בס"ד ערב ט' באב תשפ"ג
והאמת והשלום אהבו (ספר זכריה ח')
בימים אלה, ימי בין המיצרים ו-ט' באב, עלינו לזכור את חורבן בית המקדש ולהתרחק מהשנאה והמחלוקת ולהידבק באהבת חינם ואחווה ושלום כדי שנזכה לדברי הנביא זכריה:
"כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו"
מדברי הרמב"ם (הלכות דעות):
מצווה על כל אדם לאהוב כל אחד ואחד מישראל שנאמר בתורה "ואהבת לרעך כמוך" ומסביר הרמב"ם, דהיינו לספר בשבחו של כל יהודי ולחוס על ממונו ועל כבודו כמו שהוא חס על כבודו וממונו שלו.
ומסופר בתלמוד: שבא נוכרי אחד לפני הלל הזקן וביקש ממנו לגיירו על מנת שילמדנו את כל התורה כולה על רגל אחת, אמר לו הלל הזקן "כל שאתה שונא אל תעשה לחברך" זו כל התורה.
ואלה דברי אליהו הנביא: (מובא בספר תנא דבי אליהו פרק כח)
אמר להם הקב"ה לישראל: בני אהובי, כלום אני חסר דבר שאבקש מכם? ומה אני מבקש מכם אלא שתהיו אוהבים זה את זה ותהיו מכבדים זה את זה.
בורא עולם מבקש מאיתנו אחדות ואהבת חינם ואז ה' איתנו בכל אשר נפנה, ואף אומה ולשון לא יוכלו להתנכל לנו, וננצח את אויבינו הקמים עלינו.
כותב שורות אלה שירת במלחמת ששת הימים בצפון וביום הכיפורים בדרום, זכינו לראות במו עינינו את הנסים והנפלאות ולנצח בשישה ימים ארבע מדינות בזכות האחדות שהיתה בינינו, בין כל המגזרים והמפלגות.
כדי להגיע לאהבת חינם צריך להפנים את הכללים החשובים של רבותינו המובאים בפרקי אבות: "הווה דן את כל האדם לכף זכות", דהיינו גם אם הנך רואה מעשה שלילי אצל זולתך, ראה זאת בצורה חיובית וכן לא לשמוע ולא להאמין על שמועות רעות ורכילות אלא אם ראית במו עיניך.
וכן "אל תדון חברך עד שתגיע למקומו". דהיינו כאשר אדם מקבל תפקיד מסוים הוא חייב לנתב את עצמו בהתאם לנסיבות שהוא רואה אותם משם, וזה מצוי בכל תפקיד ומשרה ולכן תמיד יש לברר סיבת השינוי במעשיו בניגוד לדעותיו בעבר.
חובה מוסרית על כל אדם לטרוח ולעמול בכל נפשו להבאת שלם בין אדם לחברו, בין איש לאשתו, בין קהילה לקהילה, בין מגזרים שונים, בין הבריות כולם, להיות תמיד אוהב שלום ורודף שלום וכל העושה זאת שכרו גדול מאד וימצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם.
הכותב הוא מבני העדה
***
***
על 17 בתמוז
הביא משה קורט
(מתוך ויקיפדיה)
מתוך ה משנה , מסכת תענית ד,ו :
" חמשה דברים אירעו את אבותינו
בשבעה עשר בתמוז...
נשתברו הלוחות, ובוטל התמיד, והובקעה העיר,
ושרף אפוסטמוס את התורה,
והעמיד/והועמד צלם בהיכל... "
הסבר-
חמישה דברים אירעו בי"ז בתמוז:
- נשתברו לוחות הברית - ביום ט"ז בתמוז עשו עם ישראל את עגל הזהב ולמחרת ירד משה מ הר סיני ושיבר את לוחות הברית.
- הופסק קורבן התמיד - בכל יום ויום היו מקריבים בבית המקדש שני כבשים, אחד בבוקר ואחד בערב. גם בזמן המצור על ירושלים היו הכהנים מקריבים, אולם לפי המתואר בכתבי יוסף בן מתתיהו , בשבעה עשר בתמוז נבקעו חומות הר הבית וגם הכוהנים נקראו להילחם ולא היה כהן טהור שיקריב את התמיד. הסבר אחר ניתן על פי האגדה בגמרא, ומובא גם אצל יוסף בן מתתיהו, על מקרה שקרה בזמן מלחמת האחים ה חשמונאים יוחנן הורקנוס ו יהודה אריסטובולוס . אחד האחים צר על אחיו השני שהיה בירושלים. במהלך המצור היה סיכום בלתי כתוב בין הצדדים בו כל יום משלשלים מן החומה כסף ובתמורה מעלים בחזרה שני כבשים בשביל קורבן התמיד. עד שבא זקן יווני אחד והציע להעלות חזיר במקום כבש (ובכך לשבור את רוח הנצורים בתוך העיר ירושלים) והגמ' מספרת שכשהעלו את החזיר, במקום את הכבשים, נעץ החזיר את ציפורניו בחומה "והזדעזעה הארץ ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה".
- נפרצו חומות ירושלים בזמן המצור- באותו יום ממש שבו בוטל קורבן התמיד.
- נשרף ספר תורה על ידי איש בשם אפוסטמוס, שהיה ככל הנראה ה נציב הרומי ב ארץ ישראל וייתכן כי הכוונה ל טיטוס או ל אדריאנוס .
- הוכנס פסל עבודה זרה ל בית המקדש . בתלמוד הירושלמי התלבטו לגבי זמן המעשה ע"פ הגרסה במשנה - לפי הגרסה והעמידזהו מעשה של אותו אפוסטמוס, ולפי הגרסה והועמדמדובר על הפסל שהעמיד מנשה מלך יהודה .
***
שבעה עשר בתמוז
מתוך "זכרתי ימים מקדם", כרך ב'
מאת אריה אליסף
אנו אחרי שבועות, מדי פעם בפעם חמסינים, ציפורים עייפות וצמאות נראות עם מקור פתוח לרווחה מתנשפות במהירות כדי להתקרר קצת. תמונה כזו כמעט ולא רואים היום, כי בניגוד לימי ילדותי, היום ישנן נזילות מים בשפע ולא לשכוח את המים הנוזלים מהמזגנים. כאשר ציפור עפה, רגליה מוטות כלפי מטה בתשעים מעלות לגוף. בימים רגילים הרגליים צמודות לגוף. כלבים עם פה פעול "זוחלים" ברחובות. אנשים מחפשים טיפת צל סמוך לגדר או עדיף מתחת לעץ. "זמבורים" (צרעות ודבורים) מנסים למצוץ "קמצוץ" של מים מאחד הברזים הנדירים שבשכונה.
בשעות הבוקר הקרירות או לפנות ערב, פה ושם יושבת זקנה ולפניה מגש נחושת גדול מונח על שרפרף. היא מקצצת במגש, בעזרת סכין, ערימה של עגבניות אדומות ובשלות מאוד. לאחר זאת מועכת בידיה את העגבניות עד שהכל נהפך לנוזל סמיך. מכסה בבד לבן דק את המגש ומניחה בשמש הלוהטת. לפנות ערב מכניסה המגש לחדר ובבוקר בחזרה לשמש, כך מספר ימים עד שהכל מתייבש והופך ל"אבקת עגבניות" מלאה זרעי עגבניה. את האבקה שומרת לחורף כאשר אין עגבניות בשוק. כיום יש לזה חיקוי עלוב הנקרא "עגבניות מיובשות".
זקנה אחרת חורזת "ענק" של גמבות אדומות, או פלפל חריף ותולה זאת בפינה מוצלת ומאווררת. אחרת משחילה על חוט במיה לחורף. תמונה זו של מגשי עגבניות ומחרוזות פלפל ובמיה תלויות ליבוש הוא אחד מזכרונות ילדותי בשכונות. אחד משכנינו בחצר התחתונה, נהג ליבש בשמש מגשים של מישמיש, (היום קוראים לזה "מישמש") שזיפים ותפוחי עץ. מדי פעם נגשתי עם אחד מבניו והתחלקנו באחד מהפירות המתיבשים. לא הרבה יודעים שהמישמש המיובש המתוק, למעשה מעובד עם סוכר! ביבוש טבעי ללא תוספות, הטעם חמוץ. זהה בטעמו לטעם של ה"אמרדין" (לדר).
ביום אחד בין שבועות לשבעה עשר בתמוז, עדר הצאן הופיע בשכונה נקי ומצוחצח כאילו הזמינו אותו לחתונה. למחרת הצאן הגיע מגולח למשעי, יחסית לבהמות. למי שלא הבין עדיין, רוחצים את הצאן לפני הגז כדי לקבל צמר נקי.
בשיא עונת החום של הקיץ התחלנו להרגיש באוויר את אווירת הימים הנוראים הקרבים.
כוונתי ב"שלושת השבועות" שבין י"ז לתמוז לתשעה באב. בדרך כלל אומרים "תיקון חצות" על חורבן בית המקדש בחצות הלילה. בשבועות הללו עבר כרוז בצהרים, קרוב לחצות היום, והכריז בקול: "תיקון חצות, תיקון חצות"… רוב בעלי החנויות סגרו את חנויותיהם והצטרפו לשאר זקני השכונה לומר "תיקון חצות" בבתי הכנסת.
" בהקדמה הזו התחלתי את נושא החגים ותודה לאל אנו מתקרבים לסיום השנה. יום י"ז בתמוז עצמו היה למעשה יום רגיל בשכונה, פרט לאלה שצמו, והתחלנו את "שלושת השבועות" עד לתשעה באב. מראש חודש אב לא אכלנו בשר, פרט לשבת. במקום זה אכלנו מאכלי ירקות וקטניות מיוחדים.
תשעה באב
בערב תשעה באב הרגשנו היטב את האווירה הקודרת בשכונה. בארוחה המפסקת כל אחד מבני הבית ישב בפינה אחרת, או על הרצפה ואכל בשקט כנזוף. אם ערב תשעה באב יצא בשבת, אזי אכלנו סעודה שלישית כרגיל. לאחר הארוחה נעלו "נעלי ספורט" מבד או מרשת והלכנו לבית הכנסת. בדרכנו לא אמרנו "שלום" לאף חבר. בתפילה עצמה ישבנו על הרצפה ואחרי התפילה קראו "איכה" וקינות במנגינת העדה. כיבו את האורות והחזן אמר בקול בוכים: "היום כך וכך שנים לחורבן בית מקדשנו...." בסיום התפילה הקהל התפזר בשקט מבלי לומר "שלום".
הגענו הביתה. החצר חשוכה כי אף שכן לא הדליק מנורה. ישבנו קצת בחצר לאור הירח וכעבור זמן הלכנו לישון. אחד מותיקי השכונה סיפר לי כי בזמנו, שנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, נהגו בליל תשעה באב להתפלל ולקרוא איכה וקינות בחורשת הזיתים שבקצה השכונה. הוא המשיך: "היה בחור ליצן אחד שנהג "לדגדג" את האנשים ע"י מחט חדש ולומר להם: "תבכו, היום תשעה באב". למחרת, כילדים אכלנו כרגיל, אבל מאכלים פשוטים כדי שנרגיש קצת צער. בשעות אחר הצהריים חלה התעוררות בחצר, האמהות הכינו מאכלים לסיום הצום והרגשת שהצער מתחיל להתפוגג כי לפי האגדה בשעות אלו נולד המשיח והרוח נשאה אותו ונעלם. בזמן הזה, אנו הילדים, פיצחנו את כל העג'ואים והשרנו אותם במי מלח והחלפנו המים בכל יום. ע"י כך העג'ואים הפכו את טעמם המר למתוק ואפשר היה לאכלם.
הגיע מוצאי החג, ערבית, ברכת לבנה, חוזרים לומר: "שלום" עד לתשעה באב של השנה הבאה, חוץ מהפעמים שעושים "ברוגז". הקהל ממהר הביתה כדי לשתות, לאכול משהו ולנוח.
הגענו לט"ו באב ולאחריו חודש אלול והסליחות כפי שתיארתי ב"ראש השנה". בתקופה זו, סבתי מרים ע"ה הכינה את הפחמים לנרגילה לכל השנה. כפי שתיארתי כבר, הערבים הביאו כמויות גדולות של ענבים ל"תעשיית היין" השכונתית. ארגזי הענבים היו מכוסים בענפי גפן כדי לשמור על רעננותם וכדי שאשכולות לא יפלו החוצה עם התנודות והקפיצות של הפרד או החמור. לאחר מכירת הענבים, ענפים אלו הושלכו לצידי השוק. סבתי לקחה הרבה ענפים כאלו, תלושה מהם את העלים ויבשה אותם בשמש. לאחר זמן מה, הכינה בחצר התחתונה "מגדל" של ענפי יבשים והבעירה אותם. בשלב מסוים לפני שנהפכו לאפר, כיסתה את הכול בערימת עפר והניחה במהופך על הכול את פיילת הנחושת שנהגנו להתרחץ בה והאש נחנקה. כעבור יום יומיים סילקה את העפר, הוציאה הפחמים ושברה אותם לחתיכות קטנות. את ה"אוצר" החביאה יחד עם קליפות התפוז המיובשות שהכינה בחורף שעבר.