מוסאי, צבי סימנטוב

מאת בתו: שרי סימן טוב



צבי סימן טוב, בנם של שרה ולוי סימן טוב, מחבר הספר "מוסאי", חגג 83 בערב שמחת התורה האחרון. מעטים הם "זקני העדה" שבינינו, המבורכים ביכולת להעביר לנו זיכרונות וסיפורים ממקור ראשון.
צבי הוא אחד מהם,
למרות שמי שמכיר אותו יודע שהמילה "זקן" כלל אינה מתאימה לו!
אנו מאחלים לו בריאות ואריכות ימים, והנה ראיון קצר שערכה עמו בתו במיוחד עבור אתר האפגנים
מתי והיכן נולדת?
נולדתי בעיר הראט, בחודש אוקטובר 1927, בבוקר היום שלפני שמחת תורה, יום לפני הושענא רבה, בן בכור.

מי היו הוריך?
אבי הוא לוי סימן טוב (הידוע בכינוי "קלטה", כלומר, נמוך, על חשבון הסבא שהיה קטן קומה) נצר למשפחה מרובת רבנים, אפילו היום הרב הראשי של הקהילה הוא צבי סימן טוב, לא אני כמובן..
 
אמי היא שרה למשפחת רז, היו לה רק אחיות, שלוש מהן עדיין חיות איתנו.
אבי היה בן 18 ואמי בת 15-16 כאשר התחתנו.
 ממש "ילדים" במושגים של היום.
בני משפחת אמי היו ידועים באומץ ליבם הן באפגניסטן והן בארץ.
האמיץ המפורסם ביותר הוא יעקב רז איש האצ"ל, שהמשורר אורי צבי גרינברג כתב עליו שיר.
 
מדוע החלטת לכתוב אוטוביוגרפיה?
שאלה יפה. פתאום אחרי 70 שנה, התעוררו זיכרונות. כמו ששואלים ניצולי שואה, לעת זקנה זה פתאום צץ ויוצא, בלי שום תכנון.
 פתאום באה התשוקה לשבת ולכתוב, אולי עניין של גיל.
 
איך כתבת את הספר?
ישבתי כל ערב, וכתבתי בכתב יד במחברות, במשך שנה וחצי, לאחר שהיה שקט מסביבי בלילות, יכולתי להתרכז בלי הפרעות.
 
זה מדהים איך זכרת פרטים...
שאתה יושב מרוכז כל ערב עם עצמך, זה עולה. וגם היה לי זיכרון אחד חד וטראומטי שהותיר משקעים גם אחרי שנים. וחוץ מזה, הראש כנראה עדיין עובד.
 
האם היה חשוב לך להעביר את מורשת יהדות אפגניסטאן או את החוויות האישיות?
כמובן שזה גם וגם. דרך הסיפור האישי שלי אני חושף גם חלק מהסיפור של חיי היהודים שם, וסיפור העלייה לארץ.
הסיפור האישי שלי כולל גם מפגשים וחוויות משותפות עם המוסלמים המקומיים.
אבל זה ספר אוטוביוגרפי ולא ספר היסטוריה מובהק.
 
האם אתה מתגעגע למרות הזיכרונות הקשים?
אני מתגעגע לחברים המוסלמים שלי... לנופי ההרים, למפגשים עם השבטים המונגולים. בעצם, אני מתגעגע להרפתקאות שם.
על הטראומות כבר התגברתי מזמן.
 
אלו תגובות אתה מקבל על הספר?
 
הו הו, אם הייתי יכול להקליט ולשמור... קבלתי תגובות מרחבי העולם, מאנשים שאיני מכיר כלל. מבנגקוק, מניו יורק...
גם אנשים שאין להם שום קשר לאפגניסטאן. התגובות הן תמיד מרגשות, ואנשים מודים לי על החוויה המטלטלת שהספר העביר אותם, כולל בת משפחה חולת סרטן הטוענת שהספר ממש עזר
בתהליך הריפוי שלה.
הרוב גם שואל אותי מתי יגיע הספר הבא...
 
מה באמת החלום הבא שלך?
יש לי חלום בקשר לספר הזה, "מוסאי", ואני מחפש דרכים להגשים אותו. אם מישהו יוכל לעזור, אני אשמח. אני רוצה שהספר יתורגם לאנגלית, ויופץ לחיילי ארה"ב המשרתים באפגניסטאן.
אבל כמובן שהחלום האמיתי שלי זה לחזור ולבקר במחוזות ילדותי שם.
 
ומה אתה עושה היום?
מה שאני כבר עושה שנים. עדיין מייצר ומשווק נעליים,
סוחב חבילות מבני ברק ועד ירושלים.
גר בתל אביב עם אשתי ברוריה שתחיה, שבקרוב תציין 80.
יש לי 3 ילדים ועשרה נכדים. הגדול בן 30 כמעט, והקטן בכתה א',
שאני מוציא אותו לפעמים מביה"ס, ובכלל, הבייביסיטר שלו.
כבר מזמן גיליתי, שפעילות היא המפתח לערנות ולבריאות.
אני מקווה להמשיך עוד ועוד.

מוסאי ואשתו ברוריה חוגגים 60 שנות נישואין, עד 120


ולראיון שנערך עמו בתקשורת לחצו כאן
Share by: