סבא ידגר וסבתא יוכבד

סבא ידגר וסבתא יוכבד רבי
כתבה: נעמי כהן (בתה של דינה רחימוף) 
נעמי כהן , ירושלמית שגרה בעבר בשכונת בית ישראל החדשה, היא בתם של דינה ויוסף רחימוף ז"ל. נשואה לגבריאל ממוצא אפגאני אף הוא. לאחר נישואיה עברה לגור בעיר הרצליה. נעמי היא אם לשלושה וסבתא לנכדים שיחיו. תורמת כמיטב יכולתה עם בן זוגה גבריאל למערכת "משואה" ולאתר האינטרנט של האפגנים.
קטע מעבודת שרשים שהכינה הסבתא נעמי כהן (לבית רחימוף) עם נכדתה יעל על הסבא והסבתא.

סבתא יוכבד
הייתה אשתו הראשונה של סבא ידגר, שהיה נשוי לשתי נשים. מכל אישה נולדו לסבי מספר ילדים. מסבתי יוכבד נולדו לו שלום הבכור, דינה אמי ומאיר בן הזקונים.

 
סבא ידגר וסבתא יוכבד עם הנכדים התאומים אמנון ואפרים
סבתא יוכבד, יפה כנסיכה אפגנית


סבתא יוכבד עלתה ארצה מאפגניסטאן בשנת 1937 עם בנה מאיר. סבא ידגר היה סוחר בדים באפגניסטאן ונאלץ לנדוד לפרנסתו בין הערים והכפרים. באחת מנסיעותיו, תושבי המקום היהודים הציעו לו שידוך, בטענה שלא טוב היות האדם לבדו. באותה תקופה היה מקובל בין יהודי אפגניסטאן שמותר לשאת יותר מאישה אחת. כאשר הגיעה השמועה לאוזניה של סבתי יוכבד, שגרה בעיר הראט, שבעלה לקח לו אישה שנייה, היא לא היססה, לקחה את בנה מאיר שהיה רווק צעיר כבן חמש עשרה והלכה אתו לכיוון ארץ האבות. הדרך הייתה מלאת תלאות ומסוכנת, היות ולא היו להם מסמכים וכל רכושם היה על גופם כל העת. השנים היו השנים שלפני קום המדינה, עת שלטו הבריטים באזור וישראל נקראה פלשתינה. אף יהודי לא רשאי היה להיכנס לארץ ללא רשותם. הם הגיעו לצפון הארץ בדרך חתחתים בעוברם דרך כמה ארצות בחשאיות גמורה. חששם היה שמא יראו אותם הערבים שגרו בכפרים בגבול סוריה וילשינו לבריטים, שלא פעם תפסו והושיבו את העולים בכלא. יעדם של יוכבד ומאיר היה ירושלים, היות ושני ילדיה הבוגרים, שלום ודינה, שהיו בעלי משפחות, הגיעו לשם עוד קודם לכן.



סבא ידגר עלה ארצה מאפגניסטאן  לאחר קום המדינה עם שוך הקרבות, דרך הסוכנות היהודית ששלחו את נציגיהם לעודד ולהעלות כמה שיותר יהודים מכל ארצות הגולה ארצה. הוא עלה עם אשתו השנייה וילדיהם המשותפים. הסוכנות שיכנה אותם בישוב ליד העיר נתניה. פרנסה לא הייתה מצויה בשפע בארץ, בפרט לעולים שהגיעו מארצות המזרח. העולים ידעו קרוא וכתוב בשפת הקודש - רש"י, אך רובם עסקו במסחר ולא היו בעלי מקצוע מתאים לבניין הארץ. הצעירים שביניהם עבדו במלאכות יזומות מכל הבא ליד. לסבי לא היה מקצוע שהתאים לתנאי הארץ, ולכן נאלץ לנדוד מעיר לעיר (הנדידה הייתה חלק ממנו), לחיפוש מקורות פרנסה. בנדודיו הגיע לירושלים, מקום מגוריה של אשתו הראשונה יוכבד וילדיהם המשותפים. לעתים מזומנות נהג להתארח אצל בתו היחידה דינה שהתאלמנה בגיל צעיר (35), חמש שנים לאחר קום המדינה 
ונותרה עם שבעה ילדים קטנים וללא אמצעי קיום מספיקים.על אף חייה הקשים אירחה אותו דינה בביתה. היה לו קשר גם עם שני בניו אחיה של אמי. לכולם החיים לא היו קלים, כל אחד היה מטופל בבני משפחתו, וכאמור, הפרנסה לא הייתה מצויה. כל אחד עשה כמיטב יכולתו להתקיים בכבוד.

דינה רחימוף, אמה של נעמי כהן מחברת הכתבה,
עם כל קשיי החיים, פרחים על השולחן


לסבי קיווה בסתר ליבו לחדש את יחסיו עם אשתו הראשונה יוכבד,הייתה בו כמיהה עשה להשאר בקרבתה ובקרבת הילדים כבימים עברו. אשתו יוכבד מיאנה לקבל אותו חזרה למרות רמזיו העבים, ואף ניסתה להתרחק ממנו בהתחלה. היא מעולם לא סלחה לו על שנשא אישה אחרת על פניה. יחד עם זאת היא השאירה לו דלת פתוחה. בהדרגה, בכל פעם שהיה מגיע לירושלים השתפרו יחסיהם ואף ביקר אותה בביתה. סבא ידגר לא התאמץ יתר על המידה להסתיר את קנאתו על נחישותה לשמור על עצמאותה.
זכורה לי תמונה שהם יושבים בניחותא קרובים אחד לשני בפתח ביתה ומעלים יחד זכרונות משותפים (היא מעולם לא הרשתה לו להיכנס אל תוך הבית). היה מותר לו לשבת בכניסה בלבד ותוך כדי שיחה נהגו להתלוצץ ולעקוץ זה את זו בבדיחות הדעת. 



סבי שלט בכל רזי התורה ואף פיתח מיומנויות ברפואה נפשית בשיטה המסורתית לאנשים שבאו לביתנו לבקש את עזרתו. הוא נהג לכתוב בעט עשוי מענף חזרן בקערה עשויה מחרס בתוכה ומחוצה לה, כל מיני ברכות ופסוקים בכתב רש"י שיביאו מרפא לנפשו של החולה. היה עליהם למלא את הקערה במים ולשתות בכל בוקר. כמו כן הוא נהג לכתוב קמע על נייר קלף עשוי מעור עגל  ובו פסוקים בכתב סתרים לריפוי נפשו של החולה. על החולה היה ללכת עם הקמע קשור לצווארו או להניח אותו מתחת לכרית. שמעו הגיע אף למרחקים. הוא שלט בספרי הגות תורנית כגון הזוהר והקבלה ונעזר בספרי פילוסופיה יהודית. בדרך זו הצליח למצוא את פרנסתו בדוחק. בכל פעם שהיה מגיע לביתנו בירושלים נשא על שכמו שק עשוי מבד יוטה שבו נהג לשאת בנדודיו את הספרים שהקפיד לרכוש במעותיו האחרונות מיהודים שהביאו אותם ארצה.
Share by:
***