ספירת העומר ול"ג בעומר

ספירת העומר ול"ג בעומר  



להניח ברכה 
מאת אהרן בצלאל
זיכרונות של ילד יהודי מהראת באפגאניסטן
בהוצאת מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, יד יצחק בן צבי והאוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים תשס"ט
עמודים 154 - 155
 
 פסח שני (או הילולת ר' מאיר בעל הנס) ול"ג בעומר
שבוע לפני ל"ג בעומר היו חוגגים אצלנו פסח שני, או הילולת ר' מאיר בעל הנס. לקראת שני החגים היה שמש בית הכנסת מולא יעקב, שהיה גם שמש בית הספר, מכין תושבות לנרות. מאדמה אדומה היה יוצר כדורים בגודל של סופגנייה, היה טובע בהם שקע לנר והיה מניח אותם שורות שורות לייבוש בחצר בית הספר. באותם ימים למדנו את השירים שהיו שרים בערב ל"ג בעומר בבית הכנסת, "בר יוחאי נמשחת אשריך", "אעברה נא ואראה אדמת קודש טבריה" ואחרים.
 
בערב פסח שני ובערב ל"ג בעומר היה קהל רב מתכנס בבית הכנסת וגם עזרת הנשים הייתה מלאה.
על התיבה היו מונחים נרות רבים שעמדו להדליק אותם לכבודם של תנאים ורבנים. הרב או החזן היה מוכר את הנרות לכל המרבה במחיר. הוא היה מכריז "נרו של התנא רבי יוחנן הסנדלר" ואנשים מהקהל היו מתחרים על המחיר, חצי קרון, קרון אחד וכו'. הזוכה היה ניגש לתיבה, שם את הנר בתושבת ומדליק אותו. ככל שהתנא או הרב היה מוכר ומכובד יותר, היה מחיר הנר לכבודו גבוה יותר. בהילולת ר' מאיר בעל הנס היה נרו של ר' מאיר היקר ביותר ובל"ג בעומר – נרו של רבי שמעון בר יוחאי. היו שקנו נרות כיבודים לכבוד חתן חדש או בר מצווה חדש. אני זוכר שאבא קנה נר לכבוד חתנו חיים ואנחנו לקחנו לאחר התפילה את התושבות עם הנרות, שנודעה להם סגולה מיוחדת, בשמחה גדולה הביתה. מדי פעם היה בעל קול נעים מקרב הנוכחים פוצח בשיר, מסלסל בקולו. שירת יחיד זו מעין "תפיסת פסוק" נקראה אָהוָואז (קול) והיום כבר אין מי שיודע לשיר כך. עד היום מתנגנת באזני נעימת השיר על בר יוחאי:
 
איש אלוהים קדוש הוא,
אשרי עין ראתהו,
לב חכם ישכיל פיהו,
אדוננו בר יוחאי.
 
בבית היינו מסיבים לארוחה חגיגית, לא היו מאכלים מיוחדים למועדים אלה ולא נהגו אצלנו להדליק מדורות בל"ג בעומר. 


מזיכרונותיו של נשיא הקהילה בצפון אפגאניסתאן
מאת ישראל מישאל
מתוך "בין אפגאניסתאן לארץ-ישראל", ירושלים תשמ"א, בהוצאת ועד עדת הספרדים בירושלים, בשיתוף המרכז לשילוב מורשת יהודי המזרח במשרד החינוך והתרבות בירושלים
(עמוד 182)
 
 
בימי ספירת העומר אין מסתפרים ואין מתחתנים וערב ערב סופרים את העומר, כמו שכתוב:
"שבעה שבועות תספור לך". אין נוהגים לשאת אשה אפילו בל"ג בעומר אלא מכבדים את יום ההילולא דרבי שמעון בר – יוחאי בהדלקת הנרות ושרים לכבודו עד שעת לילה מאוחרת בבית הכנסת. זוכר אני את ההילולא דרבי שמעון בר יוחאי בעיר מאזאר-א-שאריף. כנשיא הקהילה דאגתי לשחיטתם של שני כבשים וטוגנו כמויות גדולות של דגים לכבוד המאורע. כל משתתף בהילולה, שבא להדליק נר, תרם תרומה והתכבד במשקה ובבשר. 


***


הפיוט בר יוחאי  בנוסח יהודי אפגניסטן:

***


הר מירון בל"ג בעומר, תשע"א, צילם משה חסיד


ימי ספירת העומר 
הביא משה קורט
בס"ד כ"ד ניסן, תשע"ב
(היום תשעה ימים שהם שבוע אחד ושני ימים לעומר)
 
 
התורה מצווה על ספירת העומר ממחרת הפסח:
"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה" (ויקרא כג', טו). למילה " ספירה" יש משמעות נוספת – " הארה" (כמו אבן ספיר).
אלו ימים שבהם נדרש האדם להאיר, לטהר ולזכך את מידותיו ואת טבעו, וזאת על ידי "ספירה" – כלומר הוספה באור, הוספה ביתר שאת בשלום ובאחדות בין אדם לחברו.
זיכוך אישי זה מהווה הכנה למתן התורה בחג השבועות.
 
התורה ניתנה כדי לעשות שלום בעולם, לאחד את העולם הגשמי עם הקדושה ואת חלקי הבריאה זה עם זה. לכן – לפני שמקבלים את התורה יש להכין את "הכלי" (את עצמנו) – על ידי פעולה מקבילה של אחדות וזיכוך אישי בימי ספירת העומר.
 
שנזכה בימים אלה של ספירת העומר להאיר קצת יותר....
 
מעובד מתוך "שולחן שבת", שיחות הרבי מליובאוויטש.

***


"זכרתי ימים מקדם..."
מאת אריה אליסף
פרקי זיכרונות והווי של שכונת הבוכרים ("רחובות" במקור) בשלהי המנדט הבריטי ובראשית שנות הקמת המדינה
כרך ב' עמ' 88
 
ל"ג בעומר
כשבועיים לאחר פסח חלה רוח תזזית בילדי השכונה. לקחתי סכין גלוח וחתכתי בזהירות מהשורש כל מיני שיחי קוצים ודרדרים. הבאתי אותם ליבוש לחצרנו המגודרת וערמתים באחת מפינות החצר. קוצים אלו דלקו במהירות רבה תוך הפצת חום רב והדליקו בקלות את הקרשים מסביב.
 
כל ילדי השכונה אספנו עצים מהסביבה, ענפים יבשים, בורנטות (מגבעות) בלויות, כובעי ברט, חולצות, מעילים וכל מיני בגדים בלויים. בעיקר חפשנו קורות עץ. את הכול ערמנו בחצרנו המגודרת, מקום בו הדברים נשמרו מפני גניבה ע"י ילדים משכונות אחרות. ילדי השכונות הסמוכות ספרו לנו בעיניים בורקות כמה דלק אספו מתושבי השכונה ומתחנות דלק. "אספנו כבר רבע חבית נפט, פח שלם של סולר, חצי פח בנזין".
מיום ליום הגבירו את הכמות ולקראת ל"ג בעומר: "חצי חבית סולר, חבית נפט ושלש פחים בנזין".
גם אנו ספרנו להם פחות או יותר כנ"ל. בס"ה בערב יום ההדלקה כולם נגשו לאמהות ולשכנות בחצר ובקשו בתחנונים קצת נפט. אני מעריך שלכל מדורה ממוצעת אספו מקסימום ארבע ליטר של נפט, ובהגיע הערב הגדול, כל חביות ופחי הנפט, הסולר והבנזין משום מה התאדו.
 
הגענו לערב ל'ג בעומר. בשעות אחה"צ לקחנו את הקורה הארוכה ביותר הצמדנו לה קרש עבור הזרועות של אחד מהצוררים שלנו ימ"ש. כל מספר שנים הצורר התחלף. הראשון שאני זוכר, היטלר. לאחר מלחמת העולם הראשונה, המן. עם קום המדינה, המופתי. לפי דעתי צריכים להכניס לגלריה הזו לא מעט "ידידים" משאר מנהיגי ארצות בתבל פלוס אחמדינג'אד ונסראללה ולהדליקם ביחד. מקווה שהמשטרה ומשרד החינוך לא יאשימו אותי בהסתה. את איזור החזה של גיבורנו מילאנו בקש ובסמרטוטים ועליהם הלבשנו בבגדים הבלויים ביותר שהיו ברשותנו, קשרנו בשני קצות חבל קצר זוג נעליים בלויות (השתדלנו כל נעל בצבע אחר) והלבשנו על צוואריו. הצמדנו לו בורנטה בלויה ותקענו אותו בתוך חבית במרכז מגרש הכדורגל שמאחורי חצרנו. הקפנו את הצורר בגזרי עצים, סמרטוטים והקוצים היבשים.

        תמונה באדיבות המחבר 


 בשנים שהמן היה הגיבור הכנו גם דמויות קטנות יותר תלויות מסביבו עבור בניו, עם כובעי ברט.
מיד לאחר תפילת ערבית, אנשי השכונה גברים ונשים התיישבו בחצי מעגל "מסביב" (עם כוון הרוח) על פחים הפוכים וכיסאות שהביאו מהבית, ואנו הילדים התרוצצנו מסביב מזיעים ונרגשים בהתלהבות.
אחד המבוגרים (בעל חנות תבלינים) הביא תוף מרים. שפכו קצת נפט והדליקו המדורה. בעל התוף ארגן שירת "בר-יוחאי" וכל הקהל שר עם מחיאות כפיים, כאשר ילדים מזיעים ניגשים מידי פעם למדורה "משפרים" את האש, או כדי להוסיף רבע פחית נפט. כך שרו ושוחחו כשעתיים, לאחר זאת כל אחד חזר לביתו שמח ומזיע.
 
מספר שנים לאחר קום המדינה הוסיפו לחומרי הבעירה הנ"ל צמיגים, דבר שגרם לצופים להתיישב במרחק גדול יותר. לאחר מלחמת השחרור חלק מהתושבים עברו לתל-אביב, מספר המבוגרים המשתתפים קטן בהרבה עד שהגיע לבודדים בלבד. קרה לפעמים שפרחחים עברו והדליקו מדורה לא להם ברחו וקלקלו לאחרים את "שמחת החג".
שנה אחת, קבוצה אחת מהשכונה גנבה את ההמן שהכנו. מישהו טלפן למשטרה: "גנבו לנו את ההמן". מן הסתם היתה המשטרה מגיעה למחרת, אבל אחד מהאמיצים של הקבוצה שלנו פרץ בכוח והחזיר, למעשה גרר את ההמן הכבד בחזרה והפך לגיבור היום. לא תפוחי אדמה, לא בשר, לא שניצלים אבל שמחה אמיתית. כיום, מדליקים את המדורה בצד כדי לצאת ידי חובה, ולמחרת כל ילד שואל את חברו: "מה אכלת במדורה?" ו"עד מתי נשארת?" לא רחוק היום שבו יביאו ליצנים ורקדניות בטן ליד המדורה.
למחרת בבוקר באנו מוקדם למגרש הכדורגל כדי לראות את ערימת האפר שבמרכז המגרש (לפעמים עדיין הרגשנו חום של המדורה). לאחר מספר ימים באו המבוגרים שנהגו לשחק במגרש וניקו בעצבים את כל האפר בכדי שיוכלו לשחק.
כשהגיעה עונת הצמיגים, הזריזים באו מוקדם בבוקר כדי לאסוף את גלילי חוטי הפלדה המפוחמים שבגלל החום התרככו מאוד. לכלכתי טוב את ידי ובגדי והשתמשתי בחוטים אלו להרבה מטרות.
 

"שמעון הסדיק" או "סדיק שמעון"
 כך קראו הזקנים והזקנות לחגיגת שמעון הצדיק שהתקיימה למחרת ליל המדורות. כילדים חייכנו לשמוע את הזקנים מבטאים את האות "צדי" "סדי", "סיפור" במקום "ציפור" "ארס ישראל", במקום ארץ ישראל, 'הרסליה' במקום הרצליה, 'סיוס של סיפור' במקום ציוץ של ציפור וכו'.למעשה הזקנים בטאו בצורה הנכונה והמדויקת, לעומת הצעירים והילדים שחשבנו את עצמנו ל"חכמים". בכל השפות השמיות ואני חושב בכל השפות בעולם, איטלקית, צרפתית, אנגלית, ספרדית, רוסית ונדמה לי אפילו באינדיאנית וכו' אין אות שמבטאים אותה כציוץ של ציפור. מבטא זה חדר לשפתינו מהאשכנזים שדיברו כמו הגרמנים, דרך אגב, כיום לא מעט אנשים מעדות המזרח, כאשר הם קוראים בתנ"ך, ובעיקר בקריאת התורה, משתדלים לבטא את האות צ' כ-ס', בניגוד לדיבורם בענייני חול.
ביום זה התאספו "כל ירושלים" ברחבת שמעון הצדיק בוואדי ג'וז ליד שכונת שיח ג'ראח.
משפחות משפחות התיישבו מתחת לעצים שבשדה מסביב עם מאכלים ומשקאות. רוכלים של חמלה מלן, "שיער בנות" (כיום מוכר בשם "שיער סבתא"), תמרהינדי, סוס, עמבר וממתקים שונים הסתובבו בין הקהל. מסמר היום היה "גלגל ענק" חורק בגובה של כשלושה מטר בערך, ו"ראינוע" נייד.
דבר ראשון נכנסנו לקבר הדחוס אדם, התפללנו ביקשנו בקשות.
יצאנו משם ועשינו סיבוב ארוך בין הקהל. ההורים והסבתא חזרו הביתה ואני המשכתי להסתובב שם.
על גלגל ענק לא עליתי ובראינוע נייד לא הסתכלתי ושום דבר לא קניתי. למען האמת לא הפריע לי ואפילו כיום איני מרגיש שכאילו קיפחו אותי במשהו.
 

ראינוע נייד
מתקן ארוך בערך 2 מטר וחצי, עומד על מתקן עץ. מקדימה כחמש שש אשנבים עגולים בקוטר של 15 ס"מ, מכוסים בזכוכית מגדלת וספסל ישיבה ארוך מול המתקן. מול כל אשנב מתיישב אדם מצמיד את ראשו ומתבונן, בעל העסק מסובב באיטיות ידית בצד המתקן ומסביר לצופים בערבית בקול רם ובמנגינה מיוחדת את מה שהם רואים. לאחר מספר שנים שאלתי את אמי מה הראו שם, היא הסבירה לי שהראו תמונות של בעלי חיים, ערי בירה באירופה וליוו בהסבר בשפה מליצית ובמנגינה. כעבור כחמש דקות הצופים מתחלפים. כמובן שאת הכסף שילמו לפני שהתיישבו. כיום ישנו משחק ילדים "ראינוע אישי" משוכלל יותר מפלסטיק, שבתוכו דיסק קרטון עם תמונות המסתובב על ידי לחיצה. לפנות ערב, החוגגים התפזרו וגם אני וחברי חזרנו הביתה מלאי חוויות משמעון הצדיק, יותר מדוייק: "שמעון הסדיק" (למעשה גם את האות קו"ף צריך לבטא אחרת!!).
למחרתו חזרנו ללימודים וסיפרנו אחד לשני על החוויות במדורות השונות וראה פלא, אין שום זכר אפילו ברמז על המיכליות של הנפט, הבנזין והסולר שאספנו.
 
"ברגע אחרון" בילדותי הופיעה כותרת כזו בעיתונים כאשר התקבלה הודעה חשובה לקראת סיום עריכת העיתון ולפי הטכניקה דאז לא היה זמן לערוך את הדף מחדש, ובקושי הכניסו מספר מילים על הנושא.
 
בתקופה זו החל להופיע מישמיש (כיום קוראים לזה "משמש"). בנוסף למשחקים עשינו מהעג'ואים
("גוגואים") משרוקיות וסביבונים.
  

(גילה את אזננו המחבר: ה.ל.כ.ט. כ.ל.ח.  - משמע - הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו) 




הדף נערך בסיועה של נעמי כהן. 
Share by: