יעקב ויוכבד דניאלי


יעקב  ויוכבד דניאלי 

סיפור  עלייתם וחייהם בארץ ישראל של יעקב ויוכבד דניאלי ז"ל
מאת בנם צבי דניאלי 



הבן צבי דניאלי







האב, יעקב דניאלי 
יעקב דניאלי בעיר מרוו שבצפון אפגניסטן בשנת תרע"ה

 
יעקב נולד בעיר הראת שבאפגניסטן ביום א' טבת תרנ"ח (1898). בנם של דניאל ומרים בסל/בצלאל. אח ל: ציפורה, ניסן, חיים ,רבקה מנשה, ואחים מאם אחרת משיח ודוד.
אביו היה מוכר תבלינים, נפטר בגיל 64.  אימו נפטרה בגיל צעיר כתוצאה ממחלה. יעקב התייתם מאמו בגיל שנתיים ומאביו בגיל 12.
יעקב גדל אצל אחיו ניסן (שלימים הוצא להורג ע"י הרוסים באשמת עבירות כלכליות נגד המשטר).
 לניסן היו 3 ילדים : ברוך, דניאל ומלכה, הם עלו  לישראל עם הורי ואחרי שעברנו לגור בתל אביב הם בגרו ונפרדו מהורי.
 

בערך מגיל 15 עד 20  עבד אבי יעקב כנער שוליה בבית מרקחת ושם גם היה ביתו.
הוא הכיר את אשתו יוכבד כאשר היה בגיל 24 בעיר צ'הארג'ו שבאפגניסטן ושם נישאו, נולדו להם 7 ילדים: מרים, משה, שושנה, יפה, אסתר, צבי ויעל.
 

מגיל 20 עסק במסחר של בדים ועורות כבשים ועיזים. היו לו קשרי מסחר עם ארצות שונות כגון טורקיה, הודו ועד גבול סין. בהרי אפגניסטן הוא נפגש עם צאצאי  עשרת השבטים אולי משבט ראובן. לימים, ביחד עם ועד יהודי אפגניסטן הם פנו לנשיא יצחק בן צבי כדי שיפעל להעלותם לישראל אבל לא מצאו אוזן קשבת אצל השלטונות.
 

יעקב דניאלי היה עסקן ציוני באפגניסטן ועסק בעידוד עליה לארץ ישראל בסיוע של המוסדות הציונים בישראל .
 
יעקב דניאלי עלה לישראל לראשונה בחודש סיון תרצ"ב (1932)  לצורך ביקור והכרת ארץ, מאחר ורצה לראות לאן הוא שולח את היהודים. בביקור זה הוא נכנס כמוסלמי למערת המכפלה, ושם התפלל וקרא פרקי תהילים. אבי נשא דרכון אפגני לכן לא חשדו בו שהוא יהודי. הביקור נמשך עד חשון תרצ"ג (1932). לימים כשהותרה הכניסה למערת המכפלה נסענו אני בני אביב ויעקב(הנכדים) סמוך לבר המצווה של יעקב להניח תפילין במערת המכפלה בצורה חופשית כיהודים גאים. אבי זכה שנכדו-אביב שירת בחברון כקצין בצה"ל ולא כמו סבו שהיה בפחד שמא יגלו שהוא יהודי.
  
יעקב דניאלי בירושלים בשנת תרצ"ב
יעקב דניאלי נפטר ביום שלישי י"ז טבת תשל"ט (1998) ונקבר בחולון.  הוא נפטר בדיוק חודש אחרי פטירת סבתא יוכבד מתוך צער ועצבות.



האם, יוכבד דניאלי  

 
נולדה בעיר יולתאן באוזביקיסטן (בוכרה)  בי"ח לחודש חשון תרס"ד (1903). יוכבד היא בתם של אבא-משיח ושרה עבדליוף, לימים החליפה המשפחה את השם לאליהו. יוכבד היא אחות  לאריה, דבורה, משה, יצחק ואשר.
אימה של יוכבד(סבתא שרה)  היא בת למשפחת גול, משפחה ידועה באפגניסטן שעברו לגור בעיר יולתאן. לאחר שנים בני משפחתה עלו לישראל וגרו בשכונת הבוכרים בירושלים.
 
אביה היה יהודי שקט תמים וירא שמים. הוא היה שמש בבית הכנסת בעיר צ'הארג'ו. בית הכנסת שימש גם אכסניה לאורחים וכאן הוא הכיר את אבי. כך נוצר השידוך בין הבחור יעקב והנערה יוכבד וההמשך ידוע.
 
יוכבד אישה צנועה ושקטה השתדלה לנהל אורח חיים בבית ומחוץ לבית בצניעות וביראת שמים. שמרה על מסורת ישראל, על כשרות וטהרת המשפחה. אהבה את כל בני המשפחה ובעיקר את הנכדים והנינים. נסעה לבקר ולעזור לבני המשפחה, תמיד ברכה אותם ודאגה לשלומם.
 
אמי יוכבד נפטרה ביום שלישי י"ט בכסלו תשל"ט  (1998), מקום קבורת בהר הזיתים בירושלים, יהי זכרה ברוך!
 
 
****
 
 
על העיר צ'אהר- ג'ו כותב ההיסטוריון והחוקר בן ציון יהושע בספרו "מאחורי מסך המשי"
עמודים 470-471:
 
צ'אהר-ג'ו – "ארבעה מעיינות" או "צומת דרכים"
 
שמה של העיר שובש כנראה מ"צ'אהר-סו (צומת דרכים) לצ'אהר-ג'ו ('ארבעה מעיינות'). העיר נמצאת על אם הדרך בין מֶרְוְ לבוכרה – 239 ק"מ ממֶרְְוְ ו-146 ק"מ מבוכרה.
לא הרחק מכאן זורם האמו-דאריה. בעיר חיים כיום כ-300 אלף נפש. העיר היא תחנת דרכים בין אוזבקיסטן לטורקמניסטן.
 
לפי מסורת מקומית העיר קיימת כאלפיים שנה. כאן עברה הדרך המקשרת בין סין לשווקים הפרסיים. העיר הייתה שייכת לאמירות בוכרה אבל הרוסים העבירו אותה לשליטה טורקמנית. האוכלוסיה היום היא ברובה אוזבקית והיא עוסקת בסחר של לבוש אתני – מעילי פרווה, כובעי פרווה ולבוש ארוך לנשים. 

****


סיפור של עלייה...
 
מסעות משפחת דניאלי מאפגניסטן לישראל 
 
 
מראש חודש חשון תרצ"ד (1934) החלו בנסיעה לכוון ארץ ישראל. מסלול העלייה היה קשה, ארוך ומפרך. יצאו לדרך ממזאר-א- שריף לכאבול בירת אפגניסטן, משם לג'לאלאבאד עיר בגבול אפגניסטן והודו. ביום ר"ח סיוון תרצ"ד נסעו באוטובוס להודו דרך הערים
פישאוואר וקאראצ'י ומהודו באנייה לבצרה בעיראק. מבצרה נסעו במשאית לסוריה עם כל המשפחה : יוכבד והילדים מרים, משה, שושנה ויפה וכן 3 ילדים של אחיו ניסן.
 
כדי להיכנס לישראל היו צרכים לקבל סרטיפקטים (רישיון כניסה) מהבריטים. היה קשה מאד לקבל סרטיפקטים כי הם חולקו בצמצום לפי עדות וארצות מוצא. לכן נכנסה המשפחה  לישראל בצורה בלתי לגאלית. הם שילמו שוחד למורה דרך ערבי שהכניס אותם לישראל במטולה ומשם נסעו לירושלים דרך ראש-פינה, ג'נין, שכם, רמאללה, ירושלים. בירושלים גרו בשכונת בית ישראל.
 
מיום נישואיהם ועד הגעתם לישראל עברו הורי מ"ב תחנות כמו מסעי בני ישראל ממצרים לישראל.
 
ביום ר"ח באדר תרצ"ו ,עקב מצב כלכלי קשה בירושלים וחוסר פרנסה ותעסוקה, עברה המשפחה לעפולה. כאן הם גרו בצריף עם חלקת אדמה. היה להם משק חקלאי קטן שגידלו בו ירקות  וסבתא יוכבד הייתה מוכרת אותם בדוכן שהיה להם בשוק עפולה. היו להם שתי עזים שהיו חלק מהמשפחה בתוך הצריף ושסיפקו להם חלב. סבא יעקב עבד בסלילת כביש באזור עפולה. גם בעפולה המצב הכלכלי היה קשה מאד וביום ג' חשון תרצ"ט עברה כל המשפחה לתל אביב.  הם שכרו דירה בשכונת פלורנטין וסבא יעקב פתח חנות ירקות, כאשר סבתא יוכבד מסייעת לו בעבודתו בחנות וגם נושאת בעול של טיפול במשפחה ובילדים כעקרת בית מסורה וצנועה.
  

יעקב ויוכבד דניאלי בשנת תרצ"ז בעפולה

בירושלים נולדה בתם אסתר ובתל אביב  נולדו צבי ויעל.
 
סבא יעקב המשיך לעסוק בתל אביב בפעילות ציבורית במסגרת ועד יהודי אפגניסטן. הוא עסק בגיבוש חיי הקהילה האפגנית ובעיקר בהקמת בתי כנסת .בתחילה  בחנות בשכונת פלורנטין ואחר כך שני בתי כנסת שפעילים עד היום בשכונת שפירא. כן עסקו סבא יעקב וסבתא יוכבד בגמילות חסדים, בעזרה לזולת ותמיכות קהילתיות שונות.
 
כאן סבא יעקב וסבתא יוכבד כאשר הילדים מתחתנים ומקימים בתים משלהם ונולדים נכדים.
 
המשפחה עברה את שלטון הבריטים העוצר והמעצרים ולאחר מכן את מלחמת השחרור. בנם משה (מוסה) היה לוחם באצ"ל ולאחר מכן לוחם בצה"ל, דבר שהכניס את המשפחה למצב של מתח וחרדה. תודה לאל הכול נגמר בשלום.
 
בית ההורים היה בית יהודי צנוע בעל אופי מסורתי לאומי, משפחה אשר מתפרנסת מיגיע כפים ומנהלת אורח חיים צנוע. סבתא יוכבד עסקה בעיקר במלאכת הבית  , עקרת בית צנועה ומסורה הדואגת לכל צורכי הבית, הילדים והבעל. 

אנו זוכרים לטובה את ערבי השבת מסביב לשולחן המשפחה. הסיפורים והמשלים של סבא יעקב, התבשילים והמטעמים של סבתא יוכבד, פיוטי השבת ששרנו בצוותא יחד עם שירים של אהבת הארץ ובוניה.

לא נשכח את החגים שחגגנו יחד בבית ההורים על פי מסורת יהודי אפגניסטן והתבשילים והניחוחות של יהודי בוכרה, סבא יעקב בא מרקע של תרבות אפגניסטן ולסבתא יוכבד היה רקע של תרבות בוכרית שבאה לידי ביטוי בתבשילים ובשפה המדוברת בבית).
 
בתל אביב סבא יעקב פתח חנות ירקות ברחוב הרצל 81. החנות שימשה בתחילת שנות
ה- 40 כבית ועד ומקום מפגש ליהודי אפגניסטן, לכאן באו לבקש עזרה וגמילות חסדים, קבלת תרומות או לשמוע סיפורים ודרשות על פרשת השבוע. סבא יעקב היה מוכר בקרב יהודי אפגניסטן בכינוי " מולא יעקב".
 
לאחר שנים, בערך בשנת  תש"כ (1960) סבא יעקב מכר את החנות ברחוב הרצל ופתח קיוסק למכירת עיתונים וממתקים בשד' הר ציון פינת רחוב וולפסון. גם בקיוסק  הוא המשיך לעסוק בפעילות ציבורית כמו בחנות הירקות, זה היה מקום מפגש ליהודי אפגניסטן כי היה על אם הדרך בין התחנה המרכזית לשכונת שפירא.
  
יעקב ויוכבד דניאלי בתל אביב, שנת תשל"ד

סבתא יוכבד הקדישה את כל זמנה לטיפול בבית ובילדים ובעזרה לצד בעלה. בעפולה סייעה בעבודות שונות במשק העזר, בתל אביב חלקה זמנה בין עבודה בחנות ירקות לבין עבודה בבית. יש לציין שללא מחשב וללא מכונת חישוב ידעה לחשב את מחירי הסחורה ולסכם את כל עלות הקניה בע"פ וכל הקונים התרשמו מזה. הם היו בודקים את החשבון ולא מצאו טעויות.
למרות הקשיים תמיד הייתה שמחה ואף פעם לא התלוננה ולא גרמה צער למישהו מבני המשפחה. לאחר מכירת החנות היא לא עבדה בקיוסק (אם היה צורך להחליף את סבא יעקב בקיוסק אני  הייתי ממלא מקום וכן אחותי יעל). אבל בשנים אלה, לאחר שהילדים התחתנו, היא עסקה בעזרה בשמירה על הנכדים וגם סרגה עבורם סודרים, גרביים וכובעים. היא גם עסקה במתן בסתר לבית הכנסת, לישיבה ולנצרכים. 
עם פטירתו של יעקב דניאלי ז"ל כתב עליו זבולון קורט, האיש שהכיר את כולם:



דברים על יעקב בן דניאל בצלאל ז"ל
מאת  זבולון קורט
 
ר' יעקב בן דניאל בצלאל ז"ל יליד הראת אפגאניסטאן, ציוני בלב ובנפש, ביקר בארץ ישראל כתייר ואז זכה להיכנס למערת  המכפלה. שאף להשתתף בבניין הארץ ולאחר עלייתו ארצה עם משפחתו השקיע כספו ברכישת אדמות במקומות שונים בארץ.

היה ער ותוסס בענייני העדה ופעיל בכל. הכיר בעל פה את מרבית בני העדה בני גילו ואף ידע בעל פה שייכותם המשפחתית ושמות אבותיהם. כאשר רכש חנות ירקות בתל-אביב, היה זה מקום מפגש בכל עניני העדה. זכורני, כי בשנת תרצ"ח, כאשר רצינו להקים בית הכנסת הראשון בתל-אביב, היה זה מקום מפגש לכל עניני העדה. זכורני, כי בשנת תרצ"ח, כאשר רצינו להקים בית הכנסת הראשון בת-אביב לבני העדה, התייעצנו אתו והוא עודד והמריץ אותנו. כעבור שנים מכר את חנותו ופתח לו דוכן למכירת עיתונים בשד' הר-ציון פינת וולפסון. היה מוכר שם עיתונים וממתקים. הילדים העוברים לידו היו קוראים לו סבא יעקב והיה שואל אותם פסוקים שלמדו. כאשר ענו נכונה שמחו מאד.

כאשר שאלו אותו מכרים: יעקב! למה לך המשחק הזה, מה תרוויח שאתה יושב כאן ומעביר את זמנך, היה עונה להם, מה דעתכם, האם טוב יותר שאשב כאן בשדרה על הספסל כמו הבטלנים.
ר' יעקב ז"ל היה ידען ודברן. כאשר הייתי עובר לידו מספר פעמים בשבוע חייב הייתי להתעכב לפחות רבע שעה ולשמוע ממנו דברי תורה ומוסר. מספר סיפורים ששמעתי מפיו, נרשמו ונמצאים בארכיון הסיפור העממי במוזיאון חיפה ובאוניברסיטה העברית בירושלים.
מדי פעם היה נותן סכום כסף עבור הנצרכים. שמח לשמוע על התפתחות בתי הכנסת של בני העדה. כאשר סיפרתי לו שבלילות שבת הילדים קוראים זמירות של קבלת שבת, שמח מאד ואף העניק להם שי. חילק לילדים פתקים בחתימתו וכל ילד שהיה עובר לפני התיבה בערב שבת קיבל פתק. תמורת הפתק הזה היה מקבל בקיוסק שלו שי צנוע כגון עטים, ממתקים וכו'.
היה שומע מהילדים דברי תורה ומספר להם מעשיות או דברי מוסר, לשמחתם הרבה של הילדים.
כזכור, היה ידען ודברן. היה דורש במפגשים ובאזכרות ולעיתים היה אומר דברי מוסר לאנשים שלא נהגו כשורה. לצערי הרב לא עלה בידי לרשום את סיפוריו ופתגמיו ובכך אבדנו בעדה נכס היסטורי יקר.

בשנותיו האחרונות היה מאחר לבוא לדוכן העיתונים שלו ובמשך הזמן צמצם, עקב חולשתו, את שעות פעילותו ולאחר זמן הפסיק לבוא. הלכתי לביתו ושם היה מראה לי תעודות של בניו שיחיו שהם משרתים בצה"ל וכן תעודות של הנכדים שיאריכו ימים. היה מתפאר מאוד וגאה בצאצאיו והציגם בגאווה רבה. למראשותיו תמונות ותעודות הצטיינות של צאצאיו.

אפשר היה ללמוד ממנו חכמת חיים של יהודי פשוט מתוך העדה, שהכיר היטב את מסורת העדה. רבים העריכו אותו ולמדו ממנו על העדה. היה פקח, חכם, ישר ונקי כפיים.

חבל על דאבדין ולא משתכחין. תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים ויהיה מליץ טוב לכל בני משפחו ומכריו.
מולא יעקב הנני מרגיש בחסרונך כי אהבתי לשמוע אותך ונהניתי מדברי המוסר ומעשיותיך. ינעמו לך רגבי עפר ארצנו שכה אהבת.
 
ת.נ.צ.ב.ה.

Share by: