פנחס סימן טוב

פנחס סימן-טוב




"כל שנותר לי מהוריי למזכרת הם: סבון רחצה שהשתמשתי בו בחתונתי, סידור, כוס ותחתית של כוס לקידוש עשויים מכסף, בתחתית הכוס, חרוט תבליט המוקדש לי".

הקדמה מאת המערכת:

פינחס שלח למערכת לפני זמן מה ספר בו הוא מביא גם סיפור אישי מרתק מילדותו באפגניסטן.
בלשונו הישירה מגולל פנחס סיפור שתמיד מעניין לקרוא אותו, על החיים שם.  בפרק חגי היהודים מספר מה עשו  עם  הלולב של סוכות בפסח, ומה קרה כשאתרוגים לא הגיעו במועד לחג.
בין הספרים שנכתבו לאחרונה ע"י האפגנים ניכר פינחס באומץ ליבו בדברו על הקהילה היהודית שם. הוא גם מספר בפירוט על הפַלַאק המצמרר אותו ספגו לא פעם הילדים בבית המדרש.
להלן אנו מביאים שני פרקים מספרו והקדמה מאת בתו גלית טהר



פנחס סימן טוב-קורות חיים

 מאת בתו גלית טהר


פנחס יליד שנת 1938, נולד באפגניסטן והתייתם מאמו בגיל 3.
פנחס גדל  עם אב עיוור, מבוגר ועני ואחים חורגים מבוגרים ממנו בשנים רבות.
בשנת 1951 עלה לישראל  והגיע לשער העלייה בחיפה,  שם שהה כשנה, עד למציאת מסגרת של בית אבות  לאביו.
לאחר מכן גדל במעברה בעמישב בפתח תקווה אצל דודתו.
בחלוף מס' שנים עבר לקיבוץ יפעת שבצפון –שם התגייס לנח"ל והשתחרר בשנת 1959.
במהלך השנים עבד עבודות מזדמנות למציאת מקור פרנסה.
בשנת 1961 נישא לאסתר ולהם 5 ילדים: דרור, מיכל, סמדר והתאומות –דורית וגלית.
בסוף שנות ה 60 רכש את מקצוע השרברבות ובשנת 1969 התחיל לעבוד בחברת "מוטורולה" כאיש אחזקה ושרברב.  לאחר 32 שנה ב"מוטורולה"  שכוללות  פעמיים עובד מצטיין ומתן הצעות ייעול וחיסכון לחברה, פרש לגמלאות בטקס חגיגי שנערך לו ע"י החברה.
כיום פנחס הינו סב ל- 16 נכדים ופעיל במתנ"ס השכונתי. במהלך פעילותו במתנ"ס החל בתהליך כתיבת ספרו. בספרו " מאפגניסטן לישראל- מסע בזמן" פנחס מגולל את סיפור חייו, הישרדותו והצלחתו למרות כל המכשולים שנקרו בדרכו.
הספר מלווה בהמון חוכמת חיים, אופטימיות ותקווה רבה ,למרות כל הקשים שעמדו בדרכו, הוא הצליח לשרוד , להינשא ולהקים משפחה לתפארת.
 
מומלץ בחום – ונקרא בנשימה אחת!
 

לרכישת הספר ניתן לפנות  לפנחס סימן –טוב נייד  058-6676760 או 03-9315440
 
במבצע 50 ₪ לכל אנשי קהילת אפגניסטן. 



****

להלן שני פרקים מהספר:

  ילד ללא ילדות
נולדתי בשנת 1938, בעיר הראת שבאפגניסטן.
לאבי קראו בנימין סימן-טוב. הוא התאלמן מאשתו מיכל והיו לו ארבעה ילדים בוגרים. כעבור זמן מה, אבי נישא בשנית לנערה צעירה שגם שמה היה מיכל, הוא היה כבן 60. פער גילאים זה נחשב לסביר באזור זה. לאחר שנה נולדה להם בת שנפטרה בהיותה תינוקת ששמה היה לאה. כעבור שנתיים, בחודש תמוז בפרשת פינחס, נולדתי אני ולכן זהו שמי. אחריי נולד בן נוסף שגם הוא נפטר בהיותו תינוק, שמו היה אפרים.
אימי התפרנסה מהיותה מניקה תינוקות של משפחות שמצבם הכלכלי היטיב עימם, דבר שאילצה לישון מחוץ לביתה ובקרבת התינוק במבנה סמוך.
באחד הלילות אימי קמה להניק תינוק שבכה. היא עלתה בגרם המדרגות החשוכות, נפלה ושברה את רגלה, משבר זה לא נרפאה במשך כמה חודשים ולבסוף נפטרה.
היה זה בערב פסח שחל בערב שבת. עד כמה שזכור לי, הייתי אז כבן שלוש שנים בערך.
בזיכרוני קיימת "תמונה" של נשים שיושבות ובוכות, אני מניח שזה הזמן בו נפטרה אימי.
כשהתבגרתי, תהיתי מה הרגיש אבי כשהבין שגם אשתו השנייה עומדת למות והוא ישאר לבד עם ילד קטן? ומה אימי ז"ל חשבה בזמן שהרגישה שהיא מותירה אחריה ילד קטן עם אדם זקן, עיוור ובלי אמצעים? למעשה אימי לא זכתה שילדיה יקראו לה אמא, כי לאה ואפרים נפטרו כשהם תינוקות, ואני שנותרתי בחיים לא זכיתי להכירה.
אבי היה אדם מבוגר ועיוור, בידו האחת הוא נעזר במקל הליכה ובידו השנייה הובלתי אותו, לקחתי אותו לכל מקום שרצה לבית-הכנסת, לאחיי ולשוק. הוא הלך בצעדים קטנים ואיטיים ואני התאמתי את הליכתי אליו ולא הורגלתי לצעדים גדולים. לימים, בעת שירותי הצבאי סבלתי מכך מאד.


חגי היהודים

חגי היהודים נחגגו כהלכתם באפגניסטן. המתנו לבואם והתרגשנו מאוד במיוחד בחג הסוכות כשהקמנו את הסוכה ובחג הפסח בהכנות המוקדמות שלו בהכשרת הכלים וניקיון הבית. חגים אלו חיברו אותנו לארץ ישראל ולעם היושב בה.

יין
כל משפחה בקיץ קנתה ענבים והכינה מהם יין למשך כל השנה.

 
סוכות
במשך כל חג הסוכות, שהינו בסוכה והמבוגרים לנו בה. דפנות הסוכה והרצפה היו משטיחים, הכניסה לסוכה הייתה עשויה מעצי הערבה. עיצבנו מעין משקוף ובחלק העליון מעין קשת, כך שהכניסה הייתה ירוקה. ראיתי כניסה כזו רק באפגניסטן.
על התקרה בגג הסוכה שמנו ענפי ערבה ותלינו לקישוט מיני פירות ובעיקר רימונים. הרימונים היו מזן רימון עם קליפה דקה. עם הבוהן ריסקנו את גרעיני ונוצר מיץ רב, חיררנו חור קטן בקליפה ומצצנו את הרימון, ממש כמו שקית שוקו.
מאחר ואת עצי האקליפטוס לא הכרנו, כיון שלא גדלו באפגניסטן, בנינו את סכך הסוכה מעצי ערבה, שמרנו את ענפי הערבה ואת הלולב לחג הפסח ומהם הדלקנו אש לאפיית המצות לשנה החדשה.
אתרוגים ופירות הדר לא גדלים באפגניסטן, משום שזהו אזור קר ויורדים בו הרבה שלגים. לחג הסוכות האתרוגים הגיעו מארץ-ישראל. לעיתים, מסיבות שונות לא הגיעו אתרוגים ולכן שמרנו את האתרוג לשנה הבאה ולא ברכנו את ברכת "שהחיינו".
לאחר החג, כל ילד היה צריך להביא עשרה ענפי ערבה מהסוכה למורה בבית-הספר. הענפים שימשו כמקלות להצלפה ברגליים. אם ילד נענש, יצרו "פלאק" – לקחו מוט עבה, בצידי המוט יצרו שני חורים, השחילו חבל וקשרו את קצוות החבל ונוצרת לולאה. הילד שכב על הגב, הכניסו את רגליו לתוך הלולאה ושני ילדים סובבו את המוט עם החבל עד שהחבל מתהדק על הרגליים ואז המורה היה מכה עם המקל על הרגליים לפחות עשר פעמים.

חנוכה
בחנוכה הדלקנו חנוכייה רק משמן. בחנוכה היה כל-כך קר עד כדי כך שכד השמן קפא והיינו צריכים לחממו כדי שנוכל למזוג את השמן לחנוכייה. הנשים טוו מצמר גפן פתילים לחנוכייה, לנרות שבת ולטליתות ומהצמר סרגו גרביים.
למרות שאבי היה עיוור הוא סרג גרביים, הוא ידע זאת טרם התעוור. מידי פעם היו "בורחות העיניים" מהמסרגה ואני סידרתי אותם בחזרה.
נשים היו מביאות חבילות חוטי צמר אבי היה סורג להם גרביים. בשאריות שנשארו היה סורג גם לנו.

ט"ו בשבט
בט"ו בשבט נהגנו לאכול פירות יבשים ורימונים.

פורים
בחג פורים אפו עוגות שונות ובישלו ביצים קשות. את הביצים צבעו בשלל צבעים. כמו-כן, עשינו דחליל בדמות המן, תלינו אותו ואחר-כך שרפנו ורקדנו סביבו.

פסח
באופן קבוע, לאחר חג הפורים קנינו חיטה ואורז. הנשים ניקו היטב את החיטה והאורז כדי שלא יהיה בהם חמץ. במיוחד את החיטה. את החיטה לקחנו לטחנת קמח לטחינה. השתרך שם תור ארוך ולפעמים נשארנו שם כמה ימים ולילות.
התחנה הייתה ממונעת על-ידי זרימת מים. לעיתים חדרו מים לתוך הקמח ואז הקמח החמיץ והיה צורך להכין קמח חדש בכדי לאפות את המצות. את המים להכנת המצות היו מכינים יום לפני כן. קוראים לתהליך הזה "מים שלנו". כל משפחה אפתה את המצות בחצרה. את המצות אפו מידי יום ביומו פרט לימי שבת וחג שאז אפו ביום שלפני כן.
כלי האוכל בדרך כלל היו מנחושת ניקינו אותם היטב כדי להכשירם לפסח. כדי להלבין את הכלים חיממנו את הכלים באש ולקחנו בדיל חם עם צמר גפן ומרחנו על הכלים. הכלים היו יוצאים לבנים, מבריקים ויפים מאוד.

שבועות
חג השבועות הוא עונת הפריחה – אז היו פרחי שושנים עם ריח טוב במיוחד.
הילדים מילאו את כיסיהם בפרחי שושנים והלכו לבית הכנסת ובהוצאת ספרי התורה זרקנו על הספרים את הפרחים.
נהגו גם לגלגל תינוקות עד גיל שנה בתוך ערימת פרחי שושנים, בכדי שלא יהיו אלרגיים בעתיד.


 
הקהילה היהודית

בעיר הראת היו ארבעה בתי-כנסת גדולים. בשניים מתוכם היו בתי מדרש ששימשו כבית-ספר לילדים.
ביום שבת בין תפילת מנחה לתפילת מעריב ברכו "
ה' שומר ישראל
, את הברכה הזו לא שמעתי באף עדה אחרת.
בהולדת ילדים הייתה ברכה מיוחדת. כשברכו
במזל-טוב
הבנו שנולדה בת, וכשברכו
בסימן-טוב
הבנו שנולד בן.
משפחות שמצבם הכלכלי היה טוב ערכו סעודה בביתם לאחר הברית. באותו היום, אבי לא שלח אותי לבית-המדרש אלא לסעודת הברית. המוזמנים ישבו יחדיו והעניים ישבו בצד, רק לאחר שהמוזמנים סיימו לאכול הביאו גם לעניים לאכול. היום אני חושב איך קהילה שלמה לא יכלה לטפל במספר קטן של ילדים יתומים ואלמנות. לדעתי יכלו לטפל, אך לא היה איכפת להם.

הגויים הכפריים קנו מצרכים מהיהודים שעסקו במסחר בעיר הראת. התיידדנו איתם ובקיץ התארחנו אצלם בכפר. היו להם בוסתנים ועצי פרי מכל טוב. נשארנו אצלם כמה שבועות, זה היה הנופש שלנו.
כשפרצה מלחמת השחרור בארץ, אצלנו היו פוגרומים. בערב שבועות בבית-הכנסת ישבנו בחצר כי היה חם. הגיעו כמה גויים עם סכינים ורצחו חמש נשים יהודיות, בבית כנסת מולא יואב. הקהילה הייתה בפחד, כולנו נכנסנו לבתים וסגרנו את הדלתות. ראשי הקהילה הלכו לשלטונות ונתנו להם שוחד כדי שיגנו עלינו. הם מצידם שלחו חיילים שישמרו על השכונה היהודית.


פנחס נפגש עם הנשיא שמעון פרס בחג הסוכות בסוכת הנשיא.
משמאל לנשיא הבת גלית טהר
Share by:
***