת, בירכו על יין ואכלנו גם תמר אחד (אין עוגיות כשרות לפסח). כל מי שיש לו בכור בבית (אשה, אמא, ילדים קטנים) לקח עבורם תמרים בכדי שיטעמו ולא יצטרכו לצום. אחד מהגבאים עבר בין הקהל עם מטפחת בידו ואסף "קמחא דפסחא" עבור עניי העדה. סיום תפילה וכולם ממהרים לבתיהם. 

היו בודדים שצמו בערב החג. אחד מהם דודי מצד אמי שהיה בכור ועבד בחנותו (גלנטריה), שהייתה עמוסה קונים בערב החג וחזר הביתה עייף. המבוגרים ספרו לנו שבחוץ לארץ נהנו יותר בליל שני של ליל הסדר (ובארץ, אם ליל הסדר חל במוצאי שבת) ) כי הגיעו רעננים לליל הסדר. הגענו הביתה, שתיתי תה כשר לפסח בכוס פרצלן בצורת קערה עם תמרים או קוביית סוכר. אכלתי ביצה קשה והמתנתי. פרט לאבי ולי, כל בני המשפחה אכלו כרגיל, בפינות, במסדרון וברחוב, לחם, גבינה, ריבה וכו' ואני רעב ומסתכל בהם. פה עלי לציין שהרוב המוחלט של בני דורי (אולי כולם), אם לא נאכל לחם בסעודה לא נשבע. אישית אני מעדיף "לחם ברמן" ישן אפילו בן שבוע ויותר. לא נשבע אפילו אם נאכל צלחת גדושה אורז, ספגטי וכו'. 

ככה הורגלנו בילדותנו. לעומת זאת אם נאכל לחם טבול בקפה, או עם מספר בוטנים, או אפילו בלי שום תוספת, רק כך נוכל לשבוע. מסיבה זו היינו רעבים כל ימי החג. 

קצת אחרי שחזרנו מביהכ"נ אבא לקח את החמץ לרחוב ושרף אותו. לאחר השריפה קרא במחזור את הנוסח "כל חמירא...". כשחזרנו הביתה, הורידו את שאר כלי הפסח המיוחדים מארון הקיר העליון, צלחות פורצלן וזכוכית יפות, קומקום פורצלן, קעריות לשתיית התה, סכו"ם ועוד קצת כלים. כמו שכתבתי קודם, לא אכלנו מאכלי חלב בחג, לכן לא היו לנו כלים חלביים לפסח.

בבוקר זה עסקנו קצת ב"מסחר". לקחנו את שיירי החמץ והלכנו עם עוד מספר ילדים מהחצר לשוק. נגשנו לאחת המסטורות והחלפנו את החמץ בבצלים ירוקים, שקדים ירוקים או חסה.

ארוחת צהרים מיוחדת הייתה לנו בערב פסח "אוש שלה" –SHELE OSH כוונתי למאכל העשוי מאורז עם שמיר, קולרבי וכרוב שהתבשל הרבה זמן עד שנהפך לכעין דייסה (מאכל דומה לזה עם חתיכות חזה עוף הכינו למי שזכה להיות חולה). במשך ימות החג בררו שוב את האורז מחשש חמץ. זאת אומרת שהאורז עבר בדיקה שלוש פעמים. פעמיים בסביבות פורים ופעם בחג עצמו.

לקראת הצהרים אבא טחן ב"מכונת בשר, את האגוזים, השקדים והבונדוק שהושרו אמש, יחד עם תמרים והוסיף על הכול יין ביתי חזק. לאחר זאת הלך למאפייה וקנה סט מצה שמורה רכה (מספר שנים הכין בעצמו עם מספר חברים מצה שמורה בחצר התחתונה). לאחר זאת שטף היטב את החסות ובדק כל עלה ועלה בנפרד אם אין חרקים והכין את שאר המצרכים לפי סדר הקערה.

במקביל אמא התעסקה בהכנת הארוחות ואנו הילדים יצאנו החוצה כדי לא להפריע. הסתובבנו ליד מאפיות המצות וראינו בשכונה את בעל חנות הממתקים יושב ליד ערימה של מצה שמורה ומכריז בקול "שמורה, שמורה". "מבייד נחאס" קפלו את הציוד שלהם והלכו לדרכם עד לפורים הבא שיבוא עלינו לשלום. הספרים עסוקים מאוד, ובניגוד להרגלם בקושי מדברים עם הלקוחות פה ושם חתיכות חמץ חרוכות. סיבוב קצר בשכונות הסמוכות וחזרנו רעבים הביתה. "אסור לטעום מצה בערב החג".