יהודי אפגניסטן בירושלים

יהודי אפגניסטן בירושלים
"בית הכנסת של כל העולם" - יהודי אפגניסטן בירושלים
מאת: בן-ציון יהושע-רז
"שלושה אחים אנחנו... רוחי הגיעתני לעלות לארצינו הקדושה, ארץ אשר ישבו אבותינו... ואשר לשמה ולזכרה תאות נפשנו... הנה אין ספק נתחייבנו תודה למקום ב"ה [ברוך הוא] על כל הטובה אשר גמלנו והעבירנו את הים לחיים טובים ולשלום ולחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, ואילו היה בית-המקדש קיים היינו מביאים קרבן תודה..."
כך תיאר מולא בנימין גול-שאולוף, מנהיג יהודי אפגניסטן בירושלים במשך שלושה עשורים ומראשוני העולים, את נסיבות הגעתו לירושלים בשנת 1892 (תרנ"ב). בשנת 1929 כבר מנה יצחק בן-צבי 176 עולים מאפגניסטן בירושלים, רובם ככולם התגוררו בשכונת הבוכארים.
השבטים האבודים ואפגן בן קיש
מסורות קדומות בקרב השבטים האפגניים המוסלמים מייחסות את מוצאם לשבט בנימין ולנסיך אפגנה, נכדו של המלך "שארול בין-קאיס" - שאול בן קיש. את מיקומם הם מסבירים בהיותם צאצאי "בני-איסראיל" [בני ישראל] שהוגלו בחורבן בית-המקדש הראשון: "וַיְבִיאֵם לַחְלַח וְחָבוֹר וְהָרָא וּנְהַר גּוֹזָן עַד הַיּוֹם הַזֶּה." (דברי הימים א, ה כ"ו). יהודי אפגניסטן מזהים את "חבור" במעבר ההרים ח'ייבר, את "הרא" בעיר הראט ואת "גוזן" בעיר גאזני שעל גדת נהר גאזני, במזרח אפגניסטן. ר' משה אבן-עזרא (1135 – 1055) כותב בפירושו לפסוקים על גלות אשור כי "אפשר שגוזן היא מדינת גזנה, שהיא עיר הבירה של כוראסאן" ומוסיף כי נאמר לו שבגזנה יש 40,000 יהודים. הנוסע בנימין מטודלה מציין במאה ה-12 את "גזנה העיר הגדולה שעל נהר גוזן ובה כמו פ' [80] אלף מישראל". חכמי הקראים דניאל אל-קומיסי ויפת בן עלי מזכירים כבר במאה התשיעית בפירושיהם לספרי הנביאים את "כל מדינות כוראסאן" כמקום גלותם של עשרת השבטים. במקורות מוסלמים נזכרים נכבדים וסוחרים יהודים בח'וראסאן החל במאה השמינית.
בימי הביניים היו קהילות יהודיות משגשגות בערים גאזני, הראט, באלך - אותה זיהה ר' סעדיה גאון בגוזן המקראית - ומרב, עליה מספר הגיאוגרף המוסלמי יאקוט כי עזרא הסופר התפלל בבית הכנסת שלה. במאה ה-20 חשפה הארכיאולוגיה נוכחות יהודית במקומות נוספים, דוגמת קאבול וקנדאהאר. בעיר ג'אם שבחבל ח'וראסאן התגלה בית קברות יהודי ובו כ-90 מצבות, חקוקות באותיות עבריות ובניב היהודי-פרסי. מן התאריכים (הנתונים במניין השטרות) הסתבר כי הקדומה בהן היא משנת 1012 והמאוחרת מ-1249. בין תארי הנקברים, כולם גברים, ניתן למצוא "ראש הסדרנות" (ראש הסדר, כלומר ראש הישיבה) וכן "ראש הכנסה"(=בית הכנסת), "ראש הקהל", "מלמד", "חכם" ואף "אלוף" - תואר כבוד לבכירי הישיבה בתקופת הגאונים.  
"האפגאני ישנא את הפרסי ויאהב את היהודי"
במאה ה-13 פלשו המונגולים לאפגניסטן והחריבו את עריה. תושביהן היהודים היגרו לסין, לפרס ולבוכרה, וחלקם התאסלמו במהלך הדורות.  נראה כי רק בראשית המאה ה-19 שבו היהודים, בעיקר מפרס, והקימו קהילות בערים שניטשו 600 שנה קודם לכן: קאבול, באלך והראט. רובם עסקו במסחר, בהיותם ממוקמים על "דרך המשי" וצירי המסחר בין סין והודו לפרס. ב-1828 מספר הנוסע ריטר כי "נטישות מסחריהם תפרוצנה כל גלילות אזיה העליונה עד ארץ סינים... ושום מקום לא יכשר להיות לבריח התיכון המבריח יחד את כולם בעיר קאבול".
בשנת 1839 התחולל פוגרום נגד היהודים בעיר משהד בפרס השיעית והיהודים נאלצו להתאסלם ולזכות בתואר 'ג'דיד אל-אסלאם' [=מוסלמים חדשים] למשך 110 שנים, עד לעלייתם ארצה. בשנת 1840 ברחו על נפשם כמה מאות מן האנוסים והגיעו אל העיר הֶרַאט (הסונית), שבה חזרו בגלוי ליהדותם. ביום 25 באוקטובר 1856 כבשו הפרסים את הראט והיגלו את יהודי העיר למחנה ריכוז ליד משהד. 400-300 מן המגורשים מצאו את מותם. איום בריטי לפלוש לנמל בושר, אילץ את הפרסים לסגת ולאפשר למגורשים לחזור לעיר הראט כעבור שנתיים.
  ב-1884 תיאר השד"ר אפרים ניימארק את היחס האוהד ליהודים מצד האפגנים הסונים: "האפגאני ישנא את הפרסי [השיעי] ויאהב את היהודי, יחוס עליו ויחשבהו לאחיו".
היה ניסיון להתארגנות ציונית באפגניסטן, לשליחת נציגות לקונגרס הציוני הכ"ג ולהפצת השקל. באמצעות סניף ההסתדרות הציונית בפרס הופצו שקלים בהראת כבר בשנת תרפ"ב (1922). יהודים אפגנים שסחרו בהודו היו פעילים בהסתדרות הציונית בהודו וביקשו לשתף את אחיהם באפגניסטן. בשנים תש"ז ותש"ח נמכרו 2,000 שקלים בקהילה שמנתה פחות מ-5,000 נפש. ברוח אותם ימים 'נציגם' בקונגרס הציוני הכ"ג היה ד"ר צבי צינוביץ, יליד מזרח אירופה, נציג הציונים הכלליים [ראה יהושע-מנדחי ישראל, עמ' 256-252] הכמיהה לציון פיעמה בהם והתבטאה בעיקר במשמעותה הדתית 'אהבת ציון'. נכבדים יהודים מאפגניסטן קיימו בסוף המאה ה-19 את מצוות ה"זיארה" - העלייה לרגל לירושלים – נוכחו בשינויים שחלו בעיר ובמוסדות הקהילה היהודית שבה. כך יצא מהראט לירושלים בשנת תרנ"ו (1895) מולא מתתיה גרג'י, מצאצאי אנוסי משהד ורב הקהילה בהראט, למסע שארך כמעט ארבעה חודשים. הוא התפלל בכותל המערבי ובקברי צדיקים ברחבי הארץ, השתתף בהילולת רשב"י במירון, הותיר תרומות בקבר רחל ובבתי החולים "ביקור חולים" ו"משגב לדך", הדפיס ספר בירושלים וקנה חלקת קבר בהר הזיתים. לקראת שובו לאפגניסטן נפרד ממנהיגי הקהילה היהודית בירושלים, הרב יעקב שאול אלישר (יש"א ברכה) והרב שמואל סלנט, וכתב "וכמה קשה לי היציאה... ה' יתברך ירחם עלי... ויזכנו לשוב עם כל בני לארץ הקודש". מולא מתתיה גרג'י אכן זכה לשוב לארץ הקודש, השתקע בירושלים בשנת תרס"ח (1908) ושימש בתפקידי ציבור בקהילה האפגנית-ירושלמית המתפתחת.
ירושלים - בית הכנסת של כל העולם
ההשתקעות בירושלים לא הייתה קלה ליהודים מאפגניסטן, שרובם היו סוחרים אמידים ונהנו מיחסים טובים עם שכניהם המוסלמים ועם השלטון המקומי בארץ מוצאם. בירושלים, לעומת זאת, שרר מתח רב בין הדתות השונות והורגשו נוכחות נוצרית, תרבות חילונית-מערבית ובעיות כלכליות. מולא יוסף גרג'י עלה לירושלים בשנת תרע"א (1911), שלוש שנים לאחר אביו מולא מתתיה. בספרו "עדות ביהוסף", פירוש לספר תהלים שהיה שגור על שפתי עדתו, הוא כותב:
תשירו ותזמרו להשם יתברך, שזכיתם לעלות ולדור בחצרות ה' בתוככי ירושלים [...] מבטיח ליושבי ירושלים שעזבו את עריהם ורוב סחורותם והשפעתם שהיה להם בחוצה לארץ ובאו לדור בציון עיה"ק והשם לא עזבם וכל רגע משגיח עליהם בפרטות, לפי שזה העיר יש בו שונאי הנשמה [=מסיונרים בעיקר בבתי-חולים] ושונאי הגוף [=כוונתו ללאומנים ערבים]. יצה"ר [יצר הרע] משתדל יותר מחו"ל להחטיא בני אדם וגם הגויים של ירושלים יותר שונאים אותנו מגויים של חו"ל.
למרות הקשיים, קורא גרג'י לעדתו לעלות ולהתגורר בירושלים:
לא לחנם בחר ה' בציון וביעקב [...] נבחרים לדור בירושלים הנבחרת ענפי הגפן [...] ויש בני אדם חסרי המדע [מודעות] אינם רוצים לקבוע דירתם בירושלים מפני שאין בו משא ומתן והון ורכוש רב, הלא יש להם לדעת, שירושלים היא ממש בית-הכנסת של כל העולם מקום השראת השכינה [...] למי שעוזב תענוגי חוצה לארץ ויבוא לדור בירושלים יושפע לו שפע וברכה [...]"
מנהר גוזן לגבעת שאול
חלק מהקשיים נפתרו בזכות פעילותם של ראשוני העולים מאפגניסטן. בנימין, נתנאל וישראל גול-שאולוף יסדו את שכונת "גבעת שאול הבוכרית", בסמוך לשכונת "רחובות" הבוכרית. השכונה נקראה ע"ש אביהם, שאול גול, ומכאן גם שם משפחתם "שאולוף" – בן-שאול. האחים גול-שאולוף רכשו קרקעות ובתים בשכונת הבוכרים וסביבותיה למען יוצאי אפגניסטן וכך יצרו, בסיוע משפחות נוספות מבני העדה, תשתית קליטה לעולים בראשית המאה ה-20. הם דאגו להקמת בית-כנסת ובית הקדש לנצרכים מכספי עיזבונו של חג'י אדוניהו הכהן, מאנוסי משהד, העומד עד היום ברחוב הנושא את שמו בשכונת הבוכרים. יהודי אפגניסטן קיימו קשרים הדוקים עם קהילות משהד ובוכרה, הן בארצות מוצאם והן בארץ הקודש, וחלקם שימשו כפרנסים ורבנים במסגרות העדה הבוכרית בירושלים.
שלושת האחים גם שימשו מוציאים לאור של כתבי-יד בפרסית-יהודית שהובאו ארצה מבוכרה ומאפגניסטן, וכן תרגומים מעברית. במפעל התרגום לפרסית יהודית התבלט שמעון חכם, בנו של חכם אליהו מבגדד שחי ופעל בבוכרה. במפעלי הוצאה לאור נטלו חלק בני משפחת גרג'י, ידידיה יוסף הראתי ואחרים. הספרים מומנו ע"י עולי-הרגל מאפגניסטן ומבוכרה והופצו בקהילותיהם בשובם למקומות מוצאם, וכך חיזקו את זיקת הקהילות לירושלים. עולים אמידים בנו בתי חצר ["חַוולִי" מפוארים בשכונת הבוכרים ובשכנותיה, בית ישראל וכרם אברהם, ודאגו להקמת בתי כנסת ובתי הקדש לעניים.
מרכזם של בני העדה עבר בראשית תקופת המנדט הבריטי משכונת "גבעת שאול הבוכרית" אל בית הכנסת "ישועה ורחמים" בשכונת בית ישראל הסמוכה. בשנת 1926 נבחרו שבעה "טובי העדה" לנהל את ענייניה, וכך לראשונה התבדלה העדה וקם "ועד עדת יהודי אפגאניסטאן בארץ ישראל". הוועד, בראשות יעקב סימן-טוב ובנימין גול-שאולוף. הוועד הקים מוסדות סעד וחינוך ודאג לחלוקת כספים ומצרכי מזון, לסיוע בשכר-לימוד וברכישת תרופות לעניים, לפעילות חינוכית לצעירים ואף לרכישת חלקה ובה 250 קברים לבני העדה בהר הזיתים. צעירי העדה לא הסתפקו במסגרות הקיימות, שלא הכילו את שלל יוזמותיהם, והקימו באייר תרצ"ד (1934) את אצ"א – ארגון צעירי אפגניסטן. אצ"א דאג לפעילות חינוכית ותרבותית: הרצאות, שיעורי ערב, ספרייה, עיתון קיר ואף אירגון נשפים והצגות. כן הקימו קופת מלווה לחברים ובית-כנסת לצעירים בלבד, "שכל חברינו יבואו להתפלל במצב רוח עליז ומרומם ומכאן היסוד לאחדותנו".
בשנות ה-30 וה-40 סבלו היהודים שנותרו באפגניסטן מגירושים, גזירות ועלילות דם, וכן מהגבלת המסחר, מקור פרנסתם הכמעט-בלעדי. סוכנים נאצים שפעלו באותה עת באפגניסטן, שנמנתה על מדינות הציר הפשיסטיות, היו מעין ממשלת צללים שפעלה נגד היהודים. ועד העדה של יהודי אפגניסטן בירושלים ניסה לסייע, אך היה חסר השפעה במוסדות הלאומיים ואף  ספג ביקורת מוועד העדה הנמרץ בתל-אביב. ב-5.7.1945 כתב דניאל גול, יו"ר ועד העדה בירושלים, לסוכנות היהודית ולנציגי הג'וינט בבקשה לעזרה כספית ולהקצבת רישיונות עלייה למען יהודי אפגניסטן "בטרם יהפכו לעצמות יבשות", אך רק ב-1950 החלה עליית 4,000 הנותרים לישראל.
באמצע שנות ה-50 נותרו באפגניסטן כ-200 משפחות יהודיות בלבד, ומספרן הצטמצם בתהפוכות העשורים האחרונים, ובעיקר בעקבות הפלישה הסובייטית לתחומי אפגניסטן (27 בדצמבר 1979). על הקשר בין אנשי העדה בירושלים לבין אחיהם שנותרו באפגניסטן מעיד גם לוח זיכרון בבית-הכנסת "ישועה ורחמים", עליו מונצחת תרומתם של יהודי הראט ששלחו לבית הכנסת שטיחים צבעוניים, כמיטב המסורת... באפגניסטן השסועה נותרו כיום רק יהודים ספורים, אך בני העדה פעילים ברחבי הארץ ובירושלים – הלא היא "בית הכנסת של העולם".
לעיון נוסף:
ב"צ יהושע-רז, מנדחי ישראל באפגאניסתאן לאנוסי משהד באיראן, ירושלים [מוסד ביאליק], תשנ"ב, 579+יד+ 64 לוחות.
י' בצלאל, עדה בפני עצמה: יהדות אפגאנסתאן וחיטובה בין עדות פרס ובוכארה, פעמים 79 (תשנ"ט), 40-15.
ש' שקד, ידיעות חדשות על יהודי אפגאנסתאן בימי הביניים, פעמים 79 (תשנ"ט), 14-5.
מאמרו של בן-ציון יהושע-רז פורסם לראשונה ב'עתמול' - עיתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל, גיליון 208, כסלו תש"ע, נובמבר 2009, עמ' 22-19 , תחת הכותרת "ישועה ורחמים בירושלים - בעקבות ראשוני העולים מאפגניסטן לארץ ישראל".  כל הזכויות שמורות למחבר.
Share by: