מאיר רביוף

מאיר רביוף
 

הכל אודות סבא
מאת ד"ר רננה רודניק

מועדון שישים פלוס נפגש לערב עם המספרת ציפי פרס על אביה ועל תולדות יהודי אפגניסטן
רננה היא נכדתו של מאיר רביוף, מרצה באוניברסיטה העברית בירושלים, נמצאת כעת בשנת שבתון בקולג' וורטון באוניברסיטת פנסילבניה בארצות הברית. 
 
 
"לפני שנים רבות מלך באפגניסטן מלך, שהיה לו שר שונא יהודים. השר העליל עלילות על יהודי הממלכה, וראשי הקהילה התאספו כדי לנסות ולבטל את רוע הגזרה..." סיפור זה, ועוד סיפורים רבים מתוך המורשת של יהודי אפגניסטן היו חלק מערב מיוחד ומרגש שנערך באחד מימי שלישי במועדון שישים פלוס של גמלאי מבשרת.
 
את הערב קיימה ציפי פרס, תושבת מבשרת ומספרת סיפורים, לזכרו של אביה, מאיר רביוף, שעלה לארץ מאפגניסטן בסוף שנות השלושים. דרך סיפורו האישי, נחשפו המשתתפים לפרטים רבים ומפתיעים על יהדות אפגניסטן, עדה, שאינה מוכרת לרובנו. מסתבר, למשל, שיהודים הגיעו לאפגניסטן עוד בזמן גלות אשור, וכתובות בעברית מלפני אלף שנה נמצאו בדרך המשי. העלייה ההמונית לישראל הגיעה באמצע שנות השלושים כתוצאה מעליית הנאצים לשלטון בגרמניה. לגרמנים הייתה השפעה חזקה מאוד באפגניסטן.
 
אחרי דרך החתחתים לארץ, התיישב מאיר רביוף בירושלים ופתח סנדלרייה בשכונת הבוכרים. פרס מתארת בחן ובהומור את הסנדלרייה הקטנה, שהפכה למרכז חברתי, לסוכנות ידיעות, ולמוקד של מתן בסתר וגמילות חסדים. רבים מהמשתתפים, שחיו כילדים בירושלים של השנים ההן, נזכרו בהווי ילדותם, בבורות המים, בחצרות המשותפות, ובכביסה שהייתה תלויה לרוחב בכביש, ובכל פעם שעברה משאית, היו הנשים יוצאות ומרימות את החבל על מוט. כמו תמיד בארץ, הסיפורים האישיים משתלבים בסיפורי מלחמה ותקומה, וכולם נזכרו בימי המצור, ובקרבות המרים על ירושלים. מרגשת במיוחד הייתה הפגישה המחודשת עם אסתר, בתו של חבר משפחה קרוב, שנפל בקרב על הגנת העיר.
 
בפגישה השתתפו גם בני משפחתה של המספרת, וגם אמה, שמחה רביוף, שלשמחת הקהל עלתה לקהל ושרה שיר אהבה אפגני, שלמדה עם אירוסיה. יחד עם תצוגת תלבושות, וטעימות אוכל, התקבל פסיפס ססגוני ומרתק על אדם מיוחד ועדה ייחודית שתולדותיה שלובים בתולדות המדינה. 

מאיר הסנדלר

מאת בתו ציפי (רביוף) פרס
..."יום הכרזת המדינה הוא אחד הימים המאושרים בחיי" אמר מאיר.
דמות מיוחדת במינה היה מאיר הסנדלר, או כפי שהיה קרוי בפינו "דוד מאיר", הוא מאיר רביוף. מאיר ז"ל היה היהודי האפגני הציוני במובן התמים והמלא של המילה. איש חם ואוהב למשפחתו, אב מעורב, שופע חום, בטחון פיזי וקבלה ללא תנאי של ילדיו; בעל מקצוע העובד ללא ליאות מבוקר עד ערב; ציוני בכל רמ"ח אבריו, ופותח ליבו וארנקו לכל נצרך.
 
חנותו של מאיר הייתה ברחוב שלמה מוסיוף אשר בשכונת הבוכרים, צמודה לחצרו של מתתוף, ממול לחצרו של מולא מיכאל אליאס. 
ציפי פרס (לבית רביוף), בתו, מספרת: החנות של אבא, הייתה למעשה המרכז הקהילתי של השכונה. באו לשם נערי השכונה עם סיפורים על כדורגל ובחורות, עיתונאים שבאו לצלם ולדבר על פוליטיקה, ואנשים קשי יום ומוכי גורל שבאו לבקש עצה ועזרה מול הממסד.
עוד בימים שלפני הקמת המדינה תלוי היה בחנות לוח מודעות. על הלוח תלה מאיר כרוזים של המחתרות השונות. כאשר היו חיילים בריטים מגיעים לשוק הבוכרים ועוברים ליד החנות, היה מאיר והשוהים באקראי ממהרים לסובב את הלוח מחמת עינו של השוטר הבריטי. לאחר הקמת המדינה המשיך הלוח להוות מעין "דבר העורך ". מאיר תלה קטעי עיתונות סנסציוניים שהיו בעלי חשיבות מרכזית למדינה (כמו למשל נושאים ביטחוניים, או לאומיים כמו הירידה מן הארץ), ושהיוו נושא לדיון בפרלמנט האקראי שעבר אצלו .
 
מאיר עלה לארץ עם אמו מאפגניסטאן בשנת 1937. כמו כולם באותם ימים עלה בדרך לא דרך מהיבשה ומהים גם כן. מיד עם עלייתו נקשרה נפשו בגורל הארץ ומיום שדרכה כף רגלו בה לא עזבה (נמיכום דיגה נע ונד בשם - אמר). מאיר הצטרף להגנה ומאוחר יותר לצה"ל. במלחמת השחרור נפצע אנושות בגבו, אושפז בשנלר והודות לטיפולה המסור של אשתו שמחה תבדל"א שב לאיתנו וחזר לשירות צבאי.את שירות המילואים האינטנסיבי שלו בחיל הרגלים סיים מאיר רק לאחר מלחמת ששת הימים.  
בטרם עלה לארץ רכש מאיר את מקצוע הסנדלרות בהבינו שבמסחר לא ניתן באותו זמן לעסוק בארץ ישראל. עם עלייתו פתח את הסנדלריה ברחוב מוסאיוף אותה חלק בשנים הראשונות עם יוסף החייט, ובה עבד כל ימי חייו. מאיר חזר והדגיש את החשך שלו בהשכלה פורמלית, חשך אותו השלים ללא ליאות בדרכו האוטודידקטית. קנה ספרים רבים ומגוונים, והרבה לקרוא וללמוד. הייתה לו אידאולוגיה ברורה בענייני השכלה וחינוך- לרכוש השכלה גבוהה ככל שניתן. אידאולוגיה זו הוא מימש עם שתי בנותיו: יוכי, הבכורה , למדה בביה"ס הגבוה לאמנות "בצלאל" וציפי למדה באוניברסיטה העברית, חיזיון לא נפרץ באותם ימים. מאיר גם סייע לאמהות שבניהן סררו ולא רצו ללמוד, והן באו לשאול עצה מפיו. לימים, ציינה נכדתו רננה, כאשר קיבלה את התואר השלישי שלה (דוקטורט), שעבודתה מוקדשת לסבא מאיר, על אשר פעל להנחיל השכלה גבוהה לבנותיו ועל שזכתה גם היא כיתר נכדיו, להגשים את חזונו.
למעשה סייע מאיר בכל תחום אפשרי לאנשים שהגיעו אליו בכל בעיה בהיותו מוקד שכונתי תוסס ואיש חם לב. הגיעו עולים חדשים חסרי כל שסיפק להם צרכיהם הראשונים. הכניס חתנים וכלות לחופה וערך בביתו חופות וסעודות לחסרי בית. כל זאת לצד עבודת כפיים מתמדת ללא ליאות מבקר עד ערב.
מאיר היה ידידו הקרוב של אהרן דיל ז"ל ובן משפחתו, והיווה מעין "דוד" אליו הייתה המשפחה הולכת לתקן את הנעליים אבל כמובן גם לשמוע מילה טובה.
 
מאיר רביוף נפטר ביום הכיפורים ....
ובקדושה ובטהרה יצאה נפשו מן העולם.
יהי זכרו ברוך!

Share by: