מולא שלום קארי
מולא שלום ק'ארי
מולא שלום ק'ארי, הכרוז של העדה
הכרוז מולא שלום ק'ארי
התמונות בכתבה באדיבות אפרים לוי
סגי נהור היה מלוא שלום, או כפי שנקרא שמו בקרב בני העדה האפגנית בירושלים "שלום ק'ארי".
איש בן בלי גיל , בעל זקן ארוך , כובע קולפק לראשו, לובש מעיל ארוך בקיץ ובחורף, ומקל כבד בידו.
תפקידו היה ללכת מחצר לחצר ולהודיע על חתונות, בריתות, בר-מצוות, ולהבדיל גם הלוויות.
מולא שלום בעת אירושין בעדה מולא שלום, שלישי מימין, בעת הלוויה בשכונת הבוכרים
מולא שלום בעת אירושין בעדה מולא שלום, שלישי מימין, בעת הלוויה בשכונת הבוכרים
בעזרת מקלו הכבד היה מגשש את דרכו בזהירות רבה בין רחובות הבוכרים ובית ישראל, ההזמנות מסודרות בין אצבעותיו והוא באופן מופלא זוכר תמיד את הסדר.
מעולם לא נשמע מתלונן על עיוורונו ולא נראה מר נפש. מתון מתון היה עושה דרכו, מגיע ליעדו, מכריז על שם הנמען בקול חזק, נותן את ההזמנה והולך, או לחילופין מכריז על הבשורה בקול רם וממשיך דרכו הלאה. גשם, שמש, קיץ, חורף, היה עושה דרכו באותו קצב, אותם בגדים, נראה ששמח על שיכול למלא תפקיד ציבורי כה חשוב בעדה ולהביא תועלת, ולא להיות כבול במומו הקשה.
בתמונות נראה בדיוק כפי שהיה, מעיל ארוך , כובע מצמר כבשים, האֶסֶא (מטה הליכה) בידו, ואין צל של כעס או מרירות בפניו.
שלום ק'ארי, מלוא שלום, יחיה בזיכרוננו תמיד כחלק מהותי מהווי העדה בשנות החמישים בירושלים.
וכך כותב אהרן בצלאל על שלום ק'ארי בספרו "להניח ברכה" בהוצאת יד בן צבי
עמוד 169:
אני זוכר את שלום קארי סגי נהור, שחי בשכונתנו. בשבתות היה פוקד את בית הכנסת שלנו ואת בתי הכנסת של המשהדים והבוכרים, היה ממתין להפסקה בשירת החזן וקורא בקולו החזק, היום מלווים את החתן מבית הכנסת לביתו, או: היום אחרי התפילה הולכים לבית האבלים פלוני לומר קדיש. שלום קארי היה איש נמוך בעל זקן דליל והיה מחייך כדרך העוורים. לפני חתונה או בר מצווה של מי מבני העדה היו מזמינים אותו לחלק את מעטפות ההזמנה. הוא היה מבקש שיקראו בפניו את רשימת המוזמנים ושיסדרו את ההזמנות המודפסות זו על גבי זו על פי הסדר שלו. לאחר שהיו בידיו כל ההזמנות היה שואל, למה לא הזמנתם את פלוני או אלמוני? מה פתאום, היו שואלים בהפתעה, הוא קרוב משפחה? והוא, שידע הכל, היה מסביר בדיוק רב את מידת הקרבה והיה יוצא לחלק את ההזמנות.
ולהלן מספרו של אריה אליסף "זכרתי ימים מקדם" כרך א':
...באמצע כל הבישולים וההכנות לשבת, בערך בשעה 12, נשמעו נקישות "אָסּוֹ" חזקות במסדרון הכניסה לחצר והופיע בחצר אדם
סגי נהור נמוך קומה, אשר היה לבוש תמיד, בקיץ ובחורף, באותם הבגדים: כובע פרווה שחור ומעיל עבה.
כל הנשים עזבו את עבודתן, ניגשו לחדרים, כשהן מנגבות את הידיים בסינריהן, והביאו לו מספר פרוטות לצדקה תוך כדי שהן מתבדחות עמו. אע"פ שלא היה רואה, הכיר את כל מבואות וחצרות השכונה ואת כל התושבים.
לאדם זה היו מספר תפקידים בשכונה. לחלק הזמנות לשמחות. למסור הודעות שונות. ולהבדיל, כשנפטר אדם בשכונה, להכריז בקול ברחוב הראשי של השכונה: "בטול מלאכה", "לוויה".... להודיע על זמן הלוויה. ("בטול מלאכה"- כל בעלי החנויות היו סוגרים את חנויותיהם כדי ללוות קצת את הנפטר, עד שנעלם מעיניהם).
אמי ע"ה סיפרה לי פעם, כשהייתי בגיל שלוש-ארבע, שאלתי אותה מי יכריז על האיש הזה "לוויה" כשילך לעולמו? מסתבר שגם אז היו ילדים חכמים... כאשר אסף הצדקה מכל השכנות, "שבת שלום", הסתובב ויצא לדרכו לחצר אחרת.