לאה ואהרן דיל

לאה ואהרן דיל

לאה דיל ז"ל

‏האחות של השכונה
 

מאת: אתי עמית
אמי, הגב' לאה דיל ז"ל נולדה בהראת שבאפגניסטאן, ועלתה לארץ ישראל בשנת 1932, ביחד עם סבה מולא אליהו אליאס ורעייתו, עם אמה, אחיה ואחיותיה. בהיותה בת 18 ביקש אבי מר אהרן דיל ז"ל את ידה מידי סבה, כמנהג התקופה. הסב נתן הסכמתו לנישואין, והחתונה נערכה בביום ששי בחצר הגדולה של הסב בשכונת הבוכרים.
 
בשנת תש"ח נפל אבי במלחמת השחרור. אמי החליטה לצאת לעבודה ולשם כך הלכה ללמוד בקורס מטפלות מוסמכות בויצ"ו. לאחר מכן החלה לעבוד מייד בביה"ח "ביקור חולים", בחדר תינוקות ובמחלקת יולדות.
כשאמי עברה ברחוב עם מדי האחות הלבנים, הכירוה כולם, מגדול ועד קטן. "הנה האחות לאה" היו אומרים והיו תמיד פונים אליה בשאלות ובבקשות. לאחת הזריקה זריקות נגד מחלת האסטמה, לשני חבשה פצע, לשלישית נקראה באמצע הלילה לסייע בלידה והרביעית באה להזמינה לברית המילה של התינוק שנולד ב"ביקור חולים". 
 
 ומילה על צדיקותה:
אמא הייתה שוחרת דעת מאין כמוה. אהבה ללמוד כל נושא הקשור לתורה ולמצוות והלכה באופן קבוע לדרשותיו של הרב עובדיה יוסף במוצאי שבת בבית הכנסת של היזדים בשכונה. במיוחד היו חביבות עליה מצוות מתן בסתר, הכנסת כלה, וביקור חולים. מעולם לא קרה שפגשה נצרך והוא הלך ממנה בידיים ריקות, רבים פקדו את ביתה וכולם ידעו את ידה הרחבה והיענותה השלמה. הייתה אהובה על כל מכיריה ומוקיריה. באסרו-חג פסח תשס"ח (2008) הלכה לעולמה. תנצב"ה

אהרן דיל ז"ל

סיפור עלייתו לארץ ישראל
מאת: אתי עמית 
 
הסיפור המקורי שנכתב על ידי אבי אהרן דיל ז"ל אבד. הידוע לנו סופר על ידי חברו למסע מר אשר בצלאל אשר עשה עמו את כברת הדרך מסוריה לישראל. לדבריו יש להניח שעד לסוריה הייתה דרכו של אהרן כשל האחרים שעשו דרכם מסוריה לישראל, אפשרות אחרת כמעט ולא הייתה קיימת.
 
בשנת 1937 יצאו מהעיר האראט באפגניסטן. כמובן שאין מצהירים על הכוונה לעלות לישראל (פלשתינא אז). אין השלטונות האפגניים מעוררים בעיות לאנשים הרוצים לצאת את הארץ, אלא שהמעבר הוא דרך פרס, והפרסים אינם מתירים לעבור בגבולם, מחשש שהאנשים ישארו לדור קבע במקום. לשם כך יש צורך לשחד מראש בממון רב את הקונסול הפרסי באפגניסטן כדי לקבל רשות מעבר בפרס. מקבלים פספורט התקף עד לטהרן. נוסעים באוטובוס וישנים בבתי מלון. עם הבחורים מצוי עמם כסף במידה מספקת להוצאותיהם. מגיעים למשהד ומשם לטהרן.
בטהרן יושב הקונסול העירקי. לבקשתם ניתן להם פספורט לנסיעה לבגדד, דמשק, ביירות וטורקיה. מטהרן ממשיכים להמדן היא שושן הבירה העתיקה, שם נוהגים לעלות לקבריהם של מרדכי ואסתר.
 
מגיעים לבגדד, שם לנים במלון יהודי כשר שאת כתובתו ידעו מראש. צמוד לו יש בית כנסת מפואר. מבגדד שוכרים אוטו הנוסע לדמשק בסוריה. בדמשק גר סוכן יהודי המארגן, תמורת הון עתק, הברחות לגבול ישראל, אלא שמלאכתו נתגלתה רמייה. ההסדר היה כזה: משלשים לידי הסוחר כסף רב וממתינים עד אשר קורא להם הסוחר ואומר שנמצא המדריך אשר יקחם במונית לראש פינה. בתקופת המתנה זו פגש מר אשר בצלאל את אבינו אהרן דיל.
 
לאחר מספר ימים נקראו לסוחר שאמר להם, "הלילה אתם נוסעים לפלשתינא". בא המדריך ולקחם במונית והורידם בגבול סוריה ישראל. הלילה היה אפל, וכמובן שלא ידעו היכן הם נמצאים. אמר להם שצריכים להגיע שני ערבים שיובילום במונית עד לירושלים, ולהם צריך למסור מכתב קשר. אמר זאת ונעלם בחשכה.
הופיעו שני ערבים והחלו להובילם ברגל. הראו להם אורות מרחוק וטענו שזו ראש פינה. לאחר כשלושה ק"מ נעצרו ואמרו שלא יזוזו מדרכם עד אשר יקבלו בקשיש. הסיר אחד הבחורים (היו שבעה במספר) את שעונו ונתן להם. לפתע ברחו הערבים והם נעזבו לנפשם. כיוון שלא ידעו את הכיוון החליטו להשאר על מקומם עד אשר יאיר השחר. עם שחר עלו על גבעה לחפש ציון דרך כלשהו. גילו בית קברות, משראו שהכתובות הן בערבית, הבינו שנמצאים בשטח ערבי. 
ראו רועה צאן. פנו אליו ואמרו לו שפניהם מיועדות היו לביירות, אלא שנשדדו על ידי מורה הדרך שלהם. שאל אותם אם יודעים הם שהנם בפלשתינא, והראה להם את משטרת ראש פינה מרחוק. נתן להם לחם ומים, ואמר להם שישלח את בנו להביא מורה דרך שיקחם לראש פינה תמורת תשלום. ( אשר בצלאל ידע טורקית ובה דיבר עם הרועה). אחרי כמחצית השעה באו פרשים אנגלים וערבים וכבלו את ידיהם ורגליהם באזיקים. שאלו אותם מאין הגיעו מאחר וברור היה שהם יהודים. הקבוצה ענתה לפי סיפור שהכינו מראש והחליטו לדבוק בו: " באנו מרוסיה דרך פרס, עירק וסוריה, אין אנו חוזרים לשום מקום אלא נשארים בישראל". טענו שבאו מרוסיה כי ידעו שאין שולחים בחזרה לרוסיה. " למה עליתם"? נשאלו, "כי זו ארצנו", ענו. כשהם דוהרים על סוסים גררו הפרשים האנגלים את היהודים אחריהם ברגל, עד למשטרת ראש פינה. כלאו אותם שניים בכל חדר. באותו לילה לקחו אותם ארבע פעמים לחקירה. בחקירה חזרו על הסיפור: "עלינו מרוסיה... ואין אנו חוזרים".
ביקשו החברים לאכול ולא נתנו להם. התחילו להתפרע והביאו להם לחם וזיתים שחורים. כיון שסבורים היו שהזיתים גללי עיזים הם, לא טעמו מהם ואכלו את הלחם בלבד.
למחרת בבוקר לקחו אותם לבית הכלא בצפת שם היו כלואים עם כשלושים - ארבעים אסירים בחדר, רובם ערבים וסודנים. המקום היה מזוהם ולאחר זמן קצר רחש גופם כינים. מזונם היה מועט, לחם, חלבה, כי באוכל מבושל לא נגעו מפאת כשרות. בצפת היו שלושה ימים.
אמרו להם שצריכים הם לבחור שופט אנגלי, או ערבי, או יהודי. השופט היהודי שופט בשבת, הערבי ביום ששי, והאנגלי ביום ראשון. בחרו בשופט יהודי שבא למשפט בעזרת מתורגמן. כיון שהיה השופט עושה דברם של השלטונות, אמר להם שישלחו אותם לעכו ואחר כך בחזרה לרוסיה. אמרו לו נחרצות, שלעולם לא יחזרו לרוסיה ולעולם לא יעזבו את א"י.
יצא גזר דינם לכלא עכו לחודש ימים. ביום ראשון הובא אוטו אסירים שלקחם לעכו. שם גילחו שיער ראשם, הלבישום בגדי אסירים ונתנו להם מספר. שהו בחדר אחד עם כ- 300 ערבים וסודנים אשר היו ממררים את חייהם בוקר וערב, בלכתם ובשנתם. היו מכריחים את ששת היהודים (אחד מהם הופרד מהם בשל היותו קטין), לשפוך את סירי הלילה הצואים שלהם. אחת הטראומות הזכורות למספר מאותה תקופה היא גלגלי עיניהם הלבנות ושיניהם המבהיקות בפניהם השחורים של הסודנים כשהעירום משנתם בלילה להציקם.

סידורו של אבי אהרן דיל אותו הביא מאפגניסטאן
אחרי יומיים לקחו אותם לעבודת פרך. מלאכתם הייתה לשבור סלעים בפטישים לצורך סלילת כבישים. באפגניסטאן היו סוחרים וידיהם לא נגעו במלאכת כפיים. כיוון שהתחילו להתלוצץ על העבודה בא המפקח האנגלי וחבט באלתו בראשם של אשר ואהרון. שניהם נלקחו לבית החולים. מקץ יומיים שלחו אותם לעבודת בניין להכנת טיט. בנאי תורכי וערבי היו ממונים עליהם. התורכי היה מחרפם ומגדפם ויורד לחייהם. היו מעלים טיט לקומה שלישית ובא התורכי ושפך את הטיט למטה. היו מעלים אבן גדולה למעלה, היה התורכי זורקה למטה ומצווה עליהם להעלות אבן אחרת.
יום אחד החליט אשר להרוג את התורכי. כאשר העלו את הטיט למעלה והתורכי ציווה להורידו למטה, לקח אשר את פח הטיט והנחיתו על ראש התורכי. לא ברור מה קרה לתורכי, אך השוטר האנגלי הרביץ בם מכות נמרצות ולקחום למשפט. השופט שהיה יהודי גזר עליהם עבודת פרך אחרת, לרדת עם עגלה לחוף הים, למלאה חול רטוב ולעלות למעלה. המשא היה כבד מנשוא. כל פעם שנפלו או התעלפו בדרך, הקימום בהצלפות או במכות. לאחר מכן התעלף אשר ולא זכר אלא שהתעורר בבית חולים. אחרי יומיים אמרו להם למלא סלי גומי בחול רטוב ולהעלותם למעלה. חודש ימים שהו בכלא עכו ונדמה להם כשנה. הכלא היה מפורסם בקשיחותו. היו מרביצים בם מכות עד מוות, וכל אסיר היה מאושפז לפחות מספר פעמים בבית חולים.
 לאחר כחודש קראו להם ואמרו שלמחרת שולחים אותם בחזרה לרוסיה. היה שם שוטר יהודי שלחש להם שזה שקר. ישלחום לחיפה ואחר כך יהיו חופשיים. היום האחרון בכלא היה יום שבת, ראש חודש ניסן. היו עימם סידור, טלית, ותהילים והשתדלו לשמור על אורחות הדת ככל שיכלו. גם את זקנם וציפורניהם לא נטלו, כי הורשו לעשות זאת רק בשבת וכמובן שלא רצו לחללה. למחרת השבת קרא להם השופט. ניתן להם כרטיס רכבת לחיפה ולירה אחת. הוא הזהירם שאם בצאתם יתפסו על ידי שוטר - יכלאו לנצח. התייעצו החברים עם השוטר היהודי מה לעשות בחיפה כאשר יגיעו לשם. נתן להם השוטר פתק לוועד הקהילה, ואמר להם שכל יהודי ברכבת יעזור להם. יצאו מבית הכלא ( לאחר שחתמו בטביעת ידם כולה את זהותם בספרי בית הכלא ).
 
הגיעו לעיר העתיקה בעכו ושם ראו שוטר ערבי אשר רצה לאסור אותם מפאת מראם המוזר, כיוון שהיו שיערם וציפורניהם ארוכים מאוד. חששו שמא זה השוטר ששלח השופט כדי לאסרם שוב. היה שם נוצרי בעל חנות בדים, אשר הסביר לשוטר בתורכית שזה עתה יצאו מהכלא ולעדות הנה ידם המוכתמת עדיין בדיו. התערב הנוצרי לטובתם ונאות השוטר לשחררם לחופשי. חיכו המשוחררים כשעה לרכבת. משבאה, ישבו ליד אדם שנראה מכובד במראיתו וסיפרו לו את סיפורם. אמר להם לרדת עימו בחיפה. שם לקח אותם לוועד הקהילה, אך משרדי הוועד היו סגורים. אמר להם היהודי לחכות. חיכו כשעתיים ולשווא. ירדו שניים מהחברים לשאול על מוסד יהודי אחר. הפנו אותם לכתובת מדויקת. הגיעו לבית, שם התגורר רב גדול. לאחר שאמרו לו את דבריהם ביקשו שיעזור להם בלילה זה ולמחרת ייסעו לירושלים.
 בבית הרב הציעו להם רחצה ובגדים נקיים והוכנה להם סעודת מלכים. לאחר שביקש רבות את סליחתם, אמר להם הרב כי האנגלים יודעים שהוא מחביא עולים בביתו ועורכים אצלו כל בוקר בדיקה קפדנית. לכן הוא מבקשם שהלילה ילונו בביתו בכבוד, אלא שבבוקר עליהם לעזוב אחרת ישלח לכלא. הרב גם הציע להם כסף רב, אך לכסף לא היו זקוקים, כי היה כספם תפור בבגדיהם במשך כל תקופת מאסרם.
 נשארו החברים ללון בביתו עד לשעה מאוחרת בבוקר כי לא יכלו לקום מפאת עייפותם. למחרת בבוקר עלו לירושלים.

Share by: