זבולון קורט - קורות חיי
סוף דבר שהוא התחלה
נולדתי בהראת, אפגניסטן, לאבי בנימין ולאמי בת שבע. סיפרו לי, שכשהייתי כבן שנתיים נפטרה אמי בלידתה את אחותי, שמתה אחר כך. אמי נפטרה ביום שבת י"ג מנחם-אב תרע"ו. אבי לא היה בעיר באותה עת ולאחר שנפטרה אמי כבר לא חזר העירה. הוא נשא לו אישה אחרת והיא ילדה את אחותי אסתר. היו לי שני אחים מבוגרים ממני: ראובן, שהיה נשוי וחשוך ילדים, ויעקב שהיה רווק. שניהם גרו עם אבי. הייתה לי אחות, לאה, שנישאה לניסן גד ונפטרה ביום שבת ב' בניסן תשכ"ו בת"א. יש לה בנים, בנות, נכדים ונינים שיחיו.
כיום אני נשוי ליהודית (בת יעקב ושרה קלומיטי ז"ל) מאיזמיר, תורכיה.
יש לנו שלוש בנות: שושנה-זיוה, נולדה בט"ז אייר תשט"ו, נגה, נולדה ביד' אדר א' תשי"ט, שרה-אורית, נולדה בכ"ט בטבת תשכ"ג.
בבית היו שתיים וחצי נשים: החצי הייתה סבתא שהייתה מיילדת. מרבית הזמן נעדרה מהבית, שכן שהתה בבתי היולדות. לפעמים הייתה לוקחת אותי לבתי העשירים ואז הייתי מקבל ארוחה טובה ונרדם על בטן שבעה. סבתא נפטרה בל"ג בעומר.
דודה שושנה עיוורת בשתי עיניה, לא התחתנה. היא שטיפלה בי בעיקר כל עוד הייתה בחיים, עד שמלאו לי עשר - אחת עשרה. מפיתה האכילה אותי ובחיקה החזיקה אותי כמו אם. היא הייתה הולכת לבתים, כובסת ולשה בצק. את הפרוטות שהייתה מרוויחה הביאה הביתה. לפעמים הייתה הולכת לבתי הגויים, קונה ומוכרת מיני דברים ומשתכרת כמה פרוטות, או מקבלת דברי מאכל שונים: פירות, ביצים או פיתה, שהייתה נותנת לי לאכול. לא פעם ויתרה למעני על מנתה הדלה. היא נפטרה ב-ט"ז בשבט.
האישה השנייה הייתה גיסתי מרים, אשת ראובן. אני נולדתי כשנה אחרי נישואיה והיא טרם ילדה. כזכור היה אחי בחו"ל. גיסתי התייחסה אלי כאילו הייתי בנה ואהבה אותי יותר מאשר את בניה שנולדו לה כעבור עשר שנים לנישואיה. באחד הימים, כשהייתי כבן ארבע, שאלתי את הדודה שושנה - לה קראתי שושן - למה לכולם יש אמא ולי אין. השיבה לי: "אני אמך". אם את אמי, למה אני קורא לך בשמך ולא אמא? הוספתי לשאול. היא התחמקה מתשובה וסיפרה לי סיפור כדי שאשכח את השאלה. הם ידעו שהנאתי הגדולה היא סיפור, פתגם, או משל. פעם אחרת שאלתי אותה: "למה אין לי אמא?", "אמך עלתה השמימה" השיבה. "למה אף אם לא עלתה השמימה ודווקא אמא שלי?", "אמך הייתה טובה ולכן עלתה השמימה". "למה לכולם יש אבא ולי אין?", "אביך נמצא רחוק רחוק מכאן". "למה הוא לא בא לראות אותי ולמה אינו שולח לי כסף בגדים אוכל או משהו אחר?", שוב התחמקה מתשובה וסיפרה לי סיפור. כאשר הייתי בן חמש בערך, במוצאי שבת אחד בא אבי העירה. שהה בבית כשבוע ועזב. הוא שכח שיש לו בן יתום מאם ולא הביא לי מאומה. כאשר נסע שוב שכח שיש לו בן.
בחדר ביקרתי כשהייתי ילד קטן, בן ארבע בערך. בימות הקיץ הייתה הפסקת צהרים והילדים היו הולכים לבתיהם לאכול ולאחר הארוחה היו שבים. גם אני הייתי הולך. אם מצאתי משהו, אכלתי ומיד שבתי לבית הספר. בימות החורף המצב היה שונה. הימים היו קצרים, ובשלג, בגשם ובקרה קשה היה ללכת הביתה. בימות חורף כאלה הייתי מחכה לצהריים, ואם היה בבית דבר מה היו הגיסה או הדודה מביאות לי. פעמים רבות לא הביאו לי מאומה, כי לא נמצא דבר. היו גם מקרים לא מעטים, שלא קיבלתי דבר בצהריים, באתי הביתה בערב, חיפשתי פרוסת לחם יבש ואכלתי וכאשר גם הפרוסה היבשה לא נמצאה, הייתי אומר לשושן שאני רעב. היא הייתה מספרת לי סיפור ותוך כדי סיפור הייתי נרדם. לעתים רחוקות הייתי מתארח אצל אחותי או אצל אחד הקרובים. אז הייתה השמחה גדולה, כי הייתי מקבל ארוחה משביעה וגם הייתי שומע סיפור יפה ממישהו. כאלה היו הדברים עד שמלאו לי שמונה תשע שנים. אז חזר אחי ראובן הביתה, והמצב השתפר. כעבור זמן נולד לו בן. מאוחר יותר נולדו לו ילדים נוספים. ביום ברית המילה של הבן השלישי ערכו לי חגיגת בר מצווה. לא היה מאושר ממני, כי אם עד עכשיו הייתי מוזנח הרי נמצא מי שידאג לי.
כעבור שנה או שנתיים עם שוב אחי הביתה התעברה גיסתי וילדה בן. כלפי חוץ שמחתי, כי נוסף לנו ילד במשפחה, אבל לאמיתו של דבר הרגשתי שמעכשיו אהיה כבר מיותר, ולא יהיה מי שיאהב אותי ויטפל בי. אבל הגיסה שהייתה תמימה, ישרה וטובת לב, לא הניחה לי לדאוג ותמיד הראתה לי את חיבתה והייתה משתדלת שאחי גם כן לא יפלה אותי לרעה לעומת בניו. לא פעם הרגשתי שהגיסה אוהבת אותי יותר מאשר את בניה. באחת ההזדמנויות ראתה אותי מודאג ואמרה "אני ואחיך אוהבים אותך יותר מאשר את לוי ושמעון" ומיד סיפרה לי סיפור קצר: "תורכמני יצא באחד הימים לסיור. היו אתו בנו ואחיו. בדרכם, התנפלו עליהם שודדים וחייהם היו נתונים בסכנה. האיש רצה להציל מישהו מהשנים, לקח אתו את אחיו והם הצילו את נפשם. את הבן עזב. שאלו אותו למה עשה כך, הרי זה בנו, איך יכול היה לעזוב אותו ולהזניחו. אמר: "בן יכולה אשתי ללדת לי עוד ועוד אבל אח לא תוכל אמי ללדת לי וכך אתה לגבינו" המשיכה לספר גיסתי.
על אבי שלא היה בעיר, לא השגיח עלי ולא עזר לי - אין לי מה להצטער. אדרבא, אני מתנחם בכך שלא הייתה בבית אם חורגת. את טעמה הרגשתי במשך תקופה קצרה מאד. כאשר הייתי בן חמש עשרה התחשק לי לנסוע לבקר את אבא. הייתי אצלו כמה חדשים. אבי המסכן - לא היה לו כסף לקנות לי נעלים או בגד. מכרים וידידים סיפרו שיש לו הרבה תכשיטים. בכסף שהוא מרוויח הוא קונה לאשתו תכשיטים. כחמישה חודשים לאחר שנסעתי אל אבי הוא נפטר, בט"ז בשבט, ביום פטירתה של שושנה, ואני נשארתי בבית עם אם חורגת ובתה – אחותי. שוב ספגתי מכה קשה. התאבלנו עליו שבעה ימים. ביום השביעי, כשחזרנו מבית הכנסת הייתי רעב מאד. נכנסתי לקחת פרוסת לחם. צעקה עלי "האמא": "מי קנה את הלחם שאתה לוקח"? כעבור ימים מספר באו קרוביה, אספו את כל מה שהיה בבית, רוקנו אותו ונסעו לעיר אחרת. נשארתי בודד, עירום ובחוסר כל.
חזרתי להראת דרך אנדכוי, שם היה אחי יעקב. שהיתי שם כשישה חדשים ונסעתי להראת. ניסיתי לעסוק במשהו כדי להרוויח את לחמי. הלכתי עם רוכלים לכפרים בסביבה לקנות פרוות ושטיחים. מצבי לא השתפר. התחלתי לעבוד בסנדלרות (עד אז לא עסקו יהודים במלאכה, כל בעלי המלאכה היו גויים). צעירים רבים התחילו ללמוד מלאכה כי הגיעה השמועה להראת שבירושלים צריך להיות בעל מקצוע (אצל יהודי הראת הייתה קיימת רק ירושלים כמדינה, ובמדינת ירושלים יש גם צפת, טבריה חברון ועוד ערים).
עד השנים עשרים ושמונה - שלושים היו יהודי הראת הזקנים נוסעים לירושלים להשתטח על קברי אבות, להתפלל ליד הכותל המערבי ולמות. והנה באותן השנים נסעו מספר צעירים לארץ ישראל כתיירים, שהו שם כשנה וחזרו. הם סיפרו לנו שבירושלים יש תל אביב, יש פתח תקוה ועוד ערים ומושבות ויש קיבוצים, שבהם חיים ועובדים צעירים וצעירות, שומרים ומגינים על ארצנו ועל היהודים. ועוד סיפרו, שלשם אין הולכים למות, כי אם לחיות. ושם חיים חופשיים ושמחים ואין מפחדים מהגויים, כי אם להיפך, הגויים מפחדים מהיהודים. כן סיפרו שהייתה מלחמה בין היהודים והערבים, כי הערבים היו מתנפלים לא פעם על היהודים. באחד הימים נודע לצעירים, שבאחד הכפרים מתכוונים להתנפל על בתי היהודים. צעיר וצעירה הלכו ופוצצו את הגשר שעובר מהכפר לעבר מקום מושבם של היהודים ולא נתנו להם להגיע. מאז פחדו הערבים ולא היו באים להתנפל.
אנו הצעירים, בני ארבע עשרה, חמש עשרה היינו יושבים סביבם ושותים בצמא כל מלה היוצאת מפיהם. בשעות האלה היינו מרחפים באוויר. בלבנו היינו כבר בארץ. כשנתיים הייתי שרוי במצב זה ורציתי לנסוע לארץ, אבל הוצאות הדרך לא נמצאו לי. בשבתות היינו מתאספים ומשוחחים על הארץ, ובמוצאי שבת כבר אי אפשר היה לישון. הרגשתי שאני מוכרח לנסוע ולחיות בארץ. אבל איך עושים זאת כשאין פספורט והפרוטה אינה מצויה, ובנוסף לכך האח אינו מרשה לי. "למי תלך? יתום הנך, סבלת די. אינני רוצה שתסבול יותר." היה אחי מדבר על ליבי. רצו שאתחתן, שאשאר אתם ואחיה חיים יותר טובים. אבל אני נמצאתי בעולמות אחרים ואמרתי: "כל חיי, עד עכשיו סבלתי ומה שאסבול עכשיו לא יהיה גרוע יותר, מה עוד שאהיה בארצנו חופשי ככל אחי בני ישראל." בקשיים רבים סידרתי את הדרכון, אבל כסף לנסיעה אין. מה עושים? זקנה שרצתה לנסוע לירושלים למות בה חיפשה עוזר. היא נתנה לי דמי נסיעה, וכך עזבתי את הארץ שבה נולדתי. יצאתי לדרך אל המולדת.
אחי ראובן ויעקב לא זכו לעלות ארצה. ראובן נפטר בכ' בתמוז והניח בנים ובנות. אשתו והילדים עלו ארצה. גיסתי מרים נכוותה בשעת עבודה ומתה כעבור שלושה ימים בד' אדר א'.
עוד בהיותי בן שלוש או ארבע או אולי חמש, כאשר שמעתי סיפור כלשהו, הוא נחרת בזיכרוני. בשבתות אחרי הצהרים בבית הכנסת היו דורשים, ובין הדרשות היו מספרים גם סיפורים. הייתי יושב ובולע כל מלה בצמא. כך נהגתי בכל מקום ובכל הזדמנות. אבל להעלות אותם על הנייר לא יכולתי. עד שבאו חברי לעבודה ובראשם החבר יצחק לבנון. האיצו בי והכריחו אותי לכתוב.
על צעדי הראשונים בכתיבה: באחד הימים קראתי ב"דבר לילדים" סיפור קצר שהכרתי מקטנותי. פניתי לאוריאל אופק ואמרתי: "סיפורים כאלה אני מכיר ואני יכול לספר לך". "כתוב" אמר אוריאל אופק. לכתוב לא ידעתי כל כך טוב, אך בכל זאת כתבתי. הראתי ליצחק לבנון את "איה הכד", הוא סיגנן אותו יחד עם אוריאל, וזה היה הסיפור הראשון שלי שהופיע בכתב. הסיפור נדפס בדבר לילדים כרך כ"ד חוברת 7. מדי פעם כתבתי סיפורים שונים.
בעיתון "אמר" כתבו מדי פעם עולים מארצות שונות. ידידי ומורי יצחק לבנון יחד עם הח' דן פינס אמרו לי לכתוב זיכרונות על אפגן, ואני התקשיתי לכתוב. פעמים רבות האיץ בי יצחק ואני דחיתי והתחמקתי. באחד הימים לקח אותי, באמצע העבודה, לאחד החדרים בבית "דבר", סגר את הדלת מאחורינו וכך ישבנו כשעתיים. שם נכתב העמוד על עולי אפגן בארץ. המאמר נדפס ב"אמר" ב-20.4.55 והופיע גם ב"מחניים".