אברהם לוי

אברהם לוי
ביום 2 לפברואר 2015, י"ג בשבט תשע"ה, ימים אחדים לפני ט"ו בשבט, עצם אבא שלי את עיניו בפעם האחרונה. השורות הללו נכתבות מתוך ים של געגוע לאיש יקר, אהוב וצנוע שהעניק לנו את חייו.
על פי תעודת הזהות שלו, אבא נולד בהראט בשנת 1929. אבל כל ימיו טען בעקשנות שהיה צעיר בכמה שנים מכפי הגיל הרשום. אפילו שנת הולדתו לוטה בערפל של מסתורין. אמרו שאחד הדודים רשם את התאריכים המדוייקים של הולדת הילדים על כריכה פנימית של ספר תפילה. היכן הספר ההוא? אמרו שבעת העליה מהראט ארצה בשיירות של אוטובוסים שנסעו לטהראן, אי אז בשנת 1952, זייפו במתכוון את תאריכי הלידה של הבנים בני העשרה, כדי שלא יימצאו מחוייבים לגיוס לצבא האפגאני. אולי לעולם לא נדע בן כמה היה אבינו בחייו ובמותו.
אבא עזב את הראט, אבל הראט לא עזבה אותו מעולם. כל ימיו התגעגע לעיר ההיא, לנופי הילדות שלו, לעורב האפור בשם פונדוק שהיה מתיישב על כתפיו, לענבים הענקיים המתפצחים בשיניים ועושים קול של קורוץ' קורוץ', לבשר הכבש העסיסי שהיה מטפטף על הסירים הענקיים הגדושים כל טוב, על סופות השלג, על בית החורף ובית הקיץ שלהם, על הננסים החבויים במחילות של עיר השדים בלח', על המדבריות הגדולים. אבא התגעגע להראט, ובעצם התגעגע לעצמו. התגעגע לעלם הצעיר שעלה ארצה בטרם מלאו לו עשרים, מבלי שיזכה לראות עוד לעולם את אביו שנותר שם, אהרון לוי ז"ל, ראש עדת היהודים, סוחר בדים ופרוות נשוא פנים ומכובד שהיה נודד בדרכים הכפריות של אפגאניסטאן וחוזר אחת לכמה שנים לביתו.
את הזכרונות הללו לש לסיפורים נפלאים שהיה מספר לנו לפני השינה. אבי היה מספר סיפורים מוכשר ומלא עליצות. הוא סיפר על הארץ ההיא ואנשיה, על ההרים והנהרות. על הפשטונים והטאג'יקים והבלוצ'ים והקזחים. את סיפוריו אהב לקנח במשפט הסתום ב"יקי בוד, יקי נה בוד, חייר אז חודא הישכי נה בוד". "אחד היה, אחד לא היה, חוץ מאלוהים שום דבר לא היה", ללמד שהמציאות מהולה תמיד בדמיון. את הנכדים הקטנים דגדג עם "ג'יזי מיאו", שיר הפעוטות שהם אהבו מאוד. ולפעמים, כשהיה יוצא אל הגינה, היה מפזם לעצמו שירי ילדות נשכחים, שהאהוב בהם עליו היה "רימון, רימון, שני רימונים, הפרה של חסן, מה היא יודעת? אין לה פטמה ואין לה עטינים, את הכד הזה קח לארץ ההודים, קח לך אישה תורכית, תן לה שם: אקאזים, סביב הכובע שלה יש צבע אדום, ועכשיו אסוף את הרגל".
אחיו הצעיר של אבא, יצחק לוי ז"ל, נשאר בהראט, עקר לאחר מכן לקאבול והיה אחד משני היהודים האחרונים של אפגאניסטאן. חייו של דודי יצחק התפרסמו לא רק בארץ, אלא גירו את סקרנותו של העולם: סיפורם של שני יהודים אחרונים לגמרי בפינה נידחת של העולם. פעם ישבתי במטוס של לופטהנזה וראיתי כיצד שכני, גרמני צעיר, קורא בעניין רב כתבה על שניה יהודים האחרונים של הארץ המבודדת ביותר בעולם. רציתי לומר לו, הי, אני בן אחיו של האיש שאתה קורא עליו, אבל התביישתי. שאר האחים עלו לארץ והתפזרו בין עריה ומושבותיה. חלק מצאצאיהם נדד חזרה מעבר לים. זהו הגורל היהודי, שכולנו חלק ממנו. אבא היה פטריוט גדול, שמח בניצחונותיה של מדינת היהודים ומאוהב בצה"ל, צבא העם, ובזכותנו לארץ ישראל. שעות ארוכות היה יושב מול הטלויזיה, דרוך ונרעש, כדי להאזין למהדורות החדשות. "תני לשמוע!", היה גוער באמא בפנים חמורות סבר. "בדיוק בנקודה הכי חשובה, לא נתנה לשמוע!".



           אברהם כחייל בצה"ל

תחביבו הגדול היה עבודת האדמה. ביד אוהבת ואמונה טיפח פיסת גן עדן בגינת הבית ברעננה. הוא גידל שם טרטיזאק, גישניז ושאיי, הריח את ריחם ונזכר בניחוחות המטבח של אמו יוכבד. את לחמו הוציא מקטיף הדרים. כך אזכור לעולם את אבא שלי: משכים קום ויוצא אל ים הפרדסים של השרון, לבוש בגדי חאקי וכומתת פועלים. אחר הצהרים היה שב, עומס על כתפו תרמיל של תפוזים נהדרים, קלמטינות ופומלות, כדי לשמח את לב ארבעת ילדיו. לפעמים היה מספר לנו על הפרדסים הצפופים והירוקים הללו, "היינץ הגדול" ו"היינץ הקטן", שמי יודע אם עדיין נשארו מלבלבים ורעננים, או הפכו גם הם לשכונות מגורים יוקרתיות. יש והיה רואה ארנבת רצה בשדה, שועל מתחבא בין העצים, והיה מספר לנו כמה התרגש להביט בהם. 
בשבתות היה יושב בגינה עם הכוס הענקית הקבועה שלו, גדושה תה חם ונענע, והיה שוקע בהרהורים עמוקים. לא דברן גדול היה אבא שלי, אבל כל מלה שלו היתה מוצקה, זהירה ומחושבת. "כשהמלה בפה שלך היא ברשותך", היה אומר לנו. "אבל כשהמלה יוצאת מהפה שלך, היא כבר לא ברשותך". כשהיינו צוחקים בפה מלא היה נכלם לרגע, מלטף את הראשים שלנו ואומר בחיוך לבבי, "אתם שוים מליון דולר. מה זה מליון? מליארד דולר. לכל הפחות".
ולפעמים היה מתגנב מאחורי אמא, שהיתה עומדת שעות מולה כיריים במטבח הירוק שלנו, ומשיא לה עצות כיצד להכין את האורז, שחייב להיות "אחד אחד" ורק לבן. לפני ארוחות השבת והחג היה חוגר סינור ולש בידיו החסונות קציצות ירוקות ונהדרות, אותן טיגן במחבת הישנה והגדולה. לש, ומספר שוב ושוב על האורז של שם, ועל הבשרים הנהדרים של שם, ועל הפירות והירקות של שם.  אולי ניסע פעם אחת לבקר שם, באפגאניסטאן, העיניים שלו היו נוצצות. אני רוצה לראות את הבית בו גדלתי, היה לוחש ומנסה להיזכר בחדרים, במדרגות, בחצר.
אבא היה גאה במשפחתו, באשתו שרה, שנולדה בשם שמסי, בילדיו, בכלותיו, בחתניו, אבל בעיקר בנכדיו. שמונה נכדים נולדו לו בחייו, והוא אהב אותם אהבת נפש. גם כשישב על כסא גלגלים ושקע בשתיקות היה חיוך נפלא מציף אותו כאשר הנכדים באו לבקר. "הההה, תראו מי בא.... ", היה אומר להם באהבה.
בצמאון אמיתי רצה לשמוע על מסעותיי בחו"ל. עם התפקידים אותם מילאתי בשירות המדינה, כשגריר בבלגרד, כציר בוורשה וכיועץ הסברה בבון ובברלין. כשהייתי מראה לו קטעי עתונות או ראיונות טלויזייה, היה מחייך את החיוכים המבויישים והצנועים שלו, אליהם אני מתגעגע כל כך. "יוספק, אתה לא פוחד שם, בין הגויים?", שאל אותי פעם בדאגה אמיתית של אבא לבנו. "תיזהר שלא יתנו לך שם אוכל טרף, יוספק", היה מתרה בי. פעמיים בא לבקר אותי בחו"ל, שוטט נרעש וסקרן בערים היפות של אירופה ונסע ברכבות שגמאו שדות, הרים ואגמים. "אין סוף ליופי", היה פוסק כל פעם מחדש. "אבל הארץ שלנו הכי טובה מכל הארצות".
ביום חורף שטוף שמש הובא למנוחות בחלקה חדשה בבית עלמין מטופח ויפהפה ברעננה. לא הרחק משם היה משקה כל השנים את הפרדסים, עודר ערוגות השקיה וקוטף תפוזים, לימונים וקלמנטינות שיישלחו ליצוא. כשנפרדנו ממנו, בוכיים ואכולי יגון, חשבנו כאיש אחד על האיש ישר הדרך, הצנוע והמיוחד הזה, איש של מעשים ושל שתיקות, שעשה את הדרך מהראט לארץ ישראל כדי להיטמן יום אחד באדמתה, אדמה שאותה אהב, ולהוריש לנו את חיינו, את זכרונותינו, את געגועינו אליו.
יהי זכרך ברוך, אבא יקר שלי, אברהם בן יוכבד ואהרון, יליד הראט.
 
יוסי לוי, שגריר ישראל בבלגרד.
Share by: