יום השואה

יום השואה 
הילד המרים ידיו עם חיסול גטו ורשה


מתוך "מנדחי ישראל באפגאניסתאן לאנוסי משהד באיראן" מאת בן-ציון יהושע-רז
הוצאת ביאליק
(מתוך) פרק עשרים ושלושה
גרמנים, נאצים ושנאת ישראל
עמודים 199 – 205




גרמנים, נאצים ושנאת ישראל באפגאניסתאן
 
הפעילות הגרמנית באזור איראן ואפגאניסתאן לא החלה עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933.
שורשיה נעוצים כבר בימי הרייך השני והמשכה ברפובליקת ויימר והרייך השלישי הנאצי.
בבקשתם להציל את יהודי אפגאניסתאן ולהעלותם לארץ, כותבים ראשי ועד העדה האפגאנית בתזכיר ללמר י. גרינבוים, מנהל מחלקת העלייה בסוכנות היהודית: '...אנו מרגישים כי ישנם מדריכים מיוחדים ומסיתים מתוך תומכי היטלר אשר משפיעים על שרי מדינת אפגאניסתאן לרדוף את היהודים...'
 
והם חותמים את דבריהם:
אנו מבקשים לבירור השאלה, לקבל משלחת מבני עדתנו בימים הקרובים בכדי לדון ברצינות השאלה הזאת, ולמצוא את הדרכים האפשריות לעזרתם, בתקוה כי תזכירנו זה ימצא אוזן קשבת ותמצאו לנכון לבוא לעזרתנו במילוי בקשותינו בתזכירנו זה, הננו אסירי תודה למפרע.
בכבוד רב
ועד יהודי אפגאניסתאן בא"י
דניאל גול
מרדכי שאולוף

מתוך תזכיר ועד יהודי אפגאניסתאן מיום 22.04.1935 בחתימתם של דניאל גול ומרדכי שאולוף


 
פגיעות ביהודים
...שיטת הרדיפה והפגיעה ביהודי אפגאניסתאן תאמה את שיטת הנאצים כלפי היהודים באירופה בשלביה המוקדמים: בשלב הראשון באירופה נגזרו גזרות כלכליות והיהודים נושלו מפרנסותיהם, בשלב השני נותקו ממקומות מושבם ורוכזו בכמה נקודות מפתח, שהבטיחו לנאצים שליטה מוחלטת על היהודים. השלב האחרון היה הפתרון הסופי: יהודים נלקחו למחנות עבודה ולמחנות השמדה. כפי שנראה להלן, הנאצים ועושי דבריהם הצליחו באפגאניסתאן בגירוש היהודים ובנישולם מן המסחר. במקביל הייתה פגיעה מכוונת ביהודים.
 
גירוש היהודים
כותבים אנשי העדה האפגאנית בירושלים בתזכירם מיום 22 באפריל 1935: 
...הגזרה הראשונה זעזעה את יסודות היישוב היהודי באפגאניסתאן ואשר גרמה התחלת הרדיפות והעינויים מצד הממשלה, היתה גזירת הגירוש מכל עיר ועיר מתוך הערים הללו והן: מיימנה (Maimana) אנדקוי (Andkhui) , שובורגאן (Shibarghan) אקג'ה (Agcha) מאזארי-י-שאריף (Mazar-i-Sharif) , באלך (Balkh) וכו'. הגזרה הייתה בצורה זו: כל יהודי שנולד בעיר אחת מערי אפגאניסתאן אין לו רשות לגור בעיר אחרת כי אם באותה עיר שבה נולד. והגירוש הפנימי הזה יצא באופן תכוף ומבהיל עד שלא הייתה שהות בידי פרנסי העדה ונשיאיה לאחוז באמצעים ולבטל את הגזרה. באופן כזה הוגלו מאות אנשים מעיר לעיר מבלי שתהיה להם השהות למכור את רכושם ולסדר את חשבונותיהם עם תושבי העיר. כל אחד ואחד עזב את העיר (שבה התגורר) וחזר לעיל מולדתו בחוסר כל. ולרגלי תקופת החורף שבה יצאה הגזרה לפועל, קרו מקרי מוות לרבים מבני הגולים הללו. בלית ברירה הוכרחו בני העדה למלאות אחרי פקודת הממשלה האכזרית הזאת ולחזור כל אחד ואחד לעיר מולדתו ולהתחיל מחדש להתבסס בחייו.
 
ישראל מישאל סובר כי השפעתה של הממשלה הבריטית על הממשלה האפגאנית הלכה וגברה באותו זמן; אך למעשה בריטניה הוצאה מכלל השפעה באותו זמן וכפי שראינו היו אלו הנאצים שהשתלטו על כל ענייני הביון ובטחון הפנים. מהמשך הדברים שנביא מפיו של ישראל מישאל גם מתבררים הדברים גם לגבי האוריינטציה האנטי בריטית ופעילותם של סוכנים שעסקו בביון ועקבו אחר הנעשה באזור הגבול, שממנו גורשו היהודים אומר מישאל:
בשיחה בארבע עיניים אמר לי שר הפנים: אין פלא שחושדים בכם, שר החוץ הרוסי הוא היהודי ליטבינוב (Litvinov). שגרירים יהודיים בשירות רוסיה נמצאים בהרבה מקומות בעולם, הקונסול הרוסי במאזארי-י-שאריף הוא יהודי הגר ליד בית הכנסת שלכם. כל הסוחרים היהודים בשירות הריגול הבריטי..... ראש ממשלתה של אפגאניסתאן, האשים ח'אן אינו רוצה לראות ריכוזים של יהודים בסמוך לגבול הרוסי.
 
בהמשך שיחתו של שר הפנים עם נשיא הקהילה סיפר לו כי בידי שירותי הביון מצויה תמונתו בפגישה עם השגריר הרוסי. מסתבר לדברי מישאל, כי אנשי הביון שעמדו בשער השגרירות צילמו אירוע זה ודיווחו עליו לממונים עליהם.
האיש החזק, שניהל את עניין הגירוש, היה ראש הממשלה האשים ח'אן. הוא ניהל גם את כל ענייני המדינה למעשה, שכן המלך זאהיר ח'אן היה עדיין נער צעיר. ישראל מישאל מספר כי המלך התנגד לגירוש היהודים, אך ראש הממשלה האשים ח'אן, שהיה שונא ישראל, תבע את גירושם מערי הגבול, והמלך לא היה בכוחו להמתיק את הגזרה. לביצוע הגזרה מונה פקיד בעל אוריינטאציה נאצית. זכור למישאל ביקורו של האשים ח'אן שבא לאזור, הזמין את ראשי העדות וסיפר להם על הצורך בפיתוח הכלכלה, ניצול מקורות המים ופיתוח החקלאות המפגרת, תוך תיעוש ומודרניזאציה של המדינה. כותב מישאל: משעבר לדבר על בטחון המדינה, לא שכח להזכיר את המרגלים והכופרים, שיש להיזהר מפניהם… לידו ישבו שני ג'נטלמנים אירופיים לבושים לבוש אפגאני, והכל ידעו והבינו כי ידם של אלו בוחשת בקלחת.
 
נישול היהודים מן המסחר
במשך כל הדורות עסקו יהודי אפגאניסתאן במסחר: ובארץ כאפגאניסתאן, שנעדרה לחלוטין תעשייה, היו היבוא והיצוא מקור חשוב לקיומה. סוחרים הודיים פעלו לצידם של סוחרים יהודיים, אך היהודים השתלטו כמעט לחלוטין על כמה מענפי היצוא המרכזיים יצוא של פרוות ועורות קאראקול, שכללו פרוות עדינות של עוברי טלאים וטלאים רכים, לצד שטיחים ופירות מיובשים. שלוחות של המשפחות ישבו בלונדון בפאריז, במילאנו, בלייפציג בניו-יורק ובבומביי, ולפני המהפכה – גם בערי רוסיה השונות. אלו שימשו סוכנים ומשווקים לאחיהם שישבו באפגאניסתאן. סוחרים יהודיים קנו עדרים שלמים מן השבטים הנודדים והפיקו מהם את הפרוות. יהודים רבים מצאו את פרנסתם מעיבוד הפרוות וממסחר זעיר בקרב הכפריים. גם לאחר שהמדינה עברה מידת מה של תיעוש, אנו מוצאים בדין וחשבון אונסקו משנת 1948 כי 40% מן ההכנסות באו מן היצוא, בשעה שההכנסות מן התעשיות הגיעו לאחוזים בודדים בלבד. ביוזמתו של ראש הממשלה, האשים ח'אן הוקמה רשות מתאמת, וזו שמה עד מהרה את ידה על היבוא והיצוא והפכה את ברלין למרכז הסחר של אפגאניסתאן. במצב זה נגזר על היהודים חנק כלכלי, שיותר משבא לשרת את צורכי העם האפגאני בא לשרת את המגמות של הנאצים. כותבים על כך ראשי ועד העדה האפגאנית בירושלים בתזכירם:
"אחרי הגזירה הזאת (גזירת הגירוש) באה גזרה יותר חמורה והיא פקודת וזרת (משרד) המסחר, אשר אסרה על כל סוחר וסוחר להתעסק במסחרו כי אך ורק הממשלה רשאית להתעסק במסחר וכל הסוחרים מוכרחים להיכנע לפקודות המסחריות של ועדת המסחר, אשר מטרתן הייתה אך ורק להחליש ולבטל את השפעת הסוחרים היהודיים ולקחת מידם את המסחר אשר בו היו מתעסקים רוב בני העדה, וכל אכספורט ואימפורט אסור היה להעשות מבלי רשיון כזה מועדת המסחר ורישיון כזה כמובן לא היה מקבל אף סוחר יהודי".
 
נראה כי השגרירות הבריטית בקאבול עקבה מקרוב אחר הנעשה באפגאניסתאן ושיגרה מברקים לנוגעים בדבר. הבריטים היו ערים לעובדה כי נישול היהודים מן המסחר יש לו צד שלילי גם לבריטניה: ליהודים היתה מסורת בת מאה שנה של נאמנות ומסירות לבריטניה ורבים מהם הביעו נאמנותם כששירתו את מטרות הביון הבריטי באזור. אחד הסוחרים היהודיים, יעקב פנחסוף, שהיה בא כוח של חברה בריטית באפגאניסתאן העוסקת ביצוא פרוות קאראקול, הושלך לכלא כשטפלו עליו האשמות ריגול. השגריר הבריטי מצא לנכון לדווח על כך לשלטונות בהודו ולמזכירות ממשלת המנדט באר ישראל, ואלו דיווחו על כך למקורביו בארץ ישראל ביום י"ז בתמוז תרצ"ג (11.7.1933). 

הטלאי הצהוב אותו אולצו לשאת יהודי אירופה בזמן השואה

יום הזיכרון לשואה ולגבורה בהראת /  מזכרונותיה של זילפה כהן
 
"היזהרו שלא לצחוק היום!"
כך אמר אבא ז"ל בבקר אביבי אחד אחרי חג הפסח, לפני שיצא מהבית והלך לעבוד בחנות הבדים שהייתה לו בהראת.
"ומה יקרה אם נצחק?" שאלתי את אבא.
"היום זה לא יום של צחוקים והשתובבות", הסביר אבא, "זה יום זיכרון ליהודים, שנהרגו באירופה במלחמה הגרמנית".
כך כינינו את מלחמת העולם השנייה: "המלחמה הגרמנית".
 
אבא המשיך להזהיר אותנו שלא לצחוק היום וביקש שנזכור את התאריך הזה: כ"ז בחודש ניסן כיום הזיכרון ליהודים, שנהרגו באירופה במלחמה הגרמנית. 
להחמרת האזהרה הוסיף דוגמה אחת מיני רבות מפשעיהם הנתעבים של הנאצים:
" הגרמנים מילאו משאיות ענקיות באיברים כרותים של נשים יהודיות".
הדוגמה העציבה והרגיזה אותי. 
 
אבא הוסיף לספר שצבאו של היטלר הגיע כמעט עד הראת. היו גויים, ששמחו שעוד מעט היטלר יהרוג גם אותנו, היהודים, כמו שהרג מיליוני יהודים באירופה. ושונא ישראל אחד התבטא בזו הלשון:
"אני מוכן לתרום את כל ממוני, כדי לעשות ממנו כתר ולשים על ראשו של היטלר.".
 
הייתי אז ילדה בת עשר - בגיל של צחוקים עליזים ורמים. חשבתי אם בעוד שעה- שעתיים יתפוגגו העצב והרוגז, איך אחזיק מעמד שלא לצחוק במשך כל היום?!  והרי הימים שאחרי חג הפסח הם ימים לא קצרים ומלאי שמחת קיץ.
 
והנה באה העצה מאמי ז"ל כמסר לכל המשפחה: "אם לא מסתכלים זה בפניו של זה ולא מספרים דברים מצחיקים, אז לא צוחקים." קיבלנו  את עצתה. במשך כל אותו היום לא דיברתי עם אחיותיי, עם אמי ועם גיסתי, אלא רק דברים הכרחיים, והשתדלתי שלא להסתכל בפניהן. וגם הן מיעטו בשיחה. וכך עמדנו במשימה וכיבדנו את זכרם של הנרצחים באירופה.  
Share by: