צביה בצלאל

צביה בצלאל
מאת נכדה דרורי יקותיאלי
 1910 - 2002
 
סיפורה האישי של סבתי צביה בצלאל הוא "סיפור מראה " של המדינה.
כיסופי הגאולה שהביאוה לארץ, עלייה, בנייה, חלוציות, הגנה ושכול, השכלה והתערות,
ותמיד חדורת אמונה, תקווה ואהבה ללא תנאי . אהבה אל התא המשפחתי הקרוב,
אל החברים והמכרים, אל העם והמדינה.
 
סבתא צביה שלי נולדה בהראט שבאפגניסטאן בשנת 1910. הוריה מישאל ויפה שניהם בני משפחת גול הענפה. סבא רבא שלי מצד הסבא בנימין בצלאל הגיע לתור את הארץ. רכש בית ברחוב שמעון רוקח בבית ישראל בירושלים, שב לאפגניסטן וב1925 עלה לארץ עם בניו מנשה ושמואל ובני משפחותיהם.


צביה ושמואל בצלאל עם ילדיהם ציון ויעקב, כנראה שנת 1930
כיסופי גאולה הם אלו שהביאו אותם לישראל של שנות ה20. את כספם הוציאו על תלאות עליה לא ליגאלית בדרך היבשה, על חמורים ואוטובוסים הם עשו את מסעם ודרך סוריה נכנסו לארץ.
ישראל של שנות ה - 20, הארץ שתוארה כארץ "זבת חלב ודבש "הייתה לא קלה לעולים אך הם, עם רוח חלוצית ואמונה גדולה יצאו לעבוד בכל עבודה ושמחו בחלקם.
 
סבא שלי שמואל בצלאל ניגן על עוד ומנדולינה. בשמחות ובאירועים היה מופיע יחד עם חברים ומשמח את החברים והמשפחה.
 
הגיעו ימי טרום מלחמת השחרור. דודי ציון בצלאל, בנם של סבתא צביה וסבא שמואל, שעבד ביום והשלים את השכלתו בערב בקש להתגייס ל"הגנה" יחד עם רבים מבני הישוב. מכיוון שהיה צעיר מכדי להתגייס נאלץ לזייף את תאריך הלידה שלו ומצא עצמו בין כוחות ההגנה.
 
 ציון נשלח עם חבריו לאזור גוש עציון.

 ב4 למאי 1948 הכוחות נתקלו בכוחות לגיון ערבים שהמטירו עליהם אש. רבים נהרגו, חלקם נפצעו. ציון בתפקידו כחובש נגש לסייע לפצוע ותוך ניסיון העזרה נורה ונהרג.
 
ב - 5 במאי פתח סבי שמואל את העיתון וקרא על הנופלים בקרבות באזור גוש עציון. לבו נבא לו כי בנו ציון הוא בין הנופלים. רק מספר ימים אחר כך הגיעו מקצין העיר למסור למשפחה את הידיעה המרה.
אלו היו ימי מלחמת השחרור. על ביתם שבשכונת בית ישראל נורו פגזים. סבי שמואל בצלאל שהיה במשמר העם יצא מביתו בזמן ההפגזה להכניס אישה שלקתה בהלם ונותרה בחוץ. האישה הוכנסה לחצר ביתו של סבי אך הוא נהרג בהפגזה. ב - 21 במאי, 17 יום בלבד לאחר מות בנו נהרג סבי שמואל בצלאל בקרב על ירושלים.
 
אבל כבד ירד על המשפחה בשל הטרגדיה הכפולה. כל בני העדה והשכנים הגיעו אל הסבתא הצעירה שהייתה בת 35 ונותרה עם שבעת ילדיה – יעקב, רחל, אריה, שולמית, אהובה, רותי ואלי. במציאות של בית ללא אב מפרנס, ללא הבן הבכור שנהרג, נאלצה סבתי להעמיס את העול על כתפיה כשהעתיד לא ברור והדרך קשה.
 
חיליי הקרב שנהרגו עם ציון הובאו לקבורה במורד " אבו ריש " באזור גוש עציון לחללים שנהרגו נערך טקס קבורה מלא ושם נטמנו גופתיהם.

לאחר שהאזור נכבש על ידי הירדנים לא היה ניתן להגיע אל קבריהם ורק כשנה וחצי מאוחר יותר הוצאו הגופות והועברו לקבורה מחודשת . ציון נקבר ב הר הרצל לא הרחק מאביו שגם הוא נקבר בתחלה בבית הקברות בשייח באדר ורק אחר מכן הובא למנוחות אל בית העלמין הצבאי בהר הרצל.
 
על הנסיבות המדויקות של מותו של ציון למדה המשפחה שנים מאוחר יותר. אז נודע להם כי היה חובש ונהרג מצלף בשעה שחש לטפל בחיל שנפצע.
 
באותן שנים, המדינה החדשה שזה עתה קמה לא סייעה למשפחה השכולה , לא סיוע נפשי ולא סיוע כלכלי, איש איש לגורלו.רק כ10 שנים מאוחר יותר החל ה המדינה לסייע למשפחה.
עם מציאות זו התמודדה סבתי צביה בצלאל ויצאה לעבוד כמבשלת בבית הספר "רוחמה". שם זכתה לאהבה ולהערכה בשל אישיותה האצילית, חריצותה ומאור פניה.
ביום עבדה בחוץ ובערב בבית כדי לקיים את המשפחה, לחנך, להגן על הילדים ולהתמודד כאלמנה צעירה עם העול העצום של גידול משפחה.
 
אמה ואביה של סבתי יפה ומישאל גול שכלו שלושה נכדים במלחמות ישראל . משה גדליהו בנה של בתם אביגיל נהרג בקרבות ברמת הכובש. משה רבי בנה של בתם מלכה נהרג כשריונר בקרבות יום כפור ב1973. ציון בצלאל בנה של בתם צביה נהרג כחובש בגוש עציון. כך באדמת הארץ המובטחת שכיסופי ציונות הביאום אליה, שלש אחיות טומנות את בניהם לאחר שנהרגו בקרבות ההגנה על ישראל.
 
סבתי צביה בצלאל התמודדה עם גידול ילדיה בעקשנות מעוררת התפעלות. היא לא זנחה את אמונתה הטהורה, לא הזעיפה פנים, לא הקשתה ולא תבעה. לכל אורך הדרך השתדלה להפיח רוח של עשייה ותקווה מלבה הדואב.
 
סבתא צביה עם הנכדה צפירה

הילדים נישאו ונולדו הנכדים. או אז חזרו לפניה החיוך והשמחה. היא הייתה גאה במשפחה שגידלה ובילדיה שהקימו משפחות למופת ברוח חינוכה.
 
ב1954 אסון נוסף בא לבית המשפחה שולמית בתה יצאה לטיול בכנרת בחול-המועד סוכות ושם טבעה במערבולת. בשנת 1987 נפטר בנה יעקב ( דודי האהוב ) מדום לב.

ילד שלישי שהאם נאלצה לקבור.
 
בסוף שנות ה80 בטקס המרכזי בכותל המערבי נבחרה סבתי צביה בצלאל לשאת את לפיד הזיכרון ולהגישו לנשיא יצחק נבון להדלקת המשואה.
 
איך מתמודדים ? האם זה אפשרי בכלל ?
 
סבתא צביה שלי עמדה כיהלום שלא ניתן לשבירה גם אחרי הטרגדיה הנוראה שפקדה את ביתה. הבית שידע צער רב היה הבית השמח והאהוב על כל משפחתה ותמיד היה פתוח ומארח. כולם חשו בו את העוצמה והאהבה שקרנה בעוצמה מסבתי צביה בצלאל, אישה שהיו בה צניעות מתוך אצילות, עיקשות עם כבוד, לב עצום, וחכמת חיים עם תבונה ייחודית.
 
גם על ההשכלה לא ויתרה שהרי באפגניסטן הנשים לא למדו קרוא וכתוב. היא עלתה לישראל בגיל 15 ורק שנים רבות אחר כך הלכה ללמוד במועדון השכונתי והייתה חוזרת עם עיתון "שער למתחיל ". אנחנו הנכדים שזה עתה למדנו אלף בית ישבנו אתה לקרוא ולא הניחה לעיתון עד שהיה ברור שהכול נקרא נכון כפי שהמורה במועדון דרשה. אני הייתי קורא לה “המצטיינת של הכיתה “.
 
לפני פסח היתה לוקחת טס מתכת עליו פרשה את ה"זהב האפגני" הלא הוא האורז. מבעד למשקפיה ובצרוף זכוכית מגדלת הייתה בוררת את האורז שמא תכשל בפסח באורז שאינו כשר למהדרין.
 
לבית הכנסת "ישועה ורחמים" שהיה מוקד שכונתי ומרכז החיים החברתיים הייתה סבתי מקפידה לבוא ומשדלת אותנו "הנכדים הסרבנים "להצטרף לתפילות.
את ספר המפטיר עם כיסוי הקטיפה האדום כולם הכירו ואני בנושאי אותו, תמיד הרגשתי משהו מיוחד שהרי היה זה הספר על שמו של דודי ציון בצלאל שנפל בגוש עציון. 
בשמחת תורה, במגדל ספרי התורה המסורתי של יהודי אפגניסטן, ספר המפטיר היה ניצב בראש, שהיה קטן משאר הספרים.
 
העדה האפגנית היא עדה קטנה ורבים קשורים בה בנישואי קרובים וכולה הייתה מעין משפחה רחבה לסבתי צביה בצלאל.
אני כנכדה תהיתי מיהם ל"ו הצדיקים החיים אתנו, ולי תמיד היה ברור שהסבתא שלי צביה בצלאל הייתה אחת מנציגיהם עלי אדמות. ובעלותה למרומים היא זאת המבקשת לדון את כולנו לכף זכות.
 
 
דרורי יקותיאלי
נכדה של צביה בצלאל


עם הנינה שמרית

  
==================================================================================================
"אחד הזיכרונות החזקים ביותר שיש לי מביתה של סבתא הוא ריח האוכל. הסירים הגדולים והפתיליות שדלקו לאורך כל השבת, הדגים שטיגנה בימי שישי, האורז והאהבה שבה תיבלה את כל מאכליה. סבתא הייתה אישה צנועה וחכמה ופתיחות הלב והבית היוו אצלה מעלה ראשונה. בחגים, גם כשהגיעו עוד 10 או 15 אנשים נוספים - תמיד היו מנות לכולם. החגים אצל סבתא היוו בשבילי ובשביל כל הנכדים את המסורת היהודית. לכל חג היה את ריחו המיוחד, הכלים המיוחדים וההווי המיוחד שלו. סדר פסח שהיה מלא ברעש הנכדים היווה שיא מסוים לאחר שעבדה וניקתה כל פינה ופינה בבית. גם כשטיפסנו על המיטות, גם כשפתחנו כל ארון וארון בחיפוש אחר מציאות נשכחות, הייתה מקבלת זאת באהבה.
היום כמחנך ומורה לתנ"ך אני מספר על סבתא לא מעט. סבתא היא הגיבורה של חיי. גם בתקופות הקשות ביותר בחייה, גם כשלא היה ממה היא ידעה לתת. הנתינה והאהבה, היכולת לאחד את כולם יחד הייתה חכמתה. סבתא היא מודל לחיקוי והערצה מכל בחינה. גם היום, שנים לאחר מותה כשביתה עומד בעיזבונו, גם כשכל אחד מאיתנו הוא כבר אב לילדים ואת החגים אנו עושים בנפרד, כשאנו נפגשים, אנו מרגישים קרובים אחד לשני. סבתא מלווה אותנו בדרכנו ושומרת על אחדות המשפחה גם לאחר מותה. יהי זכרה ברוך!  
 
שמוליק בצלאל
נכדה של צביה בצלאל
Share by: