זיוה קורט
זיוה קורט
שמי זיוה קורט, בתם של יהודית קטי וזבולון קורט, אמו של עומר, ואחות של נוגה קורט ואורית זדה.
במקצועי אני מרצה, חוקרת אמנות ואוספים ומנהלת הארכיון ההיסטורי והמנהלי של מוזיאון תל אביב לאמנות. אצרתי מספר תערוכות במוזיאון תל אביב ובימים אלה אני עובדת על תואר PHD באמנות.
אבא זבולון קורט ז"ל, יליד הראט, אפגניסטן, היה אידיאליסט וקנאי לשפה העברית, ועם זאת בעת עבודתו הממושכת בעיתון "דבר" השכיל להבין חשיבותם של סיפורי עם ונוהגים. הנשיא יצחק בן צבי ז"ל הדגיש את הצורך בשימור המורשת, ודמויות משמעותיות כאוריאל אופק ז"ל וישראל זמורה ז"ל, השכילו להבין את חשיבות סיפורי העם והמנהגים והצורך לפרסם אותם במסגרות שהיו קיימות באותן שנים שלאחר הקמת המדינה – עיתון "אמר", "דבר לילדים" ועוד, ולאחר מכן הופיעו במסגרת "ידע עם" וחקר הפולקלור של פרופ' דב נוי ז"ל, פרופ' חיים שוורצבאום ז"ל ואחרים.
אבא היה איש צמא דעת. אני זוכרת אותו בילדותי יושב ליד השולחן בשעות הבוקר המאוחרות, "מטליא" ומנגיש סיפורים ששמע כאינפורמנט של העדה, רץ ממקום למקום בצד פעילות הצדקה שלו. כשגדלתי סייעתי בידו קמעה בהדפסה ובארגון החומר, אך "המפעל" הוא שלו, רובו ככולו.
אבא הקדים את זמנו! ואפשר שלא השכילו להבין בזמנו את גודל ומשמעות מעשיו. אך משמח לדעת שהיום אתנולוגיה ואתנוגרפיה הן לא סתם מילה מוזרה, ופולקלור אינו "צ'ארן פארן" (הבל ורעות אחרים), אלא חלק מלימודי הרוח באקדמיה באוניברסיטאות שונות, ולספרים שפרסם ולמנהגים שאסף יש זכות ראשונים באשר לכך
אבא הוריש לאחיותיי ולי את הסקרנות ואת הצימאון לדעת, את הסובלנות והידיעה שידע הינו דבר חשוב! ואני מאמינה שאיכויות אלה עברו לנכדות ולנכדים (לירון, שחר ושקד, ילדיהם של אורית ויצחק זדה) ולעומר בני. אמנו קטי יהודית ז"ל, ילידת איזמיר, תורכיה הורישה לנו את החוש לאסתטיקה והטעם הטוב, בצד הנחישות וההתמדה.
במקצועי אני מרצה, חוקרת אמנות ואוספים ומנהלת הארכיון ההיסטורי והמנהלי של מוזיאון תל אביב לאמנות. אצרתי מספר תערוכות במוזיאון תל אביב ובימים אלה אני עובדת על תואר PHD באמנות.
אבא זבולון קורט ז"ל, יליד הראט, אפגניסטן, היה אידיאליסט וקנאי לשפה העברית, ועם זאת בעת עבודתו הממושכת בעיתון "דבר" השכיל להבין חשיבותם של סיפורי עם ונוהגים. הנשיא יצחק בן צבי ז"ל הדגיש את הצורך בשימור המורשת, ודמויות משמעותיות כאוריאל אופק ז"ל וישראל זמורה ז"ל, השכילו להבין את חשיבות סיפורי העם והמנהגים והצורך לפרסם אותם במסגרות שהיו קיימות באותן שנים שלאחר הקמת המדינה – עיתון "אמר", "דבר לילדים" ועוד, ולאחר מכן הופיעו במסגרת "ידע עם" וחקר הפולקלור של פרופ' דב נוי ז"ל, פרופ' חיים שוורצבאום ז"ל ואחרים.
אבא היה איש צמא דעת. אני זוכרת אותו בילדותי יושב ליד השולחן בשעות הבוקר המאוחרות, "מטליא" ומנגיש סיפורים ששמע כאינפורמנט של העדה, רץ ממקום למקום בצד פעילות הצדקה שלו. כשגדלתי סייעתי בידו קמעה בהדפסה ובארגון החומר, אך "המפעל" הוא שלו, רובו ככולו.
אבא הקדים את זמנו! ואפשר שלא השכילו להבין בזמנו את גודל ומשמעות מעשיו. אך משמח לדעת שהיום אתנולוגיה ואתנוגרפיה הן לא סתם מילה מוזרה, ופולקלור אינו "צ'ארן פארן" (הבל ורעות אחרים), אלא חלק מלימודי הרוח באקדמיה באוניברסיטאות שונות, ולספרים שפרסם ולמנהגים שאסף יש זכות ראשונים באשר לכך
אבא הוריש לאחיותיי ולי את הסקרנות ואת הצימאון לדעת, את הסובלנות והידיעה שידע הינו דבר חשוב! ואני מאמינה שאיכויות אלה עברו לנכדות ולנכדים (לירון, שחר ושקד, ילדיהם של אורית ויצחק זדה) ולעומר בני. אמנו קטי יהודית ז"ל, ילידת איזמיר, תורכיה הורישה לנו את החוש לאסתטיקה והטעם הטוב, בצד הנחישות וההתמדה.
