חאג'י אק'אג'אן שמואל ובת שבע כהן

חאג'י אק'אג'אן שמואל ובת שבע כהן
 בס"ד
 
חאג'י אק'אג'אן שמואל כהן ובת שבע (לבית יואב גול) ע"ה 
 
כתבה: בתם זילפה כהן
  

האחות תמר,  מאחור עומדת האחות זילפה, האב  חאג'י אק'אג'אן שמואל ז"ל,  האם בת שבע ז"ל , שניהם מחבקים את האחות הקטנה דינה. צולם לקראת העלייה לישראל
 
אבי ז"ל, אק'אג'אן שמואל כהן (י"ז שבט תרנ"ו – כ' חשוון תשמ"ו) נולד בעיר הראת כבן בכור לבנימין כהן וזלפה אליאס.
הוא בלט כאדם פעיל וחזק, חרוץ, אמיץ וחכם. מגיל צעיר מאד יצא למסעות הן לעיירות וכפרים בתוך אפגאניסטאן והן מחוץ לגבולות אפגאניסטאן. הביא פרנסה ממרחקים והיה לאחד הסוחרים הגדולים בהראת. הייתה לו חנות בדים ועוד שלוש חנויות, שהשכיר אותן לסוחרים מוסלמים.

בנוסף על עבודתו היומיומית בחנות הבדים היה גם יבואן ויצואן. ייבא בדים מהודו, מאיראן ומרוסיה, וייצא לאיראן צמר, שטיחים, פיסטוק שאמי ועורות קראקול.
כאות על היותו סוחר מצטיין הוענקו לו מדליות מטעם המלך.   
 


מדליה לסוחר המצטיין מטעם  המלך באפגניסטן, הבד בצבעי דגל אפגניסטן: ירוק, אדום, שחור. 


בגיל שלושים ואחת אבי התאלמן מאשתו, שפרה חסיד, ונשאר עם שלושה ילדים.
הוא נשא לאישה את אמי, בת-שבע ע"ה (י"ח תמוז תרס"ט – כ"ה תמוז תשמ"ט), רווקה בת
שמונה- עשרה, בתם של יוסף גול (בנו של יואב גול) ודינה בת משה בצלאל ע"ה.
 
סבי יוסף גול היה גם הוא סוחר ונסע למרחקים. באחד המסעות שלו נשא אישה שנייה. אומנם מידי פעם היה חוזר להראת לסבתי דינה ולילדיו, אבל הפרנסה של סבתי וילדיה הייתה בדוחק ובצמצום. סבתי דינה וגם אמי ואחותה מיכל עליהן השלום עבדו במלאכות יד שונות ופרנסו את עצמן.   

 
הסבתא דינה ז"ל 
האם בת שבע ז"ל  



זמן קצר אחרי הנישואין אבי נסע לרוסיה. אמי הייתה הרה וטפלה בשלושת ילדיו. כשאבי חזר מרוסיה ראה את אחי הבכור, יהודה הי"ד, שנולד בינתיים, מתהלך בבית, כי הרי עברה תקופה של למעלה משנה מאז שנסע.

המסעות היו לו לטבע שני. באחד המסעות, כשהיה ביחד עם עוד שני חברים יהודים, התנפלו עליהם שודדים ושדדו את רכושם. את אבי קשרו חזק מאד, כי חששו מאד מכוחו. לאחר שהשודדים התרחקו והפחד נמוג הצליח אחד החברים שהיה קשור בצורה קצת רופפת, להשתחרר בכוחות עצמו, ואז הוא פתח את החרצובות של שני האחרים. התברר להם שהשודד קשר את אחד הנוסעים במצנפת הארוכה שלו. בקצה המצנפת היה קשור מכתב עם חתימתו של פלוני בן אלמוני, דבר שהסגיר את השודד.  במשפט שאל השופט את אבי אם הוא מזהה את השודד בין כל הנוכחים. אבי ז"ל הצביע עם שתי אצבעות מכוונות מול עיניו של השודד, שקשר אותו חזק.
 
גם אחרי מקרה השוד אבי המשיך לנסוע ולנדוד למרחקים. הוא נסע מספר פעמים להודו ולפקיסטאן, לרוסיה, לאיראן והגיע אף למצרים ולארץ ישראל. תמיד סיפר סיפורי מסעות על יהודים שפגש באיראן, על ההפגנות ברוסיה בתקופת המהפכות הקומוניסטיות ועל החיים השוקקים והססגוניים בהודו.
 
במיוחד עניינו אותי הסיפורים שלו על ארץ ישראל, בתקופת המנדט הבריטי. אבי שהיה תייר בארץ, ביקר גם בכותל בתור יהודי, ביקור שהעניק לו את התואר חאג'י. הוא ישב על כסא ליד הכותל וראה יהודי זקן, שבקושי יכול לעמוד. בתור בחור צעיר לא הרגיש בנוח לשבת על כסא בנחת כאשר הזקן עומד. קם ממקומו וכיבד את הזקן לשבת על הכסא. בא שוטר בריטי ולקח את הכסא. הוא הסביר לאבי שבתור תייר מרשים לו לשבת על הכסא, אבל לאחרים אסור, ולכן אסור לו להעביר את הכסא לאדם אחר.
 
סיפור אחר מתקשר עם ריב הלשונות. באותה תקופה כל אחד דיבר בשפה אחרת. הוא וחברו טיילו בשבת בשכונה הירושלמית היפה, שכונת הבוכרים, וכמובן, דברו ביניהם בפרסית. יצאה נערה מפתח אחת החצרות ואמרה: "אלה מדברים בלשון כלבים!" אבי ז"ל קיבל את ההערה בהבנה, כי הרי העברית היא לשון הקודש וצריך להרגיל בה את לשוננו.
 
גם על הרב קוק זצ"ל סיפר לנו, כי זכה לשמוע קידוש בבית הרב בכמה שבתות וחגים.
והנה עוד שני סיפורים קטנים שמתקשרים לחג הפסח: הוא ראה יהודי קונה קוביות סוכר (קנד) עם חותמת "כשר לפסח". הדבר היה לפלא בעיניו. חשב שיש קנד, שהכשירו אותו מלכתחילה לפסח וזה היה בניגוד גמור למנהג היהודים בהראת שלא אוכלים בכלל ממתקים בפסח. ביקש מהמוכר שייתן לו קנד כשר לפסח. המוכר הביא לו חפיסת קנד בדיוק כמו זו שמכר לקונה שלפניו, אבל בלי חותמת הכשרות לפסח. אבי אמר שהוא רוצה קנד כשר לפסח. מיד המוכר הטביע חותמת "כשר לפסח" על החפיסה. את הסיפור הזה תמיד סיפר בתמיהה איך בארץ ישראל "הפכו" בין רגע את הקנד בלי עמל וטורח לכשר לפסח.
 
בסיפורו השני יש חוכמה של אנשי מסעות: בערב פסח הוא וחברו היו בארץ ישראל ולא היה להם עם מי לחגוג את ליל הסדר. עקבו אחרי אנשים לראות מי קונה חסה (מרור) וכך יכלו לנחש מי יהודי וליצור איתו קשר.

באחד המסעות שלו ברוסיה קרתה לאבי ז"ל תאונת רכבת ושתי רגליו נגדעו. במשך כשנה היה מאושפז בבית חולים במוסקבה. מאחר והיה מקפיד מאד בקיום מצוות לא טעם מהאוכל המבושל שהגישו לו בבית החולים ואכל רק לחם וביצים, פירות וירקות חיים. הוא המשיך למרות לעגם של קומוניסטים, כופרי דת,להתפלל ולהניח תפילין. הוא חזר להראת כשהוא הולך על פרוטזות לרגליו ומקל הליכה בכל יד.
 
תקופה קצרה אחרי שחזר אבי להראת מרוסיה, עלו הוריו ארצה. סבי בנימין כהן ז"ל, היה אדם זריז במצוות, כך זכה גם לקיים את מצוות העלייה לארץ ישראל והגיע לארץ בשנת 1937 (כעשור לפני קום המדינה). יחד עם הסבא והסבתא עלה גם אחי יהודה הי"ד, כשהוא בן תשע בלבד. אמי ז"ל הייתה מספרת בכאב, כמה ניסתה למנוע מאבי ז"ל שלא לשלוח את אחי יהודה לארץ ישראל בלי הורים, ולא הצליחה לשכנע אותו. אהבת ארץ ישראל הייתה גדולה מאד בקרב יהודי אפגאניסטאן. יהודים היו מוכנים להפרד מילדיהם ולשלוח אותם לארץ ישראל להתיישב בה עד שגם ההורים יעלו ארצה.
 
אחי יהודה הי"ד היה ילד פיקח ועצמאי מאד, ולכן אבי סמך עליו שיוכל להסתדר בכוחות עצמו גם בלי הורים. במקביל אבי תכנן לעלות ארצה אחרי הוריו וקיווה שבינתיים אחינו יהודה הי"ד ילמד עברית ויכיר את הארץ ויהיה לו למשענת אחרי עלייתו ארצה. יחד עם הוריו, אבי שלח כמעט את כל רכושו לארץ ישראל לצורך קניית חצר בשכונת הבוכרים, דוגמת החצרות שראה בתור תייר כאשר ביקר בארץ.
 
רצה הגורל ומשפחתנו התעכבה בהראת עוד שנים רבות, כמאמר הפתגם "חָאקֶה הַרָאת דוֹמַן גִירִי דָארֶה" (תרגום: אדמת הראת אוחזת את האדם בבגדו ולא מניחה לו לעזוב). בינתיים נולדנו בהראת אחותי הגדולה, תמר, אני (זלפה) ואחותי הצעירה, דינה. 


זילפה (משמאל) ודינה (מימין) בחצר ביתן בהראט. התמונה צולמה בקיץ 1958. לצלם הגוי היו קשרי מסחר עם האב. באותו קיץ עלו ארצה.

כאשר הייתי פעוטה הגיעה אלינו השמועה המרה מירושלים שאחי יהודה הי"ד נרצח בידי בני עוולה. והוא רק בן עשרים וארבע, יפה תואר וחכם. האסון דיכא אותנו מאד. מרוב בכי אמי ז"ל התעוורה בעין אחת.
 
אבי ז"ל היה אדם פעיל מאד ומעורה בחיים החברתיים, למרות נכותו. היה מראשי הקהילה ורבים פנו אליו לבקש עצה. אבי הנהיג לימודי קרוא וכתוב גם לבנות. בתחילה, הגיעו כמה בנות ולאחר זמן קצר שלחו כל המשפחות את בנותיהן הקטנות ללמוד. רבים התייעצו עמו בענייני נסיעות בגלל ניסיונו הרב. היו מקרים שיהודים נעזרו באבי שילווה אותם לבית משפט, כדי לדבר בשבילם עם השופט. במקרים של סכסוכים בין יהודים (בעיקר בענייני כספים בין שותפים) היו פונים לאבי לפתרון. אבי לא נטל שכר על טרחתו. עשה את מלאכתו לשם מצווה, כדי שיהודים לא יזדקקו לערכאות של גויים.
 
כאשר אבי היה נער צעיר, עקב אחרי דיון בין שותפים, שעיינו בפנקס החשבונות ולא ידעו מה פשר שתי אותיות שכתובות מעל סכום כסף באחד מדפי הפנקס. אחד טען שכסף זה מגיע לו בלבד והיתר טענו שגם כסף זה צריך להתחלק בין כולם. לאבי באה הברקה ואמר ששתי האותיות הן ראשי תיבות שמו של פלוני אלמוני. ואז נפל האסימון והבעיה באה על פתרונה. אני זוכרת את להט הויכוחים שהיו בין אנשים שבאו לביתנו להתדיין. הצעקות קצת הפחידו אותי בתור ילדה קטנה.
 
ילד יהודי שהתייתם מאביו, הפך לרגזן והיה מאיים על ילדים אחרים בבית המדרש שיעקור להם עין באולר הקטן שבידו. הוריהם של הילדים לא רצו לפגוע ביתום. פנו לאבי ז"ל בבקשה להשפיע על הילד שלא יבצע, חלילה, את האיום ולא יטיל מום בילד אחר.
אבי אמר לילד היתום: "אני רוצה לקנות ממך את האולר, אשלם לך מחיר טוב". קנה ממנו את האולר ולימד את הילד לקנות בכסף זה דברי סדקית ולמכור בחצרות היהודים ולהרוויח כסף עד שיהיה ממש סוחר.
 
לקראת חג הסוכות אבי ז"ל היה מזמין משלוח של אתרוגים מארץ ישראל שיספיקו לכל המשפחות היהודיות בהראת. כיומיים לפני החג, אחר תפילת שחרית, היו מתאספים בביתנו נציג מכל משפחה כדי לקבל אתרוג. אחרי שאבי ז"ל בחר אתרוג למשפחתנו, היה כל היתר מוגרל בין המשפחות היהודיות כדי שלא תהיה אפליה, שאחד יקבל אתרוג מהודר ואחר יקבל אתרוג פחות מהודר.
 
צרכי הקהילה דרשו מידי פעם לערוך ישיבות, מה שנקרא בפינו "חברה". זכור לי ערב חורפי אחד שאמי ז"ל אמרה: "הערב אבא יחזור מאוחר מבית הכנסת, לא לדאוג לו, הערב יושבים "חברה". כאשר דנו ב"חברה" על מתן תרומות לעניים, אבא היה נותן ביד נדיבה ומשדל גם את האחרים לתת יותר. אחת הבעיות שהציקה מאוד לקהילה היהודית בהראת הייתה מכירת עראק לגויים. מספר קטן מאוד של משפחות יהודיות, שהתפרנסו בדוחק, היו מוכרות עראק לגויים (בעיקר שיעים), ששתו את המשקה בסתר, מאחר וחוקי האיסלם אוסרים על שתיית משקאות משכרים. היו מקרים בין הגויים שנודע על בן משפחה צעיר שהולך אצל היהודים ושותה עראק. דינו של הצעיר היה מוות ובני משפחתו היו הורגים אותו. היהודים חששו במקרה כזה מסערת רגשי נקמה של קרובי משפחתו ולכן הקהילה היהודית דאגה להטיל איסור על מכירת עראק. בקשו מאבי, שהיה אדם מבוגר וגם כהן וחאג'י מכובד להטיל את האיסור בקול רם ליד ארון הקודש בבית הכנסת. באה אליו אלמנה יהודיה והתחננה שיותר לה למכור עראק כדי להתפרנס. אבי הסביר לה שמדובר על איסור מכירה לגוי ולא ליהודים. וכאשר יחסר עראק ליהודים יבואו לקנות ממנה. ובנוסף, הקהילה היהודית תתמוך בה כספית על מנת שתוכל להתקיים בכבוד.
 
שמו של אבי ז"ל נודע גם בין הגויים. כאלה שסחרו עמו והכירוהו כאדם אמיץ שאומר את האמת בלא משוא פנים, פנו אליו שיפתור סכסוכים בין איש לרעהו. זכור לי סיפור קלאסי של חלוקת ירושה בין אח ואחות מוסלמים, שלא הסתדרו ביניהם ובקשו מאבי שיחלק להם את הרכוש. האחות סברה שחלוקה שווה של המיטלטלין בין שניים זה לחתוך כל חפץ לשני חלקים שווים וכך היא הביאה מספריים ודרשה לגזור כל שטיח לשני חלקים שווים. היא לא נתנה את דעתה על כך שהשטיחים יאבדו את ערכם. אחרי הרבה הסברים של אבי, הירושה חולקה, סוף סוף, לשתי קבוצות שוות ערך והוגרלה בין היורשים. לאבי ז"ל היו הרבה מכרים גויים, הן מהראת עצמה והן מעיירות ומכפרים. בכל חג היו מבקרים בביתנו בנוסף על היהודים גם כמאה אורחים גויים ואמי ז"ל הייתה נושאת בטורח הכנת הכיבודים לכל קבוצת מבקרים.
 
בנו של מכר מוסלמי נעלם מביתו והוא פנה לאבי בעיניים דומעות ואמר: "חאג'י אק'אג'אן, אני נותן בך אמון שאתה אומר את האמת ולכן אני שואל אותך: האם זה נכון שיהודים שוחטים ילד מוסלמי ומדמו אופים מצות?"
 אבי הרגיע אותו שכל המיתוס הזה מצוץ מן האצבע ושאל אותו שאלות על בנו: אם הוא בסדר בשכלו, אם הוא רגיל ללכת למקומות מסוימים, אם יש חברים שהוא מבקר אצלם. התברר שמדובר בנער רפה שכל, שנהג מדי פעם לשוטט ברחובות. כעבור זמן מה מצאו אותו חי ושלם כשהוא משרת בביתו של מוסלמי אחר.
 
 
בשנת תשי"ט עלינו ארצה, הורי ז"ל ואנחנו שלוש הבנות. יחד איתנו עלו גם אחי אברהם ומשפחתו.  


אבי ז"ל היה אדם נמרץ מאד וקיווה למצוא עבודה. מאחר והיה נכה ברגליו נשאר מובטל. האבטלה הציקה לו מאד, יותר מכל הציק לו ולאמי ולכולנו האובדן של אחי יהודה הי"ד. אנו האחיות לא זכינו לראות אותו אפילו פעם אחת, כי הוא עלה ארצה לפני שאנחנו נולדנו בהראת.
ספר תורה, שנכתב לזכרו בהראת הועלה ארצה יחד איתנו והוכנס, זמן קצר אחרי עלותנו ארצה, לבית כנסת של העדה "ישועה ורחמים" ברחוב רייכמן בשכונת בית ישראל. זכורה לי דמות אמי ז"ל שבמר לבה הייתה בוכה ומדקלמת לעצמה קינות בפרסית בניגון עצוב.
חלק מהדקלומים העלינו על הכתב עם תרגום לעברית. 

 להלן שיר קינה ששרה אמי: 

 להלן שיר קינה ששרה אמי:
 
קינה / הוכתבה ע"י אמי ע"ה

  ת ר ג ו ם

 
נְמָאזִי שׁוֹם קַרִיבִּי רוּ בְּמַן כַּרְד לעת תפילת ערב נתקפתי געגועים
דְלַם גַ'בְּלוּן זַד יָאד וַטַן כַּרְד לבי מתפקע, נזכר במולדת.
נְמַידוֹנַם פְּדַר בּוּד יָא בְּרָאדַר לא יודעת אם היה זה אבי או אחי
סַלָאמַת בָּאשֶה הַר כַּס כֶּה יָאד מַן כַּרְד. יבורך מי שהזכיר אותי.
   
דְרַכתוֹן סָאיֶיה דָארַן מָא נַדָארִים לעצים יש צל ולי אין
הַמֵה הַמְסָאיֶיה דָאַרן מָא נַדָארִים לכלם יש שכנים ולי אין.
בְּרִים פִּיש כוֹדָאי כוֹד בְּנָאלִים לפני אלוקי אפיל תחינה
אַז כִּי כַּמְתְרִים טָאלֶה נַדָארִים ממי שפלתי שאין לי מזל ?
   
סַרַם דַרְד מִיכּוֹנֶה כּוּ מָאדַרִי מַן ראשי כואב, היכן אמי ?
דוֹ דַסְתַש רָא בְּגִירֶה דַר סַרִי מַן עם שתי ידיה תחזיק בראשי
כֶּה שָׁאיַיד כוּב שַׁוֶה דַרְד סַרִי מַן אולי יתרפא כאב ראשי.
   
דְרַכְתֶה עַקְרַבּוֹן שָׁאכַש דוֹ סַר בּוּד עץ העקרבון, ענפיו היו משני סוגים
כוֹדוֹש פִּירוּזֶה בַּלְגַש עַסַל בּוּד ענפים מפירוזה (אבן טורקיז) ועלים מדבש.
הַמוֹן רוּזִי כֶּה עַזִיזַש בָּא סַפַר בּוּד בעת שיקיר לבה היה בדרך רחוקה
כוֹרָאךּ מָאדַרַש כוּן ג'ִיגַר בּוּד. מזונה של האם היה דם כבדה.
   
וַלָאיַית דוּר, מַן אַז דוּר, וֹלָאיַית מולדת, את רחוקה, ואני מרחוק, מולדת,
דוּאָה מִיכּוֹנַם בָּאשִׁי סַלָאמַת מברך אותך היי שלום.
דוּאָה מִיכּוֹנַם אָמֵן בְּגוּיִי אני מברך, את תגידי אמן
דִידָארָאה נַמוֹנֶה בָּא קִיוֹמַת. שפגישתנו לא תתעכב עד אין קץ 
 
 
 
 
מספרת דינה:

הנה משחק שהייתה אמי משחקת עמנו: היא הייתה משכיבה אותי על ברכיה כשפני לרצפה, מדקלמת משפט קצר ומכה באגרוף קל על גבי עם כל מלה שהייתה משמיעה. בסיום המשפט, הייתה מחכה לתשובה שלי. אני הייתי צריכה לנחש נכון את המספר שהיא סימנה עם אצבעותיה על גבי. לאחר שאמרתי את התשובה, הייתה מראה לי את ידה עם סימון המספר שבחרה על אצבעותיה.
המשפט שדקלמה היה:
אָר אוּר דֵה בָּנֶה מוֹשְת חָמִיר סֵה בָּנֶה, בָּאבָּאי בֵּזָן צָ'ן תָא'הַסְת?
תרגום: אר אור דה (שתיים) בנה, מושת (אגרוף) חמיר (בצק) סה (שלוש) בנה, באבאי (האבא של) בזן (המכה) צ'ן תא'סת (כמה זה). לפעמים ניחשתי נכון ולפעמים לא, וככה היא המשיכה עד שהספיק לי ועברתי להתעסק במשהו אחר.
 
ממשיכה זילפה:
 
אבי ז"ל העביר את זמנו בעיון בספרי הקודש והיה קורא אף בספר הזוהר. היה משכים לבית הכנסת אפילו ביום שירד שלג. בשבילו היה מסוכן מאד לצאת ביום שלג עם הפרוטזות ברגליו ושני מקלות הליכה בידיו. כמה שניסינו לשדל אותו שיתפלל בבית לפחות בימי הגשמים והשלגים לא הצלחנו למנוע זאת ממנו. היה אדם סמכותי מאד ולא הייתה אפשרות לשנות את דעתו. הוא הרבה לתת צדקה ולתמוך בעניים. מיד עם עלותנו ארצה אבי וגם אחי תרמו סכום כסף גדול לבית החולים ביקור חולים, לישיבת פורת יוסף ולבית היתומות דיסקין. התרומה הגדולה ניתנה כתודה לה' על העלייה ארצה.
משפחתנו חיתה בארץ במצוקה כלכלית. הרי אבא היה מובטל והכספים ששלח מהראת לישראל לקניית חצר ירדו לטמיון. ובכל זאת אבי ז"ל תרם ביד נדיבה.
 

יום אחד כשהכנתי שעורי בית (אז הייתי תלמידה בתיכון) אמר לי אבי ז"ל: "בואי אתי לישיבת פורת יוסף". למרות שהייתי עסוקה בהכנת שיעורים והיה עלי גם להתכונן לבחינה, לא יכולתי לסרב לבקשתו. כאשר עלינו במדרגות הוא שאל אותי: "את יודעת למה אמרתי לך לבוא איתי?" עניתי: בגלל שאתה נכה ואני צריכה ללוות אותך שלא תיפול ממדרגות. הוא צחק ואמר: "את חושבת שאני אפול ממדרגות? אמרתי לך לבוא איתי כדי שתראי איך אני תורם לישיבה ושתלמדי גם את לתרום".

זכר הורינו לברכה!

Share by:
***