יעקב רז

יעקב רז

אגדת יעקב רז
 
מתוך "מנדחי ישראל באפגאניסתאן לאנוסי משהד באיראן" מאת בן-ציון יהושע-רז
הוצאת ביאליק, עמודים 319- 323:
 
מניינם הזעום של יהודי אפגאניסתאן בארץ ישראל לא מנע מהם לפעול למען היישוב. אנו מוצאים אותם כחיילים בבריגדה במלחמת העולם השנייה, כנוטרים בספר וכלוחמים פעילים בהגנה, בפלמ"ח באצ"ל ובלח"י. רבים ישבו בכלא הבריטי על פעילותם, ויש ששילמו בחייהם.
דמות בולטת בגבורתה היא דמותו של צעיר בן תשע עשרה, יעקב בן שמעון רז, שיצא לפעולת נקם של האצ"ל, נפצע אנושות על ידי אספסוף ערבי, נתפס על ידי הבריטים, התאבד בבית חולים לאחר שניסו הבריטים לדלות ממנו את שמות שולחיו וכך חמק מעץ התלייה.
 
אורי צבי גרינברג שר למענו את אגדת יעקב רז.
 
סיפר על כך גרשון אברמוביץ כי בבוקרו של יום שני, כז' בתמוז תרצ"ח (26 ביולי 1938), הגיע יעקב רז לביתו בחברת מפקדו יעקב אליאב (אז לבשטיין). השניים איפרו את יעקב שייראה כנער סבל ערבי ההולך עם סל קש גדול על גבו, אחרי אדונו האפנדי העורך קניות ומניח את המרכולת בסל שמאחורי גבו של הנער. מוסיף אברמוביץ:
”בינתיים הגיע יעקב קאמרה נוהג במכוניתו ובה סל הקניות והפצצה. לבשטיין התקין את המוקש בתוך הסל, ריפד אותו וכיוון את השעון לשעה תשע. במרחק מה משם כבר חיכה יעקב שבתאי, מפקד קבוצת המסתערבים לבוש כמו אפנדי, שותפו לפעולה של רז. העמסנו את הסל על גבו של יעקב וקשרנו אותו לייצול, כנהוג, ברצועה אל מצחו. ליווינו את השניים עד סמוך לתחנת המשטרה (באיזור שער מנדלבאום של ימינו), איחלנו להם הצלחה והשניים המשיכו לעבר העיר העתיקה. הזמן חלף וקול ההתפוצצות לא נשמע. כאשר בוששו לבוא למקום המפגש, נתעוררה דאגה, עד ששבתאי שב לבדו וסיפר כי כאשר הגיעו סמוך למטרה, ליד רחוב השלשלת התעוררה מהומה סביב יעקב רז והוא הותקף על ידי סבלים ערביים. בהמשך היום התברר כי בלי שייוודע הדבר קודם לכן הכריזו ערביי ירושלים באותו בוקר שביתת מסחר כאבל על ההרוגים (35 הרוגים לפחות ו- 70 פצועים) בהתפוצצות הפצצה ביום אתמול בשוק הערבי בחיפה. כאשר הופיע בין הסבלים השובתים והקהל הערבי סבל לא ידוע בעצם יום השביתה, התעוררו חשדותיהם, ומשהניח את הסל ופנה להסתלק, רדפו אחריו, תפסו אותו בשוק הבשמים סמוך לבאב ח'אן אל זית (רחוב בית הבד) ודקרוהו בסכינים ופגיונות דקירות עמוקות עד שהתמוטט ונחשב למת. המתקהלים הסתלקו משם ומן הסל בזעקות יאהודי! בומבא! עד כאן עדותו של אברמוביץ.
 
מעשה גבורתו של יעקב רז תועד על ידי ההיסטוריון של האצ"ל, דוד ניב, שהלך לעולמו לא מכבר:
בעצם ימי המתיחות של פרשת החטיפות הקריב הארגון הצבאי הלאומי את קרבנו הראשון במערכת התגובות החדשה שפתח בה לאחר תליית שלמה בן יוסף. ביום יא' באב תרצ"ח (8 באוגוסט 1938) מת מפצעיו בבית החולים הממשלתי חבר הארגון יעקב רז, טוראי מסניף ירושלים שכבר ביצע משימות נועזות בעורף הערבי וגילה בהן תושייה ועוז רוח. הוא נפצע ביום 26 ביולי בשעת מילוי תפקידו ...התנפלו עליו בסכינים ודקרוהו דקירות עמוקות בכל חלקי גופו. אחרי שחשבוהו למת הסתלקו תוקפיו מן המקום ושעה ארוכה היה מוטל על הארץ עד שהגיעה יחידת שוטרים ועמה מכונית הצלב האדום שהעבירה את הפצוע לבית החולים 'הדסה' בהר הצופים. יחידת שוטרים ובראשם קציני בולשת, הגיעה גם לרחוב השלשלת לאחר שהוזעקה לשם על ידי ערבים, וחסמה את כל הרחובות הסמוכים, המוקש פורק במקום על ידי חבלן המשטרה והועבר למרכז הבולשת בירושלים.
 
כותב על כך הארץ (27.7.38):
"שנפתחה החבילה נתברר כי זו היתה קופסת פח גדולה, ממולאה אבק שריפה, מסמרים, חתיכות ברזל, דינמיט וכמה פצצים (נפצים). משקלה של הפצצה כ-35 ק"ג. יודעי דבר מוסרים, כי זוהי הפצצה הגדולה ביותר שנתגלתה על ידי המשטרה ואילו היתה מתפוצצת היתה עלולה להרוג עשרות אנשים".
 
מיד לאחר הבאתו של יעקב רז לבית החולים 'הדסה' הגיעו לשם קציני הבולשת לחקרו ולמחרת היום הועבר בפקודת השלטונות לבית החולים הממשלתי שבעיר. הוא לווה במשמר שוטרים מזויין וכן הופקדה שמירה חזקה על חדר החולים שבו שכב. החקירות נמשכו מידי יום על ידי אנשי הבולשת שהיו מתחלפים כפעם בפעם ומציקים לפצוע בדרישתם לגלות מי היו שולחיו. משחזקו עליו החקירות וחש שלא יוכל לעמוד בהם זמן רב החליט להחיש את קיצו. הוא קרע מעליו את התחבושות שכיסו את רוב חלקי גופו ולאחר גסיסה ממושכת נפח את נשמתו בשאתו עמו את סודותיו אלי קבר. עדות לנאמנותו, אומץ לבו ואי הסגרתם של חבריו לשורה היא העובדה שאיש מחבריו לא נעצר, למרות הלחץ הבלתי פוסק של הבריטים עליו שנמשך ארבעה עשר יום.
 
יעקב רז נולד בעיר הראת באפגאניסטאן בסיוון תרע"ט (1919). בהיותו בן עשר עלתה משפחתו לירושלים. מחמת העוני ששרר בבית הודיו לא סיים את חוק לימודיו היסודיים בבית הספר "אליאנס" ובעודו נער השתכר מעמל כפיים. עם זאת למד בשיעורי ערב וגילה צמאון-דעת והתמדה. מאורעות 1933 ועוד יותר מאורעות 1936 – שבהם נרצח רב העדה האפגאנית בתל אביב יפו מולא שמחה סימן טוב, בביתו בשכונת נווה שלום שבתל אביב השפיעו עליו מאד והוא הצטרף לקן ביתר בירושלים ומכאן לשורות המחתרת. בזכות מסירותו לתפקידיו שתקנותו וידיעתו את הליכות הערבים ושפתם נשל לפעולות תגובה מיוחדות בלב העורף וביצען בדייקנות מרובה.
דבר מותו של יעקב רז עטף את שורות הארגון באבל כבד, אך גם בתחושה של גאווה על החייל הצנוע והאלמוני, שנשמתו יצאה בטהרת השתיקה. בפקודת יום מי"ב באב תרצ"ח (9.8.38) מעלה מפקדת האצ"ל על נס את 'החלל הראשון בפעולות ההתקפה, איש המסירות לדוגמא, המשמעת למופת והנאמנות השלמה עד השער האחרון' ורואה במעשה ההקרבה שלו סמל ל'נצחון הנכבש שעל אחרי שעל בדם חיילים אלמונים ההולכים לכבוש או למות...בכוח איתנים של רצון שלא ישבר ולא יפסק עם סתימת הגולל'. בקרב השורות היתה דוגמת מותו לנכס חינוכי פנימי ולמקור הערצה, כפי שמבטאים חרוזיו הפשוטים של אחד עלום שם מאנשי המחתרת:
לשוא, הקצינים, התפארתם
בכדי לבבכם כה בטח
אתם עם הנשק נשארתם
והוא את כלכם כבר נצח
 
ואולם מצבת-עד הציב ללוחם יעקב רז ולדרך מותו המשורר אורי צבי גרינברג בשירו עז הביטוי
 
 "אגדת יעקב רז":
 
ציון הלוחמת, צוי ללוחמיך: עמד
כמו חילים בשפתים סגורות, כפי חוק
לטכס האבל לנפש חיל בר כבוד.
אנכי בפולין עומד ומספר מרחוק:
 
באדמת מלכנו דוד טמנו גוית
הנוקם יעקב רז, המנותח לנתחים.
אין גלעד משיש בהר הזיתים על בורו,
אין בנות ירושלים עולות להציע פרחים.
 
כבבץ האפל, לא באדמת עם נועז,
שקעה גוית הנוקם יעקב רזף
גויה עשוה חניתות ערבים
נתחים ונקבים.
 
מה פלא נתחי גוף זה מגויות
הרוגי בציון מידי ערבים?
אכן עלי זה ישירו מורדים
ועל אחרים ידוו הדוים
 
בבקר השכים יעקב רז מקודש
לשליחות הנקם, השליחות היחידה:
בזו כבתכריך, הוא יצא מלובש
לא צוה לביתו, לא נשק לפרידה.
 
מי ידע זיו פניו אז בשחרית ירושלים?
אני יודע פניו, אני מזרח מפניו:
כמי שבא מלכיש מביתר בשליחות
אחד הוא דורך באלפי משנאיו:
 
כן הלך לפנים בירושלים השכם,
אחיו הבריון ממרעי יוחנן
והגמול לאויב מנצר בכליו,
כרעם טמון וברק בענן
 
ועת סבוהו אויבים במקורי טורפים
הוא היה האחד ממאות אלפים
יהודים משפלים יהודים עבדים,
האחד הגבור והיפה ביפים!
 
 
עת סבוהו אויבים ויעשוהו כברה,
שכבו אז סרוחים, או ישבו לסעודה,
היהודים בציון, היהודים הכבויים,
ולא ידעו גוית מי אז נפלה שדודה.
 
אך אלו יתמו ובורות יבלעום,
הפקחים שבהם והכסילים עמם יחד.
כבהמות שאכלו את בשרן בחמום,
כן ירד גם זכרם, כגופם, אלי שחת.
 
עת סבוהו אויבים – ראה אלהים
וראתה ירושלים את בנה היחיד,
ואלהים וירושלים שתקו בסודם
ובנם השתפך חמת דם ולפיד
 
אך מיום שנאסף הנוקם יעקב רז
והורד אלי בור, שותת דם מנתחים,
אני רואהו הולך ברחובות עיר דוד
בולש במבואות ומקשיב אל פתחים
 
את השיר אני שר לכבודו וסודו,
כי הן פסל משיש עליו לא יוקם.
אך בלבוש הגואל, שיבוא בהודו,
גם שם הנוקם יעקב רז ירקם
 
ובנקמת כל הדם גם דמו ינקם
 
לבוב א' מרחשון תרצ"ט

Share by: