רפאל יהושע רז
רפאל יהושע-רז
רפאל יהושע-רז בשנת 1919
רפאל יהושע-רז בשנת 1919
רפאל יהושע-רז נולד, לפי המשוער, בשנת 1880 בעיר הראת שבמערב אפגאניסתאן. בשנת 1898, בהיותו בן י"ח שנים, עלה לירושלים, והיה אחד החלוצים הראשונים מעולי אפגניסתאן. רפאל יהושע-רז הלך לעולמו בירושלים בערב שבת, כ"ה בניסן תשי"ז (26.04.57) ונקבר בהר המנוחות.
מתוך הספר "תפוח מעץ הדעת חמישים סיפורי- עם מאפגאניסתאן" מאת בן-ציון יהושע-רז
הוצאת צור-אות, עמודים 159-172:
מספר עממי מהו?
רפאל יהושע-רז היה מספר עממי בשכונתו, מאותם יחידי סגולה נושאי המסורת הסיפורית העממית, שנטלו על שכמם משא של מאות סיפורים, אגדות, משלים ושירי עם.
רבים מבני שכונת הבוכרים בירושלים זוכרים עדיין את דמותו הפאטריארכלית הגבוהה והכבדה, ותיקי השכונה יספרו בגעגועים על ימי שבת בין מנחה למעריב. אותה שעה היה עומד המספר הוותיק והמנוסה על מדרגת אבן גבוהה, משכמו ומעלה מעל המאזינים 0 אפגאנים, בוכארים, פרסים, קורדים ושאר ארצות דוברות פרסית – המתגודדים סביבו, קשובים ופעורי-פה ובולעים בצמא את סיפוריו, שהומחשו בתנועות- יד ציוריות ובעיוותי פרצוף וקול, שלקחו את לבם של השומעים... בקטע רווי מתח היה מפסיק את סיפורו, מציץ בשעון הכיס העגול והעתיק, הקשור בשרשרת כסף לחזייתו, ומכריז: "רבותי, שעת מעריב הגיעה!" תחינות הקהל היו לשווא. לא נותר לקהל אלא להמתין שבוע נוסף כדי לדעת מה עלה בגורלו של גיבור הסיפור.
...בחנותו, שעמדה במרכז העצבים של שכונת הבוכארים, בצידו המערבי של בית "שלמה מוסא" המפורסם, היה מקבל את לקוחותיו בסבר פנים יפות וכן את אלה שבאו לשחר את פניו וליטול ממנו הדרכה ועצה...
אולם פרסומו בא לו בשל שיחותיו וסיפוריו העממיים שהיה משמיעם מדי שבת בשבתו בין מנחה לערבית של מוצאי שבת..."
על דמותו כמספר-יוצר כותבת חוקרת הסיפור העממי ד"ר ציפורה כגן בפתח הקובץ "צוואת אב" מאת בן-ציון יהושע-רז (חיפה תשכ"ט), להלן ציטוט משורות הסיכום של דבריה:
"...בעזרת לשונו הפיוטית מצליח המספר ליצור אווירה מיוחדת, לבטא תחושות של אנשים ומקומות. כן מציינים רוב הסיפורים באופיים הנובליסטי, כלומר בהדגשת המאורעות בצורה מרוכזת ובעלילה מרכזית אחת המכילה יסוד בלתי רגיל, שלעתים הוא בכל זאת אפשרי. כי הנובלה היא פרי היצר לתפוס את המציאות במקום שהיא בולטת ביותר, מציאות לא במובנה המצומצם, אלא במובן הרחב ביותר: מציאות החיים על כל יסודותיהם, הריאליים והדמיוניים."....
אלה תולדות
רפאל יהושע רז נולד, לפי המשוער, 1880 בעיר הראת שבמערב אפגאניסתאן. המסורת המשפחתית התייחסה לאנוסים מפרס. רפאל נולד יתום, ומעשה שהיה כך היה:
אביו יהושע שהיה בראשית שנות השלושים שלו יצא באחד הבקרים רכוב על חמורו הקטן ובאמתחתו דברי סידקית ומרכולת שהתכוון למכרם בכפרי הסביבה. משהרחיק מן העיר מהלך כמה פרסאות, תפסוהו שודדי דרכים, גזלו את חמורו וכפתו אותו ערום לאחד העצים. משנמצאה גופתו כעבור כמה ימים הייתה קפואה תחת מעטה השלג הכבד. במותו הותיר אחריו אישה בהריון ושלושה פעוטות.
העדרו של האב והעוני שבא בעקבות מותו השפיעו לא מעט על הילד. הוא נעשה מרדן ושאף לחיי נדודים ודרור. חנה, האלמנה הצעירה, הייתה נוטלת את תינוקה רפאל בעריסת בד הצמודה לגווה ויוצאת לנהר הסמוך ומכבסת את בגדי בני הבית ובגדי עשירי העיר ומחזירה אותם נקיים לעת ערב. האם, שביקשה לבדר את הילד שהסתובב סביבה הייתה מספרת לו סיפורי עם. סיפורי עם שמע באותה עת גם מזקני העדה, בית הכנסת וממספרים למיניהם בכיכר השוק, שמכרו את סיפוריהם למאזיניהם בפרוטה.
בן ארבע הוכנס ל"מדרש" המוכר גם שם "מולהי" היה זה "חדר" אפגאני נוקשה וחסר- רחמים, שבו זכו בני עשירים לחסד ולחנופה ובני עניים הוכו מכות נמרצות על כפות רגליהם ("פאלאק"). כל תלמיד הביא בראשית השנה חוטר מהוקצע מענפי הערבה ובשוליו רשם את שמו. מקל חובלים זה שימש את המולא לאורך כל שנת הלימודים. תמונת ילדות מאותם הימים נחרתה על לוח לבו של אבא ונוהג היה לספרה:
יום אחד, לאחר שנענש ע"י המלמד, ברח מהמדרש והלך אל הנהר לשכשך במים. עודו רוחץ במים ערום ועריה וכהן דת (אכונד) חבוש מצנפת ירוקה, הנמנה על הכת השיעית הקיצונית, בא להיטהר במימי הנהר ועיניו של הקדוש נתקלו בנער היהודי הטמא. ללא שהיות הרבה החל לרדוף אחר הנער בטענה שחייב הוא לקטול טמא זה שטימא בגופו את מימי הנהר הקדושים. הילד הנפחד אץ ערום בחוצות וה'אכונד' בעקבותיו. כדי לחלץ נפשו טיפס על גגות החימר שהיו מחוברים זה לזה לאורך מאות מטרים עד שהגיע ל"מהלה", שבו דרה משפחתו וכך מילט את נפשו. מאז שנא את עיר מולדתו ואת כל מה שסימלה ויצא לחבוק עולם.
משנכנס לעול מצוות נטש את בית אמו ויצא מבלי להודיע לאיש עם שיירת חמורים ופרידות, שעשתה דרכה לאוזבקיסטאן (בוכארה), ששמע עשיריה הגיע לאוזניו. בבוכרה, בסמרקנד ובטשקנט נוכח לדעת, כי עשירים גדולים הם קמצנים לא קטנים. לאחר שנות סבל ונדודים ברחבי אוזבקיסטאן ורוסיה, הגשים חלום ילדות ועלה לירושלים עיר הקודש בשנת 1898 והיה לאחד החלוצים הראשונים מעולי אפגאניסתאן.
מורה דרך בשבילי הארץ
בן י"ח הגיע לארץ והרבה לנדוד ברגל בשביליה ובדרכיה. למד את לשון הארץ והכיר בה כל שעל ובא בקשרי מסחר עם ערביי הארץ, שפקדו את חנותו הגדולה. במקביל לעיסוקו כסוחר נודע כמוביל שיירות של עולי רגל שעלו ל"זיארה". אותם הוביל בשיירות של פרדות וחמורים לרמה – נבי סמואיל – מקום קבורתו המסורתי של שמואל הנביא, למערכת המכפלה. ולקברו של אבנר בן נר בחברון וכן להרי הגליל – טבריה, צפת ומירון - להשתטח על קברות רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר-יוחאי ושאר תנאים וצדיקים.
שנה שנה, משפסקו גשמי החורף וריחות אביב הגיעו, נתמלאה נפשו געגועים וכיסופים למרחבי שדה ואחו. חנותו נראתה בעיניו כצינוק אפל ומדכא. בימים הללו נשתנה תכלית שינוי – לראשו חבש מצנפת צ'רקסית גבוהה עשוייה פרווה שחורה, לבש מדי סייסים ונעל מגפי רכיבה עם דורבנות כסף, שבהם זירז את סוסתו השחורה והאצילית. גאוותו הייתה על מותניו - היה זה אקדח ארוך קנה, המעוטר בקת עשוייה שנהב מגולף. כל הופעתו אמרה כוח ועוצמה.
משהגיע אייר חיזרו הכול אחריו כדי שיצרפם לשיירת ל"ג בעומר היוצאת למירון כדי להשתתף בהילולא. הכול נהרו למירון. האחד כדי לקיים נדר שנדר, שני חולה שמצא מזור למחלתו ומבקש להודות לבורא עולם, שלישי כדי לגלח תלתליו של פעוט בן שלושה אביבים, שתער לא עלה עדיין על פדחתו, אך מעטים גילו את חפצם הנכון והוא - טבילה מבריאה במימי הגופרית של טבריה וחמת גדר.
לפני היציאה, סבב בין הנוסעים, זירזם במלאכה והדריך אותם כיצד לרכוב על פרידה מבלי להידרדר מזנבה במעלה הדרך או להישמט מצווארה במורד. עם תום ההכנות היה שולף סידור זעיר מכיסו ואומר בדביקות את "תפילת הדרך".
אקדח לעת צרה
אותם ימים היו הדרכים בחזקת סכנה, שודדי- דרכים מילאו את הדרכים וגבו מס מעוברי- אורח, שחצו את "ממלכתם". ואוי למשתמטים.
סיפר אבא מעשה שהיה באחד המסעות. היה זה יום אייר חם. נאדות המים הלכו והצטמקו ככל שכבד החמסין ומעיין מים לא נראה באופק. הנוסעים הביטו בו בתחנונים, כשפניהם צהובות וגרונם ניחר מצמא. הוא יצא לתור את הסביבה ולאחר מאמצים נואשים חזר ובשורה בפיו: "אחי" - אמר- "הודו לה' כי טוב, שהביאנו למקור מים חיים להחיות את נפשנו, לכו בהמוניכם אחרי, אל המים!". התקווה למצוא מים הפיחה בנוסעים עוז ואמונה. הכול דירבנו פרדותיהם לעבר הנקודה הירוקה, שהלכה וקרבה. לא חלפה שעה ארוכה והשיירה נעצרה בפתחו של פרדס רחב ידיים. קרב אבא אל השער, האהיל כפות ידיו על פיו וסלסל בקול אדיר: "הי, מוסלמי מאמין, בשם אללה הרחמן והרחום, אנא הרווה את צמאוננו ותבוא על שכרך". בתשובה לקריאתו יצא מתוך בקתת עץ עלובה ערבי זקן ושתום עין, הביט באנשי השיירה בעינו האחת ופתח בנאצה. אך לא איש כמוהו יירתע מפני סומא זקן, שעה שאנשיו משוועים למים.
ניצתה חמתו וללא היסוס דלג על פני שער הפרדס, תפס את הזקן, הניפו אל על וסינן "מים". למרבה הפלא, הפלח הזקן לא נרתע ופרץ בזעקה. אל המקום הגיעו חיש מהר כמניין ערבים, שחזותם הייתה כשל שודדי דרכים. על פניהם היה משוך קו זקן שחור, שהלך והתחדד בקצה הסנטר. על חזיהם השתפלה באלכסון רצועת עור שאליה תלויה הייתה בנדן- מתכת "שאבריה" קשתית - אותו פגיון ערבי מורעל. חבורת המרצחים קרבה אליו בשורה חזיתית מבשרת רעות. רגש בדידות מהול בדאגה תקף אותו. מאחוריו שער נעול על מנעול ובריח, בעדו משקיפות נפשות אומללות שחיפשו הנאה ומצאו אימה, ממולו עדר סכינאים שפגיונותיהם שלופים בידם. הם הלכו וקרבו והוא נסוג לאחור צעד אחר צעד. לפתע שלף את אקדחו ארוך הקנה ובקולו העמוק שטף אותם בקללות עסיסיות ופקד עליהם להשליך את פגיונותיהם ולהרים את ידיהם אל-על וראה זה פלא: האיום פעל. פגיונותיהם הוטלו ארצה וכאיש אחד הרימו את ידיהם. שערי הפרדס נקרעו לרווחה והקהל הנרגש דהר פנימה. הבריונים הפכו למכניסי אורחים וכיבדו את הבאים במי- באר זכים וצוננים.
לאחר ששברו את צימאונם עזבו את הפרדס ועשו את דרכם בחיפזון צפונה. אבא שנהג לומר: "עולם הבא אינו נמכר בכסף", נהג מנהג אבירים ושילם בעין יפה עבור הפרי והמים. אנשי השיירה, שהיו עדיין המומים מן המתרחש עשו דרכם בשקט. "הזדרזו, הזדרזו!" - הפר אבא את הדממה - "בני ישמעאל אינם בולעים בנקל אבדן כבוד. עד מהרה יתאוששו ויטכסו עצה כיצד להתנכל לנו". משרחקה השיירה מהלך כמה פרסאות עצר אבא את הרוכבים והשמיע דבריו: "אחי היקרים" - אמר - "יום תשועה הוא יום זה לנו. לא אני הצמחתי ישועה זו, כי אם אבינו שבשמים הנותן בינה לברואיו. האם העלה איש מכם על דעתו, שאקדחי הנאה ששבר היום לבבות ערלים והטיל עליהם אימה ופחד, אינו אלא אקדח של ראווה, שכל שימושו להרשים את הבריות ...הבה נטיב את לבנו ביין, כי יום שמחה היום - יום שמחה לישראל!"...
יהודי נודד
יצר הנדודים וגזרות הגירוש נגד אזרחי רוסיה, שסירבו להתעתמן, הביאוהו לאלכסנדריה שבמצרים, יחד עם אשתו בכורה- יוכבד, בת ירושלים מדורות, שעזבה את הוריה ואחיה ויצאה לגולה. עם שובם לאחר המלחמה העולמית לא מצאה אמא את הוריה, כי אלו מתו בימי הרעב הכבד והמגיפות שפקדו את ארץ- ישראל ואחיה, שנלקחו לצבא הטורקי, אבדו בסערת המלחמה. שני אחיה הקטנים, שנותרו חסרי- כל, אומצו ע"י אבא ואמא, שדאגו לחינוכם וכלכלתם. במשך השנים נדד אבא בעסקי מסחר בטורקיה, רוסיה, מצרים ועוד. משנתבססו הבריטים בארץ שב אליה ב-1919 ולא נטש אותה עוד. הוא היה סוחר אמיד, מכובד על הבריות, והקים משפחה עניפה: שבעה ילדים ועשרות נכדים ונינים, הפזורים בארץ ובחו"ל. במשך השנים הפך אבא למעין מוסד, שכיום עם חלוף השנים, קשה להאמיר כמה עיסוקים נטל על שכמו. הנה אחדים מהם:
מתווך ושדכן
איש כי ירצה למכור ביתו, להשכיר דירתו, או להשיא את בנו או בתו, היה סר לחנותו ושוטח לפניו את בעייתו. והוא כמיטב הרוח הטובה השורה עליו היה מנסה לפתור את בעייתו של האיש.
בכוחו של סיפור טוב, בעל מוסר השכל נאות, ידע לטוח פגמים של גוף ולרומם מעלות של נפש. בנוהג של אותם הימים, שאין הגבר מחזר אחרי זו שאהבה נפשו, אלא באמצעות השדכן, וראה זה פלא: נישואין יזומים אלה עלו לרוב יפה וגירושין היו תופעה נדירה ביותר.
משכין שלום
במסגרת המשפחה הפטריארכאלית רבה הקירבה בין הנפשות, אולם תמורות הזמן, ניתצו מסגרת זו וגרמו למשבר בחיי המשפחה המזרחית. תופעת בן מורד או אישה מורדת רווחה בשכונה והכול הביאו משפטם אל אבא, שהבין לרוח הצעירים והזקנים כאחד ובכוח המשל והסיפור הצליח ליישר את ההידורים. לתכלית זו השתמש בכוח המשל והסיפור והצליח ליישר את ההידורים. לתכלית זו השתמש אבא גם באמצעי מאגי. ברשותו היה טס נחושת ועליו חרוטות מלים בעלות משמעות מיסטית טס זה נקרא בפרסית "טאס צ'ילקיליט", דהיינו: הטס בעל ארבעים המפתחות, שבכוחו לפתוח ארבעים שערי שדים ורוחות. הבריות שאלו ממנו טס זה והלכו עמו לבית מרחץ, ושם, לאחר שטבלו במי המקווה, שפכו על ראשם ארבעים פעם מים מטס זה ובכוח האמונה נפתח רחמן של נשים עקרות, רוחות רעות שסכסכו בין הבריות נעלמו כלעומת שבאו וכיוצא באלה נסים. אבא לא קיבל אפילו פרוטה אחת כדמי שימוש בטס זה, אלא דרש פיקדון, שאותו החזיר לבעליו לאחר שהוחזר הטס הפלאי.
"מא-זאד"
שכונת הבוכארים בירושלים ידעה בעבר ימים יפים. יהודים בוכארים עשירים גרו בה וקבעו את צביונה. לימים החלו העשירים עוזבים את הארץ ונודדים לעולם הגדול – זה ללונדון, שני לפאריס ושלישי לניו-יורק, שם פיתחו את סחר היהלומים, השטיחים והזהב. כל אימת שעמד אחד התושבים לעזוב את הארץ, היה כרוז השכונה, מולא שלום הסומא, מדדה על מקלו ומכריז בקולי קולות: "מא-זאד", שתירגומו המילולי מערבית הוא "כל המוסיף" ומשמעו: מכירה פומבית. לשמע קריאתו נהרו המונים לעבר חנותו של אבא. אבא עמד על שולחן גבוה וסביבו חפצים שיכלו לפאר היום כל מוזיאון. היו אלה כלי נחושת מעשי אמן, בדי בוכארה צבעוניים ששבו את העין בשלל גוניהם, שטיחי פרס ואפגאניסתאן, והוא בקולו הרם, בכוח האילתור, בבדחנות ובשימוש בחרוזים בלשונות רבות, הפך את המעמד למהנה. בכישרונו הרב ידע לעורר את יצר התחרות וחפצים "מוזיאוניים" נחטפו כהרף עין. שבועות ארוכים לאחר כל מכירה היו התושבים חוזרים ומדברים על המכירה הפומבית.
חוכר המס
בוקר בוקר, משנשפכו קרני-השמש הראשונות על גגותיה האדומים של שכונת הבוכארים, נתמלא השוק קול המון רב, שמילא את חלל האוויר ונתמזג לקול שירה אדיר, שירת פלחים ערביים המכריזים על מרכולתם - האחד ים של עצבות נשפך מגרונו ואילו חברו עליז ושמח. השוק שר את שירת השדה והכרם.
ובתוך ההמון צעד חווג'ה רפול – כך קראוהו הערבים – גבוה משכמו ומעלה, רחב כתף ושפם שחור- עבות מעטר את פניו וחודיו מזדקרים אל-על. מתחת לבית שחיו נח מקל ארוך, מעוגל ומהוקצע, בעל גולת כסף נוצצת. צועד חווג'ה רפול בהדרת חשיבות, ובערבית העסיסית, השגורה בפיו, הכריז: סאבאח אל כ'ר! (בקר טוב!) ומכל העברים נשמעה מקהלה של קולות: סאבאח אל נור (בקר אור!). מששמע הד לברכתו, הסיר את תרבושו ועשה אותו לכלי-קיבול רב-מימדים והערבים הטילו לתרבושו את ה"ארדיה", דהיינו דמי חכירה יומיים. כל פלח היה חייב לשלם חצי גרוש עבור זכות הישיבה בשוק. זכות גבייה זו קנה חווג'ה רפול מוועד שכונת "רחובות", הלוא היא שכונת הבוכארים. הערבים, שהוקירוהו (וגם התיראו ממנו), הציעו לו לבחור כל פרי כאוות נפשו, ואמנם היה נוטל פרי בכפות ידיו הגרומות, משפשפו ואוכל אותו להנאתם של הפלחים.
מבצע יין ושכר
בכניסה לחנותו עמדו "מאזניים עשרוניים" (מאזני ענק עם משטח, המשמשים לשקילת חפצים גדולים). משהחלה עונת הבציר, היו באים בהמוניהם ערביי הסביבה ואף ערבים מהרי חברון ואתם משא כבד של מאות ארגזים עם ענבי יין.
כל בית בישראל הכין את יינו ואת יי"שוֹ והכמויות היו גדולות מאוד. הזדמנויות לכך לא חסרו. במסגרת המשפחה המורחבת נערכו שמחות ואירועים למכביר ואף כל ארוחה לוותה בשתייה כדת, שבה לקחו חלק אף הזאטוטים שבמשפחה.
אבא שימש כמתווך בין היהודים והערבים. במהירות עצומה הורמו עשרות ארגזים על המאזניים ואבא שוקל וקובע את המחיר ללא עוררין לשביעות רצונם של היהודים והערבים כאחד. בתמורה קיבל לפי בחירתו אשכול ענבים מכל ארגז. כעבור שעות אחדות הצטברו עשרות רבות של קילוגרמים ממבחר ענבי היין. לנו, הילדים, היה זה חג. לאחר רחיצת רגליים, דרכנו ענבים ב,פאילה', גיגית גדולה, ולאחר שסוננו הענבים, הונחו בחביות חרס גדולות לתסיסה, מן הזגים הוכן עאראק חריף ומשובח. מחשש שהשלטונות הבריטיים יגלו "תעשיות" זעירות אלה, היו תושבי השכונה מבעירים סמרטוטים ועשנם החריף טשטש את ריחו המשכר של היי"ש. שוטר המקוף הערבי הריח את ריח הסמרטוטים השרופים, שפשף את כפות ידיו בהנאה והכריז: היהודים שוב עושים עאראק. מבית לבית עבר ולגם משקה מיבול השנה שעברה, ל'מאזה' הוגש לו כבד עוף שניצלה על פרימוס. מחשש לצרות העלה אבא את שוטר המקוף על 'דיליזאנס' ושלח אותו לביתו ליד שער שכם.
סוף דרך
במלחמת השחרור, שעה שעמד תור ארוך של לקוחות בפתח חנותו, נפל פגז וכמה מן הלקוחות נהרגו במקום, אחרים נפצעו ואף אבא בתוכם. רסיס פגז בגודל אגרוף חדר לבשרו וגרם לו סבל בל יתואר. תנאי האשפוז של אותם ימים החריפו את מצבו והזקנה קפצה עליו. הקמת המדינה הותירה אותו כמלך ללא ממלכה. חסרו לו כל אותם ערבים שאתם סחר. נראה שגם הערבים אהבוהו, כי מיד לאחר מלחמת ששת הימים באו ערבים רבים ושאלו על חווג'ה רפול והצטערו צער רב מששמעו על פטירתו. מלחמת השחרור הותירה אותו נקי מרכושו. בדביקות ובמסירות רבה גאל כבר בזמן הטורקים חלקות קרקע מאדמת הארץ דווקא באתרים מרוחקים ביהודה ובשומרון וציפה שרבים ילכו בעקבותיו. בתום המלחמה נותר בידו צרור של קושאנים חסרי-ערך, פרי עבודה מאומצת של שנים רבות.
מכל עולמו העשיר נותרו לו רק האגדות והסיפורים, שאותם המשיך לספר למאזיניו עד יומו האחרון. הוא אהב לספר ומאזיניו אהבו לשמוע.
גם עתה, משחלפו השנים, נתקלים אני ואחיי ואחיותיי בתושבי השכונה הוותיקים, שנתפזרו על פני הארץ ובפיהם זיכרונות ושברי זיכרונות מדמותו החד-פעמית. זוכרים לו חסד על איחוד משפחות, קירוב אישה לבעלה ובנים מורדים אל אבותיהם, והכול הודות לסיפור ולמשל ... אנשי הדור הקודם עוד האמינו בסיפור וידעו ליישמו לזמנם ולהווי חייהם. מדבריו התנחמו והתעודדו להמשך הדרך.
רפאל יהושע-רז הלך לעולמו בירושלים בערב שבת, כ"ה בניסן תשי"ז (26.4.1957). השכונה נתנה יד והוא הובא לקבורה קודם כניסת השבת. קבריהם של אבא ואמא,שנפטרה בח' באדר א' תשכ"ה (10.2.1965), בהר-המנוחות נשקפים אל פני הרמה, הלוא הוא נביא סמואיל, אחד האתרים האהובים על אבא ואמא.
חמישים מסיפוריו של אבא כונסו בספרים 'צוואת אב' ו'תפוח מעץ הדעת'.