זיכרונות מהראת שבאפגניסטן משנות ה-50

(בעקבות מחקרו של זאב גול, קהילת הראת שבאפגניסטן) / מאת זילפה כהן

נהניתי לקרוא את עבודת המחקר המקיפה והמעניינת של זאב גול ז"ל בפורטל הקהילה האפגנית. אני גאה בו על מחקרו המאלף, שמגלה תקופה עלומה, בתולדות עם ישראל בגולה.

כבת לקהילה יהודית מהראת, שעליתי ארצה בשנת 1959 אני מבקשת להוסיף כמה פרטים בהקשר למחקר זה:

מנהג חליצת נעליים:

בעמוד 33 כתוב : "בבואם לבית-הכנסת, חלצו בפתחו את נעליהם". ובעמוד 43 שוב כתוב על מנהג חליצת נעליים.

מנהג חליצת הנעליים היה מקובל בהראת בכל מקום, שהיו פרוסים שטיחים. גם כשאדם היה נכנס לביתו הפרטי היה חולץ נעליים  לפני שידרוך על השטיח. וכשרצה לצאת מהבית היה מנער אותן, מחשש שנכנס בהן משהו, ורק אז היה נועל אותן. המיוחד בבית כנסת היה המקום לאחסון הנעליים. בקיר ליד בית הכנסת היו עשרות גומחות להנחת נעליים. ואם המקום לא הספיק לכולם, היו משאירים את הנעליים על הרצפה. חליצת נעליים נחשבה לשמירה על נקיון השטיחים. בבית כנסת וכן בסוכה, לפעולה זאת נוספה גם משמעות של שמירה על קדושת המקום.

כתיבת ספר תורה:

בעמוד 32 כתוב: בהראת היו סופרי סת"ם בודדים, שכתבו מזוזות, תפילין, תעודות הסמכה וכתובות. אך לא ספרי תורה".

א. לפי זכרוני, משנות החמישים של המאה העשרים, כמעט כל אב משפחה בא בפורים לבית כנסת עם מגילת אסתר. זאב גול ז"ל לא ציין מי כתב אותן מגילות.

ב. בקשר לכתיבת ספר תורה יש לי סיפור משפחתי כאוב מאוד: אחי, בן עשרים ושלוש, יהודה כהן ז"ל, הי"ד, נרצח בירושלים בשנת תשי"א-1951. כשהגיעה הבשורה המרה והנוראה למשפחתנו בהראת, אבי ז"ל החליט שצריך לכתוב ספר תורה לעילוי נשמתו. מלאכת הכתיבה נמסרה בידיו הנאמנות של יהודי מהראת. זכור לי היטב איך אבי ז"ל עקב אחרי מלאכת הכתיבה וזרז את הסופר ההוא לסיים בהקדם את המלאכה. ספר תורה זה עלה איתנו בשנת תשי"ט-1959 והוכנס עם שמחת תורה לבית הכנסת של עדתנו, "ישועה ורחמים", ברחוב רייכמן בשכונת בית ישראל בירושלים.

 התכנסות בבית כנסת:

הפיסקה האחרונה בעמוד 33: "בשעת צרה ומצוקה התכנסו היהודים בבית הכנסת" מזכירה לי את הימים המתוחים, שעברו עלינו בהראת, ב-1956

במלחמת סיני, מבצע קדש. באותם ימים שמעתי שאם תהיה התנפלות של ההמון המוסלמי על היהודים, צריך להתכנס בחצר בית הכנסת של מולא אשר. תודה לאל לבסוף לא היה צורך בכך.

וביום פטירתו של הנשיא חיים וייצמן, יהודים, מכל ארבעה בתי כנסת של הראת, התכנסו בבית כנסת של מולא אשר וקראו במגילת איכה.

בעמוד 37 זאב גול  כתב על עבודות האישה בביתה.

בחוברת שלי  "הכל תוצרת בית: "עבודות שנשים יהודיות עשו באפגניסטן" יש פירוט של העבודות, שאנחנו, הנשים עשינו, כתוצאה מזה שחיינו בארץ לא תעשייתית.

תרומות:

בהקשר לתרומות בעמוד 39 ברצוני להוסיף שני דברים:

א. גם לפני ראש השנה המשפחות האמידות שחטו כבש וחילקו חלק מבשרו ליהודים העניים, שמספרם היה קטן בשנות החמישים של המאה העשרים.

ב. מנהג "קמחא דפסחא" לא מוזכר במפורש, אם כי מסופר באמצע אותו עמוד: "בערב פסח, סוכות ושבועות, נהגו לערוך מגביות בבתי הכנסת לנצרכי העיר".

את הקמחא דפסחא נתנו לעניים לפחות חודש וחצי לפני חג הפסח. זכור לי ליל חורפי בהראת אחרי ט"ו בשבט, שאמי ז"ל סיפרה לנו שהערב אבא יחזור מאוחר ואין מקום לדאגה, כי הוא יושב "חברה". "חברה" זה היה הכינוי לישיבה, שקיימו בקהילה לעניינים חשובים. ובאותו ערב כשאבי ז"ל חזר הביתה סיפר על התרמה שעשו למטרת "קמחא דפסחא".

בעמוד 40 בפיסקה שלפני האחרונה כתוב: "חלק מהכסף נשלח לארץ-ישראל.". זה הזכיר לי את המגבית, שעשינו בהראת במלחמת סיני, מבצע קדש, בשנת 1956. מתרימים מוסלמים עברו מחנות לחנות והתרימו כספים למען יתומים ואלמנות במצרים. יהודים לא יכלו להרשות לעצמם לצאת מן הכלל ולא לתרום. במיוחד אחרי המתח, שעבר עלינו, כמסופר לעיל ושאפרט עוד להלן. רגשית, היה קשה מאוד ליהודים לתרום כסף, שיגיע לידי צוררי ישראל במצרים. אבל לקחו בחשבון שהמתרימים ישלשלו לכיסם חלק נכבד מהכסף לפני שיעבירו אותו למצרים. ובמקביל, באותם ימים הקהילה היהודית בהראת שלחה תרומות כספים גם לישראל.

חינוך:

זאב גול תאר היטב את החינוך בעמוד 47. אבל בערך משנת 1955 התחדשו מספר דברים בתחום זה:

אבי ז"ל החליט שגם בת צריכה ללמוד קרוא וכתוב ולדעת עברית . כך אני הייתי הבת הראשונה, שהתחילה ללמוד בבית המדרש, שמקודם למדו בו רק בנים.

אחרי, כמעט כל הבנות, בערך מגיל ארבע עד אחת-עשרה, באו ללמוד בבית-המדרש. המורה, חליפה בנימין גול ז"ל הכניס גיר ולוח כתיבה לבית המדרש, דבר שלא היה מקובל לפני כן. הוא גם לימד לכתוב בכתב האשכנזי, כתב שמקודם אף יהודי לא הכיר.

על תכני הלימוד, שיטת הלימודים וחידושים, שחודשו בחינוך באותה תקופה, ועל המורים, חליפה מולא בנימין גול ז"ל וחליפה מולא שמחה גרג'י ז"ל, שזאב גול  הזכיר אותם בעמוד 54, צריך להקדיש פורום רחב ומיוחד.

בזכות שיטת הלימוד באפגניסטן, כשעליתי ארצה, ידעתי קצת עברית וידעתי גם לנקד היטב. זה היה פלא בעיני המורות שלי בישראל.

יחסי יהודים ומוסלמים:

זאב גול, בבקיאותו הרבה תאר את יחסי יהודים מוסלמים לאורך תקופה היסטורית, שההיסטוריונים כמעט ולא יודעים עליה.

מה שאני יכולה להוסיף בתור מי שנולדתי בהראת ועליתי משם בשנת 1958 זה היחסים בחיי היומיום בשנות החמישים של המאה העשרים בינינו לבין המוסלמים. העיקרון, שהדריך אותנו ביחסינו עם שכנינו המוסלמים הוא "כבדהו וחשדהו!"."כבדהו!" כי הכבוד הוא ערך חשוב מאוד באפגניסטאן. "חשדהו!" כי אנחנו יהודים מדקדקים במצוות והם מוסלמים שמטרתם הקדושה היא לאסלם את הלא-מוסלמים.

יהודים חיו בין מוסלמים ביחסי שכנות, מסחר ועבודה. בספר הסיפורים שלי "כשפת אנוש", אפשר למצוא דוגמאות איך מוסלמים התפרנסו מעבודה בבתי היהודים. משה רבנו, שנקרא בפי המוסלמים "מוסא", נחשב לקדוש בעיניהם. זה נתן לנו מעמד מכובד. יהודים נבדלו ממוסלמים לא רק בדתם אלא גם בניב הדיבור, במבטא, בלבוש, בצבע העור ובעוד הרבה דברים אחרים. זכור לי מקרה שבחור יהודי נסע מהראת בשיירה של מוסלמים לעיירה רחוקה לרגל מסחר. אותו בחור התייעץ עם אבי ז"ל בענייני נסיעה ומסחר. כשהוא בא להיפרד מאבי ולהצטרף לשיירה של מוסלמים, שנסעו לאותה עיירה, היה מחופש למוסלמי, כדי שאף אחד בשיירה לא יזהה אותו כיהודי ולא יתנכל אליו. חשש כזה היה עלול להתעורר במיוחד בשעת התפילה, כאשר המוסלמי מתפלל חמש פעמים ביום והוא כיהודי לא מתפלל כמוהם וגם לא מוותר אפילו יום אחד על הנחת תפילין ועל שלוש התפילות שלנו.

המתח בין יהודים למוסלמים היה בעיקר על רקע דתי: מידי פעם היו עלילות דם עם השמועות המזעזעות שיהודים, כביכול, חוטפים ילד מוסלמי, שוחטים אותו ומשתמשים בדמו לאפיית מצות. לעלילה כזאת התייחסתי בעבר במאמר שלי, "עלילות דם באפגניסטן" באתר האפגנים באינטרנט. והנה עוד סיפור על רקע "עלילות דם". בחג הפסח שכנותינו המוסלמיות באו לביקור של חג. אחרי שדרשנו מהן לנער היטב את בגדיהן מחשש חמץ, הכנסנו אותן לביתנו והבאנו להן כיבוד. הן התעניינו במיוחד במצות שלנו ובקשו לראות. הבאנו מצה והראנו להן. הן אמרו שצבע המצה הזאת הוא לבן ושאלו אותנו אם יש לנו גם מצה בצבע אדום. אחרי שאמי ז"ל סיפרה להן שאנחנו אופים מצות מקמח לבן ומים בלבד, בלי שום תוספת, שאלו אם יש גם מצות ששמים בתוכן דם.

עם הקמת מדינת ישראל נוסף גם מתח לאומי בינינו לבין המוסלמים, כפי שכתב זאב גול בעמוד 64 במחקרו על רצח שלוש הנשים היהודיות בבית כנסת בערב חג שבועות.

ואני עדה למתח הנוראי שהיה לנו במלחמת סיני, מבצע-קדש בשנת 1956. נושא זה מתקשר עם מחקרו של זאב גול, פיסקה "בטחון", עמוד 46 .יהודים חשו שזעמו של ההמון המוסלמי, בגלל היהודים בישראל, שהרגו במלחמה מוסלמים-מצרים, יכול להוביל למתקפות רצחניות עליהם. היהודים, שכמעט כולם היו בעלי חנויות, סגרו את חנויותיהם והסתגרו בחצרותיהם. כשבוע ימים לא יצאנו מהחצר. חייל מוסלמי עמד ליד מסגד, שהיה בצומת דרכים, קרוב לחצר שלנו ואָלָה בידו. תפקידו היה לשמור על היהודים במקרה שההמון המוסלמי הזועם יתנפל עלינו. החייל ניסה להיות נחמד כלפינו ואף התעניין אם אנחנו זקוקים למצרכים חיוניים. השבנו לו בשלילה. ביום ששי, יום הג'מעה, כשמוסלמים מתאספים במסגד הגדול לתפילה המונית, הם הוזהרו ברמקולים שלא לגעת לרעה ביהודים. ורק ביום ראשון, אחרי אזהרה זאת, יהודים שבו ופתחו את חנויותיהם. אותו יום שמעתי את אמי ז"ל אומרת: "חבל שלא שמרו כך על היהודים באירופה!". לעת ערב כשאבי ואחי ז"ל חזרו מהחנות, סיפרו על מוסלמי אחד שאמר שבמקרים כאלה טוב להיות חייבים כסף ליהודים.

ואנחנו הנשים, שלא נפגשנו בזמן המתח עם שכנותינו המוסלמיות, שגרו קרוב לחצרנו, שוב התראינו. שכנה מוסלמית ציינה שתמיד חיינו ביחסים טובים ושכל המתח הוא באשמת הרדיו. כי לפני כן, כשלא היו מקלטי רדיו בבתים, כולם חיו בשלום זה עם זה. מאז שיש רדיו ושומעים חדשות, הרדיו הוא שגורם למצב המתוח.

ילדי הגויים, בדרך כלל, לא למדו בבית-ספר. הם הסתובבו ברחובות כמעט כל היום. או שישבו בחבורות ושרו. כשהם זיהו יהודי ברחוב, צעקו אחריו "מוסאי!", "ג'הוד!", דהיינו "יהודי!". יידו אבנים ואמרו דברים שלא ראויים לציטוט. יום אחד, עם סיום הלימודים בבית המדרש, שמעתי בת, ששואלת את חברתה: "תור של מי היום להגיד "שמע ישראל?". בגלל הפחד מגויים הן חזרו ביחד הביתה. כאשר ילדי הגויים הציקו להן, אחת מהן היתה קוראת בשקט "שמע ישראל" והאחרות היו יוצרות שיחה איתם כדי להסיח את דעתם.

בשבתות חורף ילדו של השכן הגוי, היה בא אלינו להסיק את המנגל שמתחת ל"כורסי", שולחן העץ הקטן, שישבנו מסביבו להתחמם. וביום ראשון שילמנו לו כסף בתמורה.

הרופא המוסלמי, ד"ר עבדול רזאק, שנא יהודים. אבל יהודים הזמינו אותו לביתם שיבדוק חולים, בגלל בקיאותו וגם בגלל שלא היו כמעט רופאים בהראת. בבית שלנו שמעתי אותו אומר: "בן-גוריון שלכם איש אכזר!" ושמעתי עליו גם את הסיפור: ד"ר עבדול רזאק הוזמן לביקור רופא בביתו של חולה יהודי. כשבא לבדוק את החולה הוא פרץ בצחוק עליז ואמר: "הרי הוא כבר נפטר.".

לפני העליה לישראל נשים יהודיות היו מוציאות חפצים מיותרים מתכולת הבית ומוכרות בשוק.

מוסלמי אחד עבר בשוק וזיהה קבוצה כזאת של נשים יהודיות. התחיל לדבר איתן דווקא בניב הגילכי, ניב מיוחד לחלק מיהודי אפגניסטאן, שמוצאם היה מאזור גילאן שבאיראן. אמר להן: "למה אתן יושבות בשקט? וכי היום תשעה באב?". אחרי שאלה משעשעת זו פצח בשיר לשבת, ששמע מפי שכניו היהודים, שמזמן עלו ארצה: "כי אשמרה שבת אל ישמרני, אות היא לעולמי עד בינו לביני."

צעיר מוסלמי, ששמע אותו מדבר עם היהודיות בשפתן, פנה אליו וסיפר לו כמה שהיהודים חכמים. דעתם נשמעת בכל מקום ואפילו באו"מ.

מוסלמי אחר העיר לו שיהודים הם ציונים.         

ועוד מוסלמי ענה לו שיהודי אפגניסטן לא ציונים.

קודמו אמר: "הם ציונים מובהקים. כי נותנים לילדיהם שמות כמו 'ציון', 'בן-ציון' 'יהודה' והם עוזבים את אפגניסטן ונוסעים לארץ שלהם.".

שכנה מוסלמית-שיעית, שחצר שלה היה מול החצר שלנו, באה אלינו יום אחד יחד עם כלתה. הכלה חבקה ילד קטן. כנהוג, על-פי הנימוסים באפגניסטן, הכלה לא דיברה, עד שחמותה, המבוגרת, תפתח בשיחה. חמותה, הסבתא, הציגה בפני אמי ז"ל את הנכד הקטן שבחיק כלתה וסיפרה שהילד חולה. היא התיעצה עם אמי ז"ל מה לעשות.

אמי אמרה לה: "אנחנו במקרים של מחלה פונים לרופא. אני לא רופאה ולא יכולה ליעץ  לכן.".

כלתה סיפרה שכבר פנו לרופא. הרופא אמר שיש תרופה למחלה שלו. אבל כשלוקחים אותה היא גורמת להשמנת יתר איומה בעכוזים. ואם הילד לא יקח את התרופה הוא עלול למות. ולכן יש התלבטות גדולה.

אמי ז"ל אמרה שלא יודעת מה עושים במקרה כזה ואיחלה רפואה שלמה לילד.

אותו יום התפלאתי איך השכנות האלו שהן מהפלג השיעי של האיסלם, שבשבילן יהודי הוא טמא ובזוי, נותנות אמון ביהודיה ובאות להתיעץ איתה בענייני חיים ומות.

אחרי מספר חודשים אותו ילד מת.

ביום הלוויה שלו צפיתי מעל הגג לתוך החצר שלהם. כאשר שמעתי את הקברן מקונן עליו ואומר: "לוקחים את ילד השעשועים המתוק של האמא!", פרצתי בבכי מר וירדתי מהגג.

ליהודים בהראת היתה דעה: אם רואים לוויה של גוי, צריך ללכת ארבעה צעדים אחרי הנפטר. כי יתכן שהוא עשה טובה כלשהיא ליהודים וצריך לגמול לו טובה.

יום אחד ראיתי ברחוב ראשי בהראת קבוצה של גברים מוסלמים צועדים בקצב ועוצרים. ושוב צועדים בקצב ועוצרים.

ברוב סקרנותי התקרבתי אליהם וראיתי שנושאים חבילה קטנה עטופה בשאל ירוק יפה. הבנתי שהולכים לקבור תינוק מת. על-פי מנהגם, אחד נושא את הנפטר ארבעה צעדים ומוסר לשני. השני לשלישי וכן הלאה. גם אני הלכתי ארבעה צעדים אחרי התינוק הנפטר.

האופה המוסלמית-שיעית, חָאוַר, שאפתה לחם בבתי היהודים, היתה אישה חברותית. יום אחד היא הביאה לביתנו את הארוסה של בנה. קיבלנו את שתיהן בסבר פנים יפות וכיבדנו אותה ואת כלתה לעתיד בצלחת פיסטוק שאמי. חָאוַר הצטערה מאוד כשיידענו אותה שאנחנו מתכוננים לעלות ארצה. היא פנתה שוב ושוב לאחותי הקטנה וביקשה שתשיר לה. ביום שעזבנו את הראת היה קשה לה מאוד להיפרד מאיתנו. הן בגלל שהתידדה איתנו היטב והן בגלל שמטה לחמה נשבר. בקול חנוק מדמעות ביקשה לשאת עבורנו במו ידיה את החבילות שלנו, הקשר האחרון בינה לביננו.

הרבה פעמים בילדותי הצטרפתי לאמי והלכנו ללוות משפחות יהודיות, שעלו ארצה. הקהילה היהודית התמעטה מיום ליום. בתור מיעוט קטן, שהולך ומצטמק, חרדנו לגורלנו, שמא ההמון המוסלמי יעשה בנו פוגרום כמו הפוגרומים ברוסיה. ורוסיה, השכנה מצפון לאפגניסטן, היתה מוכרת לסוחרים יהודים, כמו אבי ז"ל, שנסעו אליה לפני המהפכה הקומוניסטית . אחי ז"ל ידע לקרוא את הכתב של מוסלמים, והיה קורא בעיתונים. יום אחד סיפר שקרא בעיתון על רופאים יהודים ברוסיה, שכביכול גורמים, בזדון, נזקים למטופלים לא-יהודים. פחדנו, שמא עקב שמועה כזאת, מוסלמים יתנכלו ליהודים בהראת. אבל, תודה לאל, זה לא קרה. כי הרי רוב המוסלמים לא ידעו קרוא וכתוב. ואלו שידעו, בדרך-כלל, לא קראו עיתונים.

בריאות:

זאב גול, בהתייחסותו לשרותי בריאות בעמודים 55 ואילך, כותב: "למעלה ממחצית הילדים מתו בינקותם.". פעמים רבות שמעתי מפי אימהות, שאמרו על ילד ממשפחה שהוא במקום שישה ילדים, שבעה ילדים. דהיינו: שישה שבעה ילדים, שנולדו לפניו, מתו. בחוברת שלי "ברכות ואיחולים מפי יהודי אפגניסטאן" יש ברכה מיוחדת, שאיחלו ליולדת  עקב מצב עגום זה: "שהוולד ישאר בחיים!".

זכורים לי ימים עצובים מהראת כאשר היינו שומעים על ילד פלוני, או ילדה פלונית שנפטרו. ממה נפטרו? ממחלות ילדים וממחלות, כגון הצטננות, או שלשול. במקרים של שלשול היתה דעה שאסור לשתות, כי מהשתיה שוב יש שלשול.  

ילדה בת שלוש במשפחתי קיבלה שלשול. היא התחננה בפני כל אחד ואחד שיתנו לה מים. הסבירו לה שאסור לה לשתות. הזהירו גם אותי, בת העשר, שלא לתת לה לשתות. ואני, שהייתי רגילה להאזין לשיחות בין מבוגרים, שמעתי פעם שמישהו מספר לחברו ששמע שמי שסובל  משלשול גופו מאבד נוזלים. הסקתי מסקנה: בזמן שלשול דווקא צריך לשתות. הצמא הציק מאוד לילדה וביקשה גם ממני מים. באותו יום המבוגרות היו עסוקות באפית לחם.  חכיתי עד שיצאו מהבית והלכו לתנור האפיה, ורק אז מזגתי לילדה כוס מים ונתתי לה לשתות. תודה לאל, היא חיה היום.

בספרי "כשפת אנוש" סיפרתי איזה פחד הוטל עלי בגלל נשים שמתו בשעת לידתן. בהראת היה מקרה שיהודיה התקשתה ללדת. הזמינו עבורה רופא. הרופא אמר שצריך לקחת אותה לבית-חולים ולילד אותה בניתוח קיסרי.

אף אחד לא היה רגיל לשמוע לא על ניתוח ולא על בית חולים וסרבו להצעת הרופא. לבסוף הסכימו לניתוח, אבל אילצו את הרופא לבצע את הניתוח בבית היולדת. לרופא לא היתה ברירה, אלא לחזור ולהביא איתו מכשירים לניתוח.  גם טלפון לא היה להודיע למישהו שיקפיץ את המכשירים. לבסוף הרופא ביצע את הניתוח בביתה של היולדת והציל את חייה וחיי התינוק.

הרפואה היתה כושלת ושירותי רפואה לא היו. הכרנו רק קומץ קטן מאוד של רופאים. ביניהם רופא שבא מהודו. אבל מבחינת בריאות השן באפגניסטן הרבה יותר טוב מאשר בארצות בעלות רפואה מפותחת. כי באפגניסטן שותים מי מעינות ולכן השיניים נשארות בריאות. אפילו לא הכרנו מברשת שיניים ולא שמענו על בן-אדם צעיר שיש לו כאב שיניים. כאב שיניים נחשב למחלה של זקנים. כאן בישראל לא מעט ילדים קטנים כבר יש להם סתימות בשיניים.

דווקא בגלל שהרפואה לא התקדמה באפגניסטן, התמצאו בצמחי מרפא. בחוברת שלי "הכל תוצרת בית" סיפרתי איך השכנות ריפאו אותי באמצעות תה ירוק. ואני מוסיפה שייבשו אצלי פצעים באמצעות אורז יבש והתרפאתי. בילדותי, ליל חורף אחד בכיתי בגלל גרוד בכפות ידיים.  הורי אמרו שזה מכת קור. הדליקו מנגל ופיזרו חאק-שיר על האש. החזקתי כפות ידיים על העשן, שהעלה החאק-שיר. הגרוד לא חזר יותר.