חג השבועות

חג השבועות

"מוּאִיד גוֹל" - חג הפרחים
חג מתן תורה, חג הביכורים, חג האסיף

שבועות - חג הפרחים
מאת בן-ציון יהושע-רז
מתוך " מנדחי ישראל באפגאניסתאן לאנוסי משהד באיראן" , פרק "מחזור השנה"
(הוצאת ביאליק, עמודים 387 – 388)
 
מועד "גוֹל" (חג הפרחים) הוא שמו של חג השבועות. בימים שבין ל"ג בעומר ושבועות מוצפות סביבות העיר הראת ורדים. האיכרים מביאים את התפרחת קטומה ללא הגבעולים, בתוך סלים, ומוכרים אותה במשקל. כל בית אב קונה מַן (כארבעה ק"ג) או שני מַן. בבית ממוללים את הורדים ומכינים מהם מי ורדים, ויש שמייבשים אותם לבישול. יש ששומרים את הורדים לחג הפסח, אבל לרוב שומרים אותם לחג השבועות. בזמן הוצאת ספר התורה מן ההיכל מפזרים את הורדים על ספר התורה.
כשמבשלים את הורדים כדי להפיק מהם מי ורדים, שולקים בתוך המים הרותחים גם ביצים קשות. מוסרים את הביצה לרב לכתוב עליה פסוקים מן המקרא, ואחר כך נותנים אותה לילד לאכול – סגולה לפיתוח השכל ולהתקדמות בלימודים. בעונה זו שלאחר הגשמים יש שפע של חלב צאן. המשפחות קונות כמויות גדולות של חלב ומכינות סוגים שונים של לבן, חמאה וגבינות. מקפידים שלא לאכול משפע הפירות שעל דוכני השוק ולהמתין לברכת 'שהחיינו' בחג.

רבים מקיימים את שלושת ימי ההגבלה כמו שנאמר: היו נכונים לשלושת ימים, אל תיגשו אל אישה (שמות יט, טו). סמוך לחג מתמלאות ידי הסַפָּרים עבודה, שכן בכל ימי ספירת העומר לא העלו היהודים תער על ראשם, למעט אלה שהסתפרו בל"ג בעומר. ערב החג יוצאים לטבול בנהר או במקווה כדי להיטהר לקראת מעמד הר סיני. אם נשאר בידי המשפחה קמח מצות מפסח, אופים ממנו מצות לשבועות.
לאחר הסעודה של ליל החג מקיימים מצוות תיקון ליל שבועות. הלימוד נעשה בבית הכנסת או בביתה של משפחה, שבה היה נפטר וטרם מלאה שנה לפטירתו. נוהגים ללבוש גלימה לבנה רחבה.
ביום החג אחרי תפילת שחרית עומד הקהל ליד ארון הקודש ושר את הפזמון:
לשמחת דודי צח ודגול מרבבה
אשורר בנעם זאת הכתוּבה
שמע ידיד והט אזניך
הקורא את הכתובה הזאת לפניך
בזכותה תמהר גאלת בניך
בישועת ימינך בנחת ושובה.

כשמוציאים את ספרי התורה מן הארון מתחרים הילדים ביניהם בזריקת הורדים על ספר התורה 

***


חג השבועות בהלכה ובאגדה 

מאת הרב רפאל בצלאל

 

לפני 3322 שנה, בששה לחודש סיוון שנת אלפיים ארבע מאות ארבעים ושמונה שנה לבריאת העולם הופיע בורא עולם בהר סיני ונתן את התורה לעם ישראל. מעמד זה נחקק באומה הישראלית לא כאירוע היסטורי חולף אלא כאירוע מרכזי שעליו מתבססים כל חיינו בעבר, בהווה ובעתיד, וכך כתוב בתורה הקדושה (דברים פרק ו'):

"...רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך....והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלוקיך בחורב..."

 

אמרו רבותינו מטרת הבריאה כולה היא אך ורק כדי שעם ישראל יקבלו את התורה, ילמדוה ויקיימוה ולכן כל פרט ופרט ביקום ובגוף האדם מתוכנן באופן המתאים ביותר לקיום התורה.

 

הקב"ה נתן את התורה לא מיד עם בריאת העולם אלא המתין עד שקם דור הראוי לכך ולאחר שעברו את מבחני האמונה שבמצרים ואת הניסים והנפלאות שבמכות מצרים, ולאחר חמישים יום שיצאו ממצרים קבלו את התורה.

ולמה לא קיבלו את התורה מיד בצאתם ממצרים?

משל למה הדבר דומה: לבן המלך שהיה חולה ואושפז חודשים רבים בבית חולים. כאשר הבריא וחזר לארמון המלך אמרו השרים למלך בנך הפסיד הרבה חומר בלימודים, שלח אותו ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה כיאה לבן מלך. אמר להם המלך בודאי שאשלח אותו ללמוד אך עתה אין הזמן מתאים, עדיין חלש הוא ולא התאושש ממחלתו. אתן לו לנוח ונאכיל אותו מאכלים בריאים ומזינים, יצבור כוח ויוכל ללמוד.

 

כך ישראל – היו מעונים ומיוסרים במצרים, עובדים בחומר ובלבנים. כשיצאו ממצרים אמרו מלאכי השרת הגיע הזמן לתת להם את התורה. אמר הקב"ה לא זה העת אלא ינוחו, יתאוששו, יאכלו את המן מזון רוחני וישתו מבארה של מרים, כמו כן יראו את הניסים והנפלאות שעושה להם ה' אז יהיו מוכשרים לקבל את התורה.

 

ואותו לילה שבא הקב"ה לתת להם את התורה היו מנומנמים, עד שהקב"ה עורר אותם בקולות וברקים, ולכן נוהגים בליל שבועות להיות ערים כל הלילה וללמוד תורה כדי לתקן את הצריך תיקון.

 

נוהגים לאכול מאכלי חלב בחג השבועות משום שמיד אחרי קבלת התורה חזרו ישראל לביתם והיו צריכים לעשות הכנות מתאימות ולטפל בכשרותם של מאכלי בשר. אך היו ממהרים ולכן העדיפו לאכול מאכלי חלב שלא היו צריכים הכנות. לזכר אותם ימים אנו נוהגים עד היום לאכול מאכלי חלב.

 

נוהגים לשטוח עשבי בשמים בבתי כנסת זכר למתן תורה כי בשעה שהקב"ה נתן את התורה נתמלא העולם בריח של בשמים.

 

 יום חג השבועות הוא ככל יום טוב שצריך להיזהר שלא להוציא אש חדש ולא לכבות את האש וכן כל האסור בשבת אסור גם ביום טוב חוץ מהכנות הקשורות לאכילה ובישול לצורך היום. 


****




זבולון קורט היה מעלה סיפורי עם ומנהגים של יהודי אפגניסטן בעיתון "דבר".
בתאריך 10 במאי 1961 העלה תיאור משובב לב על מנהגי היהודים באפגניסטן בחג השבועות.
הנה הקטע לפניכם:

***

הפיוט  "אמון יום זה"  לחג השבועות בביצוע יעקב יקותיאל:

***

אזהרות לחג השבועות
מאת הרב רפאל בצלאל
הקטע הראשון "אמון יום זה" עד "חי גואלנו" וכו', כ – 18 בתים הוא "הקדמה" שכתב רבי דוד בן אלעזר בקודה ממשוררי ספרד. בקטע זה כלולים עשרת הדיברות בחרוזים.
האזהרות עצמן הן מרבי שלמה בן יהודה אבן גבירול ובהן מובאות בחרוזים כל תרי"ג המצוות. החלק הראשון מדבר על "מצוות עשה" והחלק השני על מצוות "לא תעשה". חרוזים אלה נקראים בשם "אזהרות" שכן אלה מצוות שהתורה הזהירה וציוותה את עם ישראל.  

***

דורון כהן

 

טבח בערב החג


בשבועות תש"ח, חודש לאחר הקמת המדינה ובדיוק לפני 70 שנה, פרץ מוסלמי לבית הכנסת בעיר הראט שבאפגניסטן ורצח שלוש מתפללות בעזרת הנשים. דורון כהן מביא כאן לראשונה את סיפור הגבורה של אביו, יששכר כהן ז"ל, שהשתלט על הרוצח במו ידיו ומנע פיגוע המוני


מאבא שלי שמעתי בעיקר את סיפור "ניחוח פריחת ההדרים": הוא התרחש מיד אחרי עלייתה של המשפחה לישראל, במהלך הנסיעה אל "ירושלים" המובטחת. איך עלה על המשאית, שאף מלוא נחיריו וריאותיו את ריח הפרדסים המשכר שאופף את הארץ בין פורים לפסח ואמר ליושבים סביבו: "לא שיקרו אותנו, זאת באמת ארץ זבת חלב ודבש, כמו שכתוב בתנ"ך". ואז היה עובר, בחיוך וללא שמץ של טרוניה, אל תיאור הנפילה הגדולה שציפתה להם מעט אחר כך בחשכת הליל של מעברת הר־טוב ליד בית שמש, שם הורדו בגשם זלעפות ושקעו בתוך הבוץ כשהם לבושים במיטב בגדי השבת שלהם. את האוויר קרעו זעקותיה של אמו־סבתי, שרה ז"ל, שסירבה להתפנות מהמשאית: "זאת לא ירושלים", בכתה, "אני כאן לא יורדת!".


לאחר שהות של כמה שבועות בפחונים הדולפים ועבודה פיזית מפרכת בהרים סביב, החליט אבי לקחת את גורלו בידיו ולעבור לתל אביב. רכש דירת חדר בדמי מפתח בדרום תל אביב וקנה שולחן וכיסאות כדי לחגוג עם המשפחה את ליל הסדר הראשון בארץ ישראל. "והיינו הכי מאושרים בעולם", סיפר.


רסיסים ושברים של הסיפור שיובא כאן שמעתי פה ושם עם השנים, דווקא מפיהם של אחרים: איך מנע אבי במו ידיו טבח נורא בבית הכנסת בהראט, אפגניסטן, בערב חג השבועות תש"ח (1948), חודש אחרי הכרזת המדינה, לאחר שהשתלט על קנאי מוסלמי שהגיע לשם חמוש בסכין ארוכה וכבר החל במסע הרצח.

70 שנה אחרי, הסיפור רואה אור לראשונה מעל דפים אלה, כמו גם קצה קצהו של סיפורה של העדה האפגנית בישראל, קהילה נוכחת־נפקדת, שחיה תחת גפנה ותאנתה, שעזבה הכל מאחוריה ביום אחד, כי הרי "המשיח בא", אך מעולם לא התלוננה על צל צלו של קיפוח והייתה אסירת תודה על כך שזכתה להגשים את התפילה "לשנה הבאה בירושלים". אז זאת לא הייתה בדיוק ירושלים, אבל לא צריך להיות קטנוניים.


אחרי שהצלחנו לשכנע וממש הכרחנו את אבי להעלות את הסיפור על הכתב, הייתי גאה בו שבעתיים: לא רק על כך שהציל חיים של עשרות מתפללים תמימים בבית הכנסת. גם לא רק על כך שהשתלט על הרוצח בידיים חשופות ובלתי מזוינות, אלא בעיקר על שעשה זאת מבלי לשפוך דם: הוא היה גיבור, שלא הרג את מי שקם להורגו (למרות שהיו לו את כל הצידוקים והאישורים לכך), לא ביצע בו חיסול ממוקד, לא עשה לו וידוא הריגה, אלא רק נטרל אותו, במובן המקורי והטהור ביותר של המושג. יתרה מכך: כשהשלטונות הורו לו ולמנהיג הקהילה היהודית לבצע כמקובל את נקמת הדם ולהרוג במו ידיהם את הטרוריסט, הם סירבו בתוקף לעשות זאת ואף הסבירו למה, אך על כך בהמשך. הסיפור המלא לפניכם:


ערב שבועות 1948

בהראט, אפגניסטן


מאת יששכר כהן ז"ל, 1926־2016   


לאחר הקמתה של מדינת ישראל במאי 1948, חלה הרעה במצבם של יהודי אפגניסטן, שעד אז נהנו מיחסים טובים עם האוכלוסייה המקומית. המוסלמים הקיצונים בעיר הראט החלו לאיים על שכניהם היהודים, שנאלצו לשלם ממון רב לשליטי העיר על מנת שאלו יגנו עליהם מפני הפורעים. כבר במהלך מלחמת העולם השנייה סבלנו פה ושם מהקנטות מצד אותם קיצונים, שאמרו לנו: "תכף היטלר יגיע גם לפה וישמיד אתכם", אולם עם הקמת המדינה ופרוץ המלחמה מול הערבים כבר התחלנו להרגיש את הדברים על בשרנו.


בערב חג השבועות 1948, שחל בשבת, התכנסנו בבית הכנסת ע"ש מולא יואב סימן טוב בהראט. אני התפללתי בקומה השלישית, ומשם הבחנתי במוסלמי שפרץ לחצר בית הכנסת (ששימש כעזרת נשים), כשהוא נושא בידו סכין גדולה (שברייה) ודוקר באכזריות את המתפללות. הכנסתי מיד את סידור התפילה לכיסי, שעטתי למטה בעודי יחף (היה נהוג להשיל את הנעליים בכניסה לבית הכנסת) והתחלתי לרוץ לעבר הדוקר, יחד עם משה כהן ואבא כהן ז"ל שהצטרפו אליי. כשהגעתי אליו, הניף המוסלמי לאוויר את הסכין (שהייתה קשורה ברצועת עור לזרועו) וניסה לתקוע אותה בגבי. תפסתי את ידו המורמת, סובבתי ועיקמתי אותה וזעקתי לעזרה. בינתיים הבחינו גם מתפללים נוספים במאבק שמתחולל בינינו, ירדו למטה וסייעו לי לחלץ את הסכין מידו של הדוקר.
ברגע שהמוסלמי ניסה לנעוץ בי את הסכין, זיהיתי את פרצופו מיד: זה היה אותו אדם שהתנפל על שיירתנו כחודש לפני כן, בעת שהיינו בדרכנו לבר (מעין בוסתן עם עצי פרי ובריכת מים קטנה, שכמעט כל משפחה החזיקה מחוץ לעיר, שם נהגנו לעשות על האש, לשיר ולנגן), כמנהגנו מדי שנה לאחר חג הפסח. אז הניף סכין ופצע תינוק שנישא בזרועות אמו. הוא ניסה לפגוע באם, אך כשזו הסיטה את פניה, פגע בפני התינוק והותיר צלקת ליד עינו.
גם אז הוא ניסה לדקור אותי והצלחתי לתפוס אותו ולהסגירו לידי המשטרה המקומית, שם הכה והצליף בו אחד הקצינים ללא רחמים בחגורה ובמקלות על כל גופו עד זוב דם. אחר כך נשלח לבית הסוהר. ביום שבו שוחרר מהכלא הגיע מיד לבית הכנסת שלנו על מנת לנקום. 
לאחר שהצלחנו להשתלט על הדוקר באותו ערב שבועות, לקחנו אותו לבניין המשטרה בכיכר העיר. מפקד המשטרה, הקומנדנט, שהיה חבר טוב שלי והאחראי על השכונה שבה גרו היהודים, קשר את רגליו והכה בו מכות נמרצות בכל גופו, עם רצועות עור ומוטות מעץ, עד שכל גופו זב דם.


לאחר הסגרתו לידי הקומנדנט, שבתי לבית הכנסת וראיתי שהוא התרוקן מכל המתפללים, שמתוך פחד ברחו מיד, הגיפו דלתותיהם והסתגרו בבתיהם. בחצר בית הכנסת ראיתי שלוש גופות של נשים בתוך שלולית דם. היחיד שנשאר במקום היה השמש, מרדכי שבתאי (שגר עם משפחתו בחצר בית הכנסת, מתוקף תפקידו), שסיפר לי כי בן דודתי, אבא כהן, נדקר בגבו. מיהרתי לביתו של אבא ומצאתי אותו מתנשם בכבדות, כשגבו מוצף דם וקצף. 
מיד הלכתי עם בן דודי, יונתן כהן, להזעיק את הרופא, אולם הלה סירב להגיע בטענה כי מדובר באירוע פלילי, ולכן עלינו להזעיק רופא ממשלתי. עצרנו מיד בדרך עגלון עם סוסו וכרכרה, שאיתו דהרנו לאחוזתו של הרופא הממשלתי, אך כשהגענו אליה התברר שלא היה בבית. משרתו מסר לנו שהרופא נמצא בנשף בביתו של אחד מקציני המשטרה הבכירים. הגענו במהירות לביתו של קצין המשטרה. מחוץ לבית הייתה שמירה והחיילים לא הרשו לנו להיכנס פנימה. קראתי בשמו של הקצין (שהיה מוכר לי היטב על רקע מנהגו לשתות ערק אצל היהודים – כי כידוע למוסלמים אסור לשתות משקאות אלכוהוליים). הוא יצא החוצה עם כמה מאורחיו, ביניהם הרופא הממשלתי. סיפרתי להם מה קרה ושיש לנו הרוגים ופצועים. הם אמרו לנו ללכת הביתה ושהם יגיעו מיד. 
הרופא הגיע, בדק את הפצועים, אמר שיש לקנות בדחיפות פניצילין, השאיר חובש בביתו של אבא כהן ואח רפואי נוסף שיטפל בנשים הפצועות.


יונתן ואני נסענו מיד לבית מרקחת תורן עם המרשם של הרופא. הבעלים של בית המרקחת היה מוסלמי קיצוני, שונא ישראל ידוע. כשהגענו אליו ביקש קודם כל לקבל תשלום עבור התרופה, ועשה זאת בכוונה כי ידע שהיהודים לא נושאים עמם כסף בשבת. כל תחנוניי לקבל את התרופה תוך הבטחה שמיד בצאת החג נשלם את הכסף, עלו בתוהו, והוא עמד עיקש בסירובו. יונתן ואני נסענו שוב במהירות לתחנת המשטרה, שם הדוקר היה עצור. הקצין ציווה על אחד השוטרים ללוות אותנו לבית המרקחת, תוך שהוא מצווה עליו: תחזור מיד עם התרופות, או עם גופו של הרוקח בכבודו ובעצמו. 
אולם הרוקח עמד בסירובו. על פי הוראת השוטר, הוא נלווה אלינו לתחנת המשטרה, ושם טען בפני הקצין שאינו מוכן למסור את התרופה ללא קבלת תשלום מזומן מיד. הקצין ציווה על השוטרים להכות את הרוקח, ורק לאחר שחטף מכות כראוי, נסענו עמו שוב לבית המרקחת ושם קיבלנו את תרופת הפניצילין.
האח הרפואי טיפל בינתיים בפצועים, הזריק להם את הפניצילין, וכך ניצלו חייהם של הנשים ושל אבא כהן, שנשא עד סוף ימיו עקמת בגבו בגלל אירוע זה. 
מיד לאחר החג הגיעו קציני המשטרה לבית הכנסת, בעת תפילת הבוקר, על מנת לחקור אותי ואנשים נוספים שהיו עדים לאירוע, ואמרו: "בראבו, בראבו, כל הכבוד שהצלחת לתפוס פעמיים את הרוצח הנתעב".


מפקד המשטרה אמר לדודי מתתיהו כהן ז"ל, שהיה הנציג (וקיל) של הקהילה היהודית באפגניסטן מול השלטונות, לנקום את נקמת המשפחות וכמקובל אצל המוסלמים לבצע נקמת דם ולהרוג את הרוצח. מתתיהו סירב ואמר שיהודים לא רוצחים. 
בסופו של דבר הועמד הרוצח לדין ונידון למוות. סופו היה שנתלה בכיכר העיר, כמנהג המקום והתקופה.




****


חג השבועות 
אריה אליסף
מתוך ספרו "זכרתי ימים מקדם", כרך ב'
עמודים 98 - 99
 
מן הסתם כולכם יודעים ש"שבועות" מכיל ברמז ר"ת של כל שמות החג.
ש- שבועות, ב- בכורים, ע- עצרת, ת - תורה.   מפסח אני סופר את הימים לעומר ו"מתקדם" לאט לאט לחג השבועות:"....היום 23 ימים לעומר, היום 32 ימים לעומר, היום 49 ימים לעומר" כילד קטן תמיד חשבתי בלבי, עם עוד קצת מאמץ אולי יגידו: "היום חמישים יום לעומר", אבל במקום זה הגיע חג השבועות עצמו. בפרסית קוראים לחג הזה MUID GOL בתרגום חפשי "חג הפרחים". למעשה, בתקופה הזו בהרבה חצרות היתה פריחת השושנים (למדקדקים, ורדים) ושיחי היסמין. בילדותי, רוב הורדים היו בצבע ורוד-סגול או אדום "דחוסים" בעלי כותרת ריחניים מאוד. נדמה לי שקוראים לזן הזה "דמשקאי".   פה ושם נתקלת במבוגר מהלך בנחת ובידו שנים שלושה ורדים. פוגש בחבר, או בסתם הולך אורח, מתכופף קצת ומציע לו בחיוך ובחן, (לפעמים עם היד השניה מונחת על החזה), את הפרחים שבידו. הלה מברך "עצי בשמים", עונה "אמן", נוגעים ברפרוף יד ביד ומנשקים קלות: "תזכה למסוות", ("תזכה למצוות") וכל אחד ממשיך בדרכו. כעבור מרחק מסוים נתקל בעוד חבר והסיפור חוזר על עצמו.   
 
בשדה התבואה שמעבר לרחוב שמואל הנביא קמה גבוהה של שיבולי חיטה זהובים מתכופפים ומתיישרים, מתכופפים ומתיישרים ברוח בנושבת בערבים ונראים כים עם גלים צהובים. מספר שבועות לפני כן "גלי הים" היו בצבע ירוק. תמונה זו השרתה שלווה ונחת רוח הייתי עומד זמן רב, מסתכל ונהנה. מי אומר שלא היה פעם ים בירושלים? (את השעורה קצרו במגלים מספר שבועות לפני כן. תאור אי"ה בנפרד.)    בערב החג, קטפנו ענפים ירוקים מהעצים שבשכונה וקשטנו את הבית. (בשדה הכל יבש ורק קוצים שונים פורחים בצבעים שונים.) בערב, לאחר תפילת ערבית אכלנו ארוחת חג בשרית, שרנו חלק מהאזהרות של שלמה בן גבירול, אבא נח קצת והלך לבית הכנסת ל"לימוד של ליל שבועות" וכעבור זמן קצר הלכנו לישון.
 
למחרת בבוקר קמנו כרגיל, אכלנו פרוסת עוגה עם קפה בחלב ויצאנו להתפלל. כשחזרנו, אמא בקשה שנתנהג בשקט כי "אבא וכל השכנים לא ישנו כל הלילה". יצאנו בשקט לשחק ברחוב. חזרנו לקראת הצהריים ואכלנו ארוחת חג בשרית. בעדה האפגאנית לא נהגו לאכול מאכלי חלב בשבועות. רק לאחר כמה שנים הנהגנו לאכול ביום ארוחה חלבית. על השולחן הונחה קערת מקרוני, צלחת עם בצל מטוגן וצלחת עם צמוקים מטוגנים. כל אחד לקח את כמות המקרוני הרצויה לו, הניח עליה בצל וצמוקים מטוגנים ויצק על הכל יוגורט, לבן או שמנת, כל אחד לפי טעמו, ערבב את הכל: "בורא מיני מזונות". המשכנו לשיר את  ה"אזהרות". גם כיום אנו נוהגים לאכול ארוחה חלבית כזו.
 
בשעה ארבע חמש אחה"צ אבא הניח שטיח קטן בחצר בכניסה לבית וקראנו את מגילת רות במנגינה מיוחדת. בניגוד לסוכות ושבועות, לא יצאנו לביקור חג אצל קרובים, כי כולם עייפים ובארץ החג בן יום אחד בלבד. למחרת, באסרו חג, הלכנו ל"שמעון הסדיק" כמו בל"ג בעומר, אבל בלי "חמל מלאן", כי העונה עברה כבר. גם עברו החגים של השנה. אמנם מובטחים לנו עוד שני ימים טובים עד לראש השנה "... הצום הרביעי והצום החמישי.. יהפכו לימים טובים. בינתיים, אין ברירה, חוזרים ללימודים.   
 
***

ורד שגדל בחצרו של מישאל גול
מאת זאב יקותיאל
הורד הגיע בשנות החמישים לחצרו ופרח מאוד
מורד זה היה סבי מישאל ממצה שמן ורדים עם מכשיר המיצוי שהיה ברשותו
את השמן היה מערבב עם מיים ייחודים
ואותם היה מחלק לבתי כנסת שישמשו לנטילה לאחר נטילת ידיים של כהנים  בתפילת נעילה של כפ ור 

***


בָּאדֶם גָ'אן מָאסט (חצילים בלֶבֶּן)
מתכון של שרה אליאס ז"ל


לכתוש חצילים קלויים (2),  
להוסיף שום כתוש (4 שיניים), כוס  לבן, כוס אשל,  גבינה לבנה, ולפורר  מעל נענע יבשה . 
לתבל במלח


עוגיות חלביות - שיר מָל
מתוך ספרה של סנו קורט "המטבח של סנו":


חומרים:
1 ק"ג קמח
1 שימרית
1 כוס חלב פושר
1 כוס שמן
1 ביצה

ההכנה:
שמים בקערה את הקמח, יוצרים גומה ולתוכה מוסיפים את השמרית וכוס החלב, לשים מעט, ומוסיפים את שאר החמרים.
מכסים במגבת ומשאירים להתפחה

צרים עיגולים מהבצק ומשטחים אותם לצורה וגודל של פיתה קטנה.

אופים עד הזהבה ומוציאים מהתנור.

ההגשה:
בסיר קטן מרתיחים 1/4 כוס סוכר, 1/2 כוס מים, 1/2 כפית הל טחון וכמה שערות זעפרן.
מברישים על כל עוגה מהסירופ ומגישים עם תה חזק

פשטידת גבינה 
נעמי כהן

מצרכים: 
  • 4 קישואים מאודים בגודל בינוני ו/או כרובית קטנה מאודה.
  • 1 בצל גדול (רק כשמדובר בקישואים)
  • גבינה צהובה (ביד נדיבה) + 1/2 קוטג' גבינה צפתית 150 גר' לערך וגבינה כחושה חצי חבילה (שהיא ללא נוזלים) 
  • 3 ביצים
  • 1 שמנת רגילה 15%
  • 1/3 כוס קמח רגיל
 הבסיס הזה טוב לכל פשטידה לא משנה איזה (תלוי בגודל הפיירקס)

אופן ההכנה:
מאדים על אש קטנה (ללא מים אין צורך לסחוט) את הקישואים הפרוסים דק + הבצל הקצוץ, לא חייבים לטגן. את הכרובית המאודה מועכים במזלג בצורה גסה, מוסיפים את הגבינות והביצים מפזרים מעל גרידת גבינה צהובה. אם רוצים אפשר גם פירורי לחם בתחתית ולמעלה זה נותן טעם "קריספי". 


אב דוח - משהו קטן כשמאוד חם 
מאת סנו קורט
 
 בן דוד של הצאזיקי ומרק הטרטור בהבדלים קלים וקוראים לו פשוט "אב דוח".  
מרענן כמו משב רוח צונן, קל מאד להכנה וטעים.
 
חומרים:
2 גביעי יוגורט מכל סוג שהו
2 גביעי אשל או גיל
1 גביע גבינה לבנה
1 שן שום מגורדת
2 כפות נענע יבשה, עלים בלבד ללא ענפים
1/2 כפית מלח
2 מלפפונים ירוקים קלופים וחתוכים לקוביות קטנות
אפשרויות נוספות: שמנת חמוצה
 
ההכנה:
מערבבים את כל החומרים ומכניסים למקרר ל-1/2 שעה.
 לפני ההגשה מוסיפים לקערה 4-5 קוביות קרח.
 
ההגשה:
 מוזגים לגביעים יפים ומגישים  

 

פְּלוֹב מָסְטִין  
מאת סנו קורט
 
חומרים:
4 כוסות אורז
200 גרםחמאה
4 כוסות מים
מלח
 
ההכנה:
ממיסים את החמאה, מוסיפים את האורז שטוף ומסונן ומערבבים מעט.
מוסיפים את המים והמלח ומבשלים על אש גבוהה, בסיר גלוי עד שמופיעים חורים על
פני האורז ורוב המים כבר נספגו.
מנמיכים להבה, מכסים את הסיר במכסה ובמגבת מטבח לכליאת האדים, וממשיכים לבשל כחצי שעה. בודקים את האורז ואם הוא עדיין קשה מוסיפים כחצי כוס מים חמים ומבשלים עוד כמה דקות.
 
ההגשה:
מערבבים בקערה יוגורט, אשל, שמנת חמוצה, 3 שיני שום מעוכות ושתי כפות נענע יבשה. מטגנים פרוסות של חצילים מוזגים לצלחות  את האורז והחצילים המטוגנים ומעל את תערובת היוגורט. 
 
Share by:
***