תמר, זילפה ודינה כהן


תמר, זילפה ודינה כהן
 
ראיינו: צילה זן-בר צור ואתי עמית
הראיון נערך ביוני 2010
 
"יַקִי בּוּד יַקִי נַבּוּד, קֵ'אר אָז חוֹדָא קָסִי נָא בּוּד" (אחד היה אחד לא היה, מלבד אלוקים איש לא היה).
זה הפתגם הפותח כל מעשייה אפגנית, וכך התחיל גם הראיון שלנו עם בנות כהן החינניות.
שפתן הפרסית והעברית מתובלת בפתגמים ובחכמת חיים וכל פתגם מלווה בהסבר ציורי,
כך שהשיחה עמן הופכת למעין פגישה סביב כּוֹרסי בערב חורף (כּוֹרסי - גחלים מתחת לשולחן מכוסה
שמיכה מסביבו ישבו בהראט והתחממו בחורף וגם סיפרו מעשיות).
  

תמר
זילפה
דינה
זיכרונותיהן של האחיות מהעיר הראט חדים וצלולים כאילו עלו אתמול ארצה.
הן דוברות את השפה הפרסית (דארי) באופן שוטף שהרי זו שפת אמן.
הן דוברות עברית על בורייה מאחר ושם למדו עברית וניקוד.
כולן מצטיינות בזיכרון בהיר , בשפה קולחת, בחוש הומור ובשנינות, והן שופעות סיפורים, דקלומים, פתגמים,
מתכונים ובייחוד תיאורים של חיי היומיום  באפגניסטן. 
אָנגוּר, סִיב, אָלְבָּלוּ, זָרְדָלוּ
מימין: זילפה, תמר ודינה, כיבוד כיד המלך
ישבנו מסביב לשולחן עמוס פירות כשהן בוחנות את ידיעותינו בפרסית ( אנגור, זרדלו, אלבלו...). כשנתבררו
קשרים משפחתיים בין משפחותינו שלא ידענו עליהם, אמרה כל אחת בתורה:
 "בּוֹם אַדָס בּוֹם נוֹכוֹד רָא דָארֶה", כלומר, יש דרך בין גג העדשים לגג החומוס,והמשמעות:
שם, באפגניסטן, היו פורשים את העדשים (אַדָס) ואת החומוס (נוֹכוֹד) על הגג. הגגות היו כל כך סמוכים שניתן
היה לעבור מגג לגג סמוך כדי להגיע מבית לבית (ראו רודף העפיפונים). העדשים והחומוס שניהם קטניות,
שניהם סמוכים ויש ביניהם קשר, וכן משפחותינו. בקיצור: "הָמַאמוֹן מִישְפָּאהָה".
 
 
תמר, זילפה ודינה נולדו בהראט שבאפגניסטן לאק'אג'ון שמואל ובת- שבע כהן.
בת שבע היא בתם של יוסף ודינה גול ונכדת מולא יואב גול.
בתאריך 31.12.1958 עלתה המשפחה כולה מהראט והתיישבה בשכונת הבוכרים בירושלים.
בביתן הן עוד שומרות אגוזי מוסקט שהביאו מהראט. צילה ואני זכינו לקבל אגוז מוסקט מהראט, עיר אבותינו.
הייתה להן בהראט חצר מרווחת עם שתי גינות ובה עץ  אֶנָבּ (דוֹמִים), עצי רימונים ופרחים.
בחצר היו אחד- עשר חדרים. החיים שם זרמו בשגרה, כשמידי פעם מעכירה את האווירה איזו עלילת דם
בה היהודים מואשמים שכביכול שחטו ילד מוסלמי והשתמשו בדמו לאפיית מצות. או כמו שקרה במבצע קדש
ב-1956 שמוסלמים קנאים רצו להתנקם ביהודים והשלטונות הטילו עוצר על היהודים כדי להגן עליהם והחיים
חזרו למסלולם.
  

מימין: תמר, צילה,דינה זילפה יושבת
תמר עם בָּאדְזָן (מניפה)
מימין: תמר, אתי, דינה, זילפה יושבת
שעות רבות ישבנו עם האחיות כהן. הן סיפרו לנו על מקום האישה בקהילה היהודית,
מה עשתה ומה היו תפקידיה מבוקר עד ערב. בוקר שהחל בהבאת עצי ההסקה, הדלקת האש, חימום המים,
הבישול , האפייה, והמשיך בטוויה (דוּק), תפירה (חַיָאתִי), רקמה(גוֹל דוּזִי), סריגה(בָּאפְתַנִי) ובעצם ארגון כל
טקסי החיים ומחזור השנה. כשהתפעלנו מכך שתמר סרגה גרביים בחמש מסרגות,  אמרה לנו: "מה יש
בזה? אתן יודעות מחשבים ואני סריגה". הן הכינו שמן, יין, עראק, לחם – סוגים שונים של נאן, שמיכות,
בגדים, תרופות כמו גוֹל גָאב זֵבּוֹן (פרח לשון הפר) ומתכונים סודיים כמו טאראק (לחיזוק הגוף ולהעצמת
הפריון). בעיקר היה מרתק לשמוע איך שלטו בתרופות הבית וצברו ידע לגבי הריון,לידה ומוות, איך לנטרל אנרגיה
שלילית (סיכים של בצל טובים כנגד עין הרע), איך להגביר אנרגיה חיובית, ואיך להשתמש בצמחי מרפא שזו
תורה בפני עצמה.
שיחת נפש
הסברי  טיפוח  ובריאות
סבון ומסרק לבית המרחץ
נצררים בבוחצ'ה
הידע של תמר בסיפורים, מנהגים, מתכונים, עבודת כפיים עדינה כרקמה וסריגה הוא עצום.
זילפה המצטיינת בזיכרון בהיר העלתה על הכתב את הפתגמים האפגנים שאנו מקווים להעלותם בקרוב מאד
לאתר. דינה מצטיינת בחשיבה מתמטית מסודרת והיא פותרת החידות הקבועה של האתר.
וכולן ביחד מצטיינות בכל, בלי עין הרע! את הסיפורים שהן כותבות אנו מקווים להעלות בקרוב גם כן.
אגוזי לוז מהראט
בכתבה זו לא נוכל להעלות כאן את כל אשר סיפרו לנו. החומר שמור במערכת .
אנו נעלה ממנו ככל שנוכל במהלך הזמן.
להלן כמה קטעי וידאו הממחישים את יחסיהם עם השכנים, את החכמה הנשית ואת המנהגים.   
תמר: על היולדת שלא מצליחה ללדת
זילפה: מה יותר קל, תינוק או חבילת קש?


דינה:  דיקלום ק'אלח, ק'אלח, וקליית האספנג'
Share by: