משפחת משיח

משפחת משיח
הכין וערך: עוזי כהן, נינה של חנה משיח ז"ל

צילום שער הספר שנכתב על משפחת משיח
כיצד הגענו לבאלך
 
מתוך עבודת שרשים של ירדן לביא,
נינתה של חנה משיח
 
 
באפגניסטן חל איסור לשתות משקאות חריפים דינו של אדם המכין יין באפגניסטן היה מוות.
 
מולא אברהם הקבולי – סבה של סבתא חנה היה יד ימינו של המלך באפגניסטן.
הוא ייעץ לו, ועזר לו במגוון נושאים. השרים האחרים ששנאו אותו בשל חכמתו הרבה ומעמדו הגבוה, חיפשו דרך להיפטר ממנו.
 
עם חלוף הזמן, נודע להם שמולא אברהם מכין יין לשבתות וחגים: הם ניצלו ידע זה וכמובן הלשינו עליו למלך. המלך קרא למולא אברהם ואמר לו: "אתה מאוד קרוב אלי, כך שאיני יכול לתלות אותך", אך הוא הגלה אותו לעיר בָּאלְך.
בבאלך רמת החיים הייתה מאד ירודה, ובנוסף, לא היו שם יהודים. מאוחר יותר הגיעו למקום משפחות יהודיות נוספות, אך עד אז הם היו המשפחה היהודית היחידה בבאלך. הם הוגלו בחוסר כל. ללא מזון, ללא רכוש או בגדים.
 
למולא אברהם היו ארבעה בנים. בנות לא היו לו. הוא עבד בכל מיני עבודות מזדמנות במשך חמש-שש שנים, עד שהוא הקים מפעל שעסק בצמר- גפן וכותנה.
 
בזכות מפעלו זה התחילו יהודים רבים להגר לבאלך, ודויד, בנו השלישי של מולא אברהם הקבולי, אביה של סבתא חנה, רצה להרחיב את המפעל ולבנות לו בית.
 
דויד שכר פועלים, והם התחילו לחפור. לפתע – הם גילו מטבע זהב! מולא דודי המשיך לחפור לבדו, ומצא כד מלא באוצרות. הוא שאל את רבו, והרב קבע שהכד שייך לדויד – ובזכות הכד מצבם הכלכלי השתפר.
 
דויד היה הבעלים של המפעל, ששגשג והתפתח, והתחיל לייצא לרוסיה סחורה. הם הביאו לו בתמורה קריסטלים יפיפיים. הוא התעשר ובנה בתי-כנסת. תרם ספרי תורה, ועזר לכל אדם, וליהודי אפגניסטן בפרט. יצא לו שם, גם בין הגויים, של אדם טוב לב ונדיב.
 
מולא דויד התחתן בגיל 23 עם צבייה שהייתה אז בת 14. בהיותה בת 15, נולדה בתם הבכורה אסתר. הבת השנייה הייתה חנה משיח ז"ל.

אברהם משיח המכונה "פמבא"
בעלה של חנה משיח
מתוך הספר " דמויות בשכונת הבוכרים":
לאיש העניו והישר אשר באילנו בירכו ברכת האילנות, ברחוב ניסן מזרחי בירושלים 
מולא אברהם משיח המכונה פמבא ז"ל
 
 
ברכת האילנות
 
ועם פרס האביב:                                                           
עת פרחים יפרחו                                          
וריח שושנים
ינדף ריחם מסביב.
קרני חמה יזרחו
ורחובות סואנים,
אילנות מלבלבים
פרותיהם סמדר
ושבלי הזהב
מזדקפים שלובים –
משמש פז שחדר
יפזז וירהב...
 
וקבוצת מתפללים
מ"שושנים לדוד"
תרד אל האילנות –
אל פרות ההלולים
שבקרן זוית
לאותם החלונות
 
הפונים אל הפרדס.
ושם: עצי רמונים
ותפוחים והדר...
והפרי שם ינץ
וריחו כעין שושנים.
והיופי וההדר
 
 
שובה כל עין
והוא, מולא משיח
בראש כל הקרואים.
כתמר קומתו – אין
והוא בחן ישיח
ומתפעלים הבאים:
 
מחן האיש – מראהו,
מהזהר המקרין
מכל קרן ופנה
מזה האיש – נווהו:
בני ביתו הערין
ונוות ביתו היא חנה
 
ממתינים בענווה
עד גמר הברכה
היא "ברכת האילנות"
וכמה חן וחדווה
זאת מצווה כרוכה
וצניעות בנים ובנות
 
אז עשו מגדנות
ומזונות ויין...
ישיקו כוס לחיים!
אז ישירו אילנות
ושרים – שרים עדין
חוזרים הם כמים.
כזו עדנה, תפארת
הייתה אז לשכונתי –
כאביב הפורח
התלבשה באדרת
של פרחים, מולדתי.
ניסן של יום זורח.


חנה משיח
מאת בנה מנשה משיח

הצדקת שלי
אני את הצדקת שלי מצאתי בביתה וזכיתי לראותה ועדיין אני הולך אצלה ומוצא אותה בביתה
ומשיח עימה שעה ארוכה ארוכה. פניה המאירות תמיד, מאירות גם את פני.
היא הצדקת שלי, ארכו ימיה ושנותיה וזכתה היא לראות הרבה דברים טובים וגם טובים יותר.
עליה - דמות של צדקת אחת - אני בא לספר.
 
חנה - זה שמה וכשמה כן היא. במבטה, בפניה ובהליכותיה. חנה של חן ויופי, של חינניות,
אהבה וחסד, של כבוד והדר, שכל טוב וחכמה, טוב לב ונפש טהורה וזכה, צנועה וענוותנית.
בכל אלה נתברכה ושזרה אותם בחייה.
 
מבית הוריה ובקהילתה ספגה מסורת עתיקת יומין של נתינה, אהבת הבריות ועשיית צדקה וחסד בצד אמונה עזה בבורא עולם. על יסודות אלו ומסורת בית אבא עוצבה, ועיצבה את דרך חייה הארוכים והזכים.
 
חנה הצדקת - כך היא נקראת בפי רבים ממכריה, זקנים וצעירים, בני משפחה וצאצאיה הרבים. סיפור חייה מרתק ומאלף. היו לה ימים יפים מלאי הוד והדר והיו לה ימים פחות יפים של יגון, צער ומחסור. את הכול קיבלה בהכנעה ואמונה שלמה בבורא עולם.
 
חנה נולדה בראשית המאה בעיר באלך שבאפגניסטן, בת למשפחה נכבדה.
אביה, מולא דוד ע"ה, היה מראשי הקהילה ומנדיביה. כיסופים לציון ולהט משיחי שאחז בהם
הביא אותם לעלות ארצה יחד עם עוד משפחות רבות אחרות.
 
חנה ובעלה ז"ל ושבעת ילדיהם, בתוכם גם בת שאומצה על ידם, הגיעו לירושלים משאת נפשם
בשנות השלושים. את שם משפחתם שינו ל"משיח", ולילדיהם קראו בשמות המסמלים פעמי הגאולה הקרובה לבוא, כפי שהאמינו. את ביתם, בית יפה ולו חצר וגן פורח הקימו בסמוך לבתי
הכנסת ולבתי מדרשיות בשכונת הבוכרים. חנה נתאלמנה שנים אחדות לאחר הגיעם לירושלים. בעלה חלה במחלה קשה, ממנה לא קם.
 
חנה נותרה עם שבעת ילדיה, וחמותה עימה. נשבר מטה לחמה ונלקחה עטרת ראשה - אבי המשפחה שהיה בדמי ימיו. היה זה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. חנה, שחרב עליה
עולמה, ושנשארה נחושה באמונתה בבורא עולם, אבי יתומים ואלמנות, נתחשלה והתמודדה
עם קשיי החיים לבדה. עבדה בכל עבודה שמצאה, למדה לתפור ותפרה לילדיה ושכניה.
הקדישה את כל זמנה לטיפולם, לחינוכם ולפרנסתם בכבוד. כך גם בחמותה. שתיהן סייעו
ועודדו זו את זו ונתחזקו באמונתן. מהמעט שהיה, המשיכה חנה במעשי צדקה וחסד,
והפרישה משלה. מעולם לא הלכה לבקש מאחרים, אבל המשיכה בהרגלי החסד שלה.
 
אמונתה העצומה היא שחיזקה אותה לא ליפול בימי משבר. מהי מיוחדותה, מהי צדיקותה?
מסיפור חייה ומעשיה מצטיירת דמות של אישה, צדקת מופלאה, שהמשיכה בכל הזמנים,
ולא משה מלקיים מצוות של סעד, צדקה וחסד כפי שנהגה ואף יותר מכך.
 
"הקב"ה יעזור", "רצון יראיו יעשה ואת שוועתם ישמע ויושיעם", "הודו לה' כי לעולם חסדו".
ביטויים אלו היו שגורים לעיתים קרובות בפיה. שפתיה נעות כל הזמן והיא מושיטה יד לכל
נזקק, וביתה פתוח. תופרת היא למשפחות עניות ומחזיקה את עצמה זקופה ומלאת הדר.
נאמנותה לבעלה מופתית. נשארה קשורה אליו בנימי נפשה כל ימיה.
קבור הוא בהר הזיתים, ומדי שנה בשנה, בימי עלייה לבית הקברות כנהוג בירושלים, עלתה לקברו ושפכה ליבה ושיחה.
 
במאמצים ניכרים רכשה ספר תורה והנציחה זכרו. בהקדשה רשמה את השם רבקה הלא
היא אימו, חמותה. היא, בצניעותה, בענוותנותה ובגדלות נפשה עמדה על כך.
משך למעלה מחמישים שנה מיום פטירתו, קיימה לזכרו יום לימוד בקהל ועדה. כל
צאצאיה נקבצים ובאים לכבודה, לזכרו.
מצוות שהיו בידי בעלה המנוח מחזיקה וממשיכה היא עד היום. אישה צדקת גיבורה ואמיצה.
בית הכנסת היה ביתה השני. שם לא נפקד מקומה בימי שבת חג ומועד ובימות החול-שחרית,
מנחה וערבית, ובחודש אלול גם משכימה לסליחות. ותתפלל חנה - פיה בברכה, שפתיה בתפילה, ופניה מאירים ומזהירים.
 
רבים עוצרים בפגשם אותה לקבל ברכה, פעמים ללוותה הביתה וגם לנשק את ידה. חנה
המשיכה לגדל בנות בביתה. בסייעה למשפחות ברוכות ילדים קלטה בביתה בזו אחר זו אחת
הבנות ודאגה לכל מחסורה. יחסים קרובים נוצרו ביניהן ונשמרו לאורך זמן.
חנה הצדקת זכתה בחסדי שמים לאריכות ימים ושנים, בבריאות טובה, וצלילות הדעת, בחכמה
ובחן, בחוש הומור, ובזיכרון מופלא ומופלג. היא זוכרת שמות כולם, מאורעות מן העבר הרחוק.
החן והשכל הטוב, ומאור פניה שמורים עימה. והיא ממשיכה בעבודת הקודש: לעודד, לתמוך,
לסעוד, להשיא עצה ולשוחח. מודה היא לאלוקים בכל יום.
ביתה מטופח, נקי ובוהק. היא רוצה להישאר כאן עד שתגיע שעתה.
בחצרה, בגן הפרחים שלה, בביתה הפתוח אותו פוקדים כל יום רבים מקהל אוהביה ואלו שנזקקים לה.
רוחה הצעירה מלווה אותה גם בזקנותה המופלגת. יומה יגיע.באיזשהו זמן תשיב נפשה
לבוראה. היא ערוכה לזה זמן רב והיא רגועה ושלווה ושלמה. הכול הכינה במו ידיה לפני שנים.
שטר אחוזת הקבר שלה בהר הזיתים לצד בעלה, כל צרכיה ערוכים וסדורים והכול צוותה לבניה ובנותיה. אף חסכה משלה להוצאות ימי השבעה, אין היא רוצה להישאר חייבת דבר.
חייה שלמים ומלאים מכל שזוכה היא מחסדי הבורא. השתדלה כל ימיה למצותם בחן וחסד וברחמים, בחכמה ושכל טוב, באהבת הבריות ובמעשי הצדקה. בכל אלה זיכתה את הרבים ואת עצמה. צדקת שהגשימה מאווייה במלואם והאמונה השלמה מלווה אותה בכל דרכיה.
זאת ה"צדקת שלי" זו אימי בת התשעים.
זו חנה הצדקת, צדקת פשוטה. כמותה מהלכים עוד צדיקים וצדיקות בתוכנו ועוסקים בתיקונו
של עולם.
 
יהי זכרה ברוך!
את הדברים כתב בנה מנשה משיח איש חינוך מהעיר נתניה . מתוך ספר שכתבה המשפחה לזכרה של הסבתא הצדקת - חנה משיח ז"ל, רבת הימים והשנים.
  
כותב עוזי כהן, נינה של חנה
נכדו של אפרים משיח, בנה של חנה ז"ל
 חנה היא גם הצדקת שלי, ביקשתיה לספר ולספר, וסיפורה קלח וקלח וקולה היה נרגש בדברה. היא זוכרת הכול ודבריה סדורים כמו מהלך חייה וכל ששאפה לעשות - הגשימה.
לא שיניתי בסדר הדברים כמו מהלך חייה וככל ששאפה לעשות הגשימה.
 
 
 
לקריאת קטע שרשמה נכדתה של חנה - ד"ר עליזה לביא, סופרת, מרצה ופעילה חברתית מתוך סיפרה רב המכר "תפילת נשים" לחצו כאן 
 
 
ר' יצחק כהן, יליד באלך, אחיה של חנה משיח ז"ל, היה מחלוצי התעשיינים בארץ בתחום היהלומים, יצואן מצטיין, ויקיר תעשיית היהלומים. כמו כן היה גבאי בית הכנסת "זכור לדוד" בנתניה.

להלן קטעים מתוך כתבות שנכתבו עליו, עם מותו:
 
לחצו על הקישורים:

אתר תעשיית היהלומים הישראלי (לחצו כאן)

האתר בחדרי חרדים (לחצו כאן) 
 

על מנשה משיח, בנה של חנה נתפרסמה כתבה בעיתון "ברית יוצאי בוכרה"
להלן הכתבה:

בחצר ביתם גדל בין היתר עץ לימון גדול, שחלק מענפיו בלטו לרחוב הצר. מדי פעם בפעם קטפתי לימון בוסר או עלה מהעץ כדי להריח בו והמשכתי בדרכי.
 
על הסב אפרים משיח ז"ל, בנה של חנה, כותב נכדו עוזי כהן:
"הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים, כי מדי דברי בו, זכור אזכרנו עוד
על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאום ה' (ירמיהו לא')
סבא אפרים משיח ז"ל
סבא אפרים משיח ז"ל נולד בשנת 1930 באפגניסטן.
לימים, בגיל צעיר מאוד עלה עם משפחתו לארץ ישראל, שם התיישבו בירושלים, בשכונת הבוכרים.
בגיל 12 מתייתם אפרים מאב, עוזב את בית הספר בכיתה ו' ויוצא לחפש
עבודה. לאחר מות האב אברהם משיח ז"ל, נשארו אפרים ואחיו רק 7 אחים, ילדים קטנים עם אמא חנה והסבתא רבקה ז"ל.
 בגיל 12 הופך אפרים להיות בוגר, רציני, עצוב אבל נחוש בצעדים שעשה. אימו חנה משיח ז"ל ניסתה לעצור אותו בכל כוחה אך לשווא, אפרים נחוש בכל כוחו ללכת, לפרנס ולקיים את המשפחה.
 
אפרים אזר עוז ותעצומות נפש, בינו לבין עצמו, תמיד היה נחרץ בדרכיו ומאמין בצדקתו. המצב הכלכלי של המשפחה היה לא טוב, הדאגה והמסירות הם אלה שדחפו את אפרים לקבל על עצמו אחריות על משפחתו. הימים היו מלחמת העולם השנייה, ימי מחסור ודאגה, וחוסר מקומות עבודה, סבא אפרים ז"ל על אף גילו הצעיר אינו בוחל באף עבודה ובלבד שיוכל לסייע לקיום משפחתו. עבד ולמד כנער שוליה של חייט, כסנדלר, מוכר סברס ובכל מה שנקרה ומצוי היה באותם ימים מלאי דאגה, של פרעות וכובש זר, ימי המחתרות, ובלבד לעבוד ולעזור לאימו ואחיו הקטנים.
 
לימים עוזב אפרים ויורד לתל אביב לחפש עבודה בענף היהלומים. אפרים מתגורר בחדר דל אצל דודו שסידר לו עבודה, מופנם, עצור וסגור, מוטרד מאוד מהדאגה למשפחתו בירושלים, מהאווירה, מהמצב בארץ, מהמאבק של הלח"י והאצ"ל בשלטון הזר.
אפרים משיח ז"ל מצטרף ללוחמי חירות ישראל (לח"י), נלחם ומשתתף בפעולות המחתרת.
צעיר נחוש וגאה, לוחם אמיץ, רב פעלים, סבא אפרים ז"ל חוזר למעגל החיים והעבודה, זוכה להקים בית, לשאת אישה, להביא שלושה ילדים לעולם.
כותב מנשה משיח אחיו לאחר מותו של אפרים בספר שנכתב על המשפחה: " במסכת חייך שזורים היו רגישות, דאגה לזולת, אמונה בצדקת הדרך בה הלכת. אהבת החיים והרצון לחזור לימי הילדות, הבית שלנו, לאבא ואמא, לאותם ימים, לאותה אוירה של שכונת הבוכרים, בתי הכנסת, החגים, המועדים אצל חיק משפחתך ושלנו שכה אהבת ונכספת בלטו מאוד אצלך".
 
כותב עוזי כהן, נכדו של אפרים משיח ז"ל:
ימים אלה הם ימים של התחלת ספר בראשית, בין הסיפורים המרתקים שמהם ניתן ללמוד המון דרך חיים, דרך ארץ, מוסר לחיים, בהם שזורים דמויותיהם של אבותינו ואימותינו הקדושות, מסופר על אברהם אבינו ושרה אימנו ע"ה.
אברהם לאורך כל חייו בולט במידת הכנסת האורחים שלו, יושב מחוץ לאוהלו ועיניו נשואות כל יום ויום להכנסת אורחים, לעשיית חסד לזכות בעוד מצוות, אברהם מגייר את הגברים ושרה מגיירת את הנשים. מנקודת מבטי סבא אפרים משיח ז"ל היה מאוד דומה בתכונותיו לאברהם אבינו ע"ה, הייתה בו את מידת הכנסת האורחים, תמיד היה צמא לאורחים, מקבל בסבר פנים יפות כל אחד, ביתו היה פתוח לכל אדם, היה מייעץ לאנשים בכל התחומים, אוהב הבריות, עושה שלום בית בין זוגות, רודף צדקה וחסד.
 
 
לפעמים שהיה מגיע לבית אימו ז"ל בירושלים, היו מכבדים אותו לעלות כשליח ציבור. סבא ז"ל מאד אהב את חגי ישראל והיה עורך אותם כדת וכהלכה, איש חכם ומשכיל, אוהב תורה, רודף יושר ואמת. יהי זכרו ברוך.
****


על אבידן משיח, בנה של חנה משיח, נכתב באתר לח"י,
לחצו כאן על הקישור לקריאת הכתבה

משפחת משיח

כותבת נעמי כהן, לשעבר תושבת שכונת הבוכרים על חנה:
 
מהכרות אישית זכורה לי כאישה חייכנית עם נשמה ענקית.
תמיד דבריה היו מלווים בברכות. הייתה נוהגת לומר אחרי כל משפט "כפורו שבם בתו" (אהיה כפרתך) בהדגשה יתרה.
היא הייתה חברתה של אימי דינה ושל עוד קבוצת נשים שגרו בשכנות והיו כמשפחה אחת שותפות בכאב ובשמחה. בשבתות היה להן מעין מפגש חברתי קבוע ללכת יחדיו לשמיעת דברי תורה "דרשה" על פרשת השבוע מיפי אשת רב שאף היא נקראה "רבנית" וידעה קרוא וכתוב (בניגוד לרוב הנשים שלא ידעו) ואחר נהגו ללכת לביקור תנחומים בבתי אבלים שאף שם נאמרו דברי תורה ודברי שבח על הנפטר/ת.
לבושן היה כמעט זהה, מטפחת ראש מבד דק כחול כהה שנקרא בד ז'ורזט ועליו צעיף סרוג בעבודת יד שכל אחת דאגה לסרוג במו ידיה במסרגה אחת עם דוגמא, בגודל מ"ר מקופל.
 
אהבתי במיוחד לשמוע את צחוקן, לרוב זה היה הומור עצמי ואישה על רעותה שהיה מלווה בתנועות ידיים

חנה משיח ז"ל

על חנה כותב אריה אליסף משכונת הבוכרים:
לפי התמונה הכרתי את האישה כשהייתי ילד קטן.
את האח הגדול אבידן לא הכרתי מקרוב כי הוא גדול ממני בשנים.
לעומת זאת את בנה, מנשה משיח הכרתי מקרוב כי למדנו יחד באותה כיתה בתלמוד תורה בני ציון. היה תמיד לבוש יפה והיה ילד שקט ומנומס. מן הסתם בגלל החינוך שקיבל בבית.
למען האמת, לא ידעתי שהיה יתום מאב ולא הרגשנו זאת עליו, לעומת יתומים אחרים. הם גרו לקראת סוף הירידה בצד בית הכנסת "שושנים לדוד".
 

Share by: