אבא בונה בית

אבא בונה בית 
מאת שמעון נעמת
 
 היה זה אמצע הקיץ באפגניסטן עת קיבל אבא את ברכתו של סבי, שלום כהן חייט, לנישואיו לביתו הצעירה שפרה, היא אמי, לפני למעלה משישים שנה. או אז ניגש אבא לבניית תוספת של שני חדרים אל בית הוריו, כדי להלין שם את משפחתו החדשה (לאחר חתונה שתיערך כדת וכדין, כמובן).
 
ראשית חוכמה פנה אבא לאתר שטח אדמת חימר איכותית שממנה יוכל לגבול לבני "גֵל"- בוץ - טובים וחזקים לבניית הקירות הפנימיים, או שממנה יוכל להכין טיט לבניית קירות הבית החיצוניים. המשימה לא הייתה קשה במיוחד מפני שבשדה מאחורי הבית מעבר לחומת הבוץ, שגידרה אל חצר הבית, עוד נותרו סימני של שקע רדוד באדמה שם חפרו לפני שנים לא רבות טיט לבניית הבית הנוכחי.
 
המשימה השנייה הייתה השגת קורות עץ לגג וקש ללבנים לתוספת חיזוק. הוא פנה לזאהר חאן שכנו המוסלמי ממנו נהג לקנות את הצאן המובחרות ביותר לטבח, במקצועו כקצב. הלה נהג לגדל בשדה גדול שהיה בפאתי העיר הראט חיטה ושעורה להאכלת עדריו הגדולים בשלהי הקיץ, כאשר תם כל העשב הירוק מהמרעה, ולא נותר אפילו אניץ עשב דל אחד בכל סביבות העיר. נוסף למסחר בבעלי חיים עסק חאן גם בקניה ומכירה של עצים להסקה, לבנין או לעבודות נגרות. עת ארוכה עמדו השניים בחנות, שעל אחד מקירותיו הייתה תלויה תמונה גדולה בשחור לבן של זאהר שאה - המלך האפגני, על המקח. כמנהג העמים הציע לו המוכר את הקש והעצים במתנה מפני שאין להם מחיר ובכלל לאור יחסי המסחר הקודמים , יהיה זו "איב" -בושה בשבילו לקחת כסף מאבא. אבל אבא ידע שדבריו נאמרו רק מן השפה ולחוץ והוא מתכוון לקבל תמורה ואפילו הגונה בעבור הקש, ובמיוחד עבור העצים העומדים למכירה. אבל כמו במשאו ומתנו של אברהם אבינו עם עפרון החיתי, הישמעלי האפגני הציע הכל חינם אבל משהוכרח לנקוב במחיר הוא אמר לאבא –"מאה טומן מהי ביני ובינך" מחיר מפולפל. אבל אבא לא התרגש, הוא כבר הכיר את הלכות המשא ומתן בחלק זה של העולם ( רק בישראל הוא לא ידע להתמקח כלל וכלל, כאילו עם עזיבתו את ארץ מולדתו, ניטלו ממנו כל מחלפות כשרון ההתמקחות והמשא ומתן. כאן, נטלה אמא את המושכות. ומעתה ואילך היא ניהלה את משק הבית, החיסכון והתקציב המשפחתי. לאבא ניתנו הכבוד והזכות לקנות מלפפונים !). עת ארוכה התמקחו השניים, שתו כמה וכמה כוסות תה סמיך, עד שלבסוף הם התפשרו על ארבעים טומן.
 
 אבל בעציו של חאן לא היה די הן היו קצרות מדי, דקות מדי ולא ישרות מספיק. היה צורך בעצים נוספים לתשתית הבסיס של הגג. לאחר חיפושים ודרישות בשוק, מצא אבא אדם אחר – פרז'ולה נאג'י בעל יער קטן של עצי תות שהיו לו מן המוכן קורות עצי תות ישרים יחסית באורך של כ-ארבע מטר. אורך הקורות הגדיר את הצורה והשטח של הבית שיבנה.
 
אבא שכר מנאדיר סולטאן שהיה בנאי במקצועו את תבניות העץ לצורך גיבול הקירות, כיוון שאת מלאכת הבניה התכוון לבצע בעצמו. התבניות כללו שני לוחות עץ גדולים במידה של כמטר על חצי מטר, ובהם שלושה חורים להשחלת צינורות הברזל המשמשים אמת מידה לעובי הקיר מצד אחד ומצד שני תומכים בעזרת חבלים הנקשרים מלמעלה לסגירת התבנית שלא תפתח כשיהדקו את הטיט או נכון יותר, את עיסת הבוץ והקש בתוכה.
 
משהוכנו צורכי היסוד וכלי העבודה, ומים אפשר היה לשאוב מהבאר שנחפרה בחצר הבית הסגורה בחומה גבוהה של כשני מטר, על ידי אבי. אותה באר שסבא דוד טבע בתוכה כמה שנים מוקדם יותר, עת הלך בחשיכה. נגש אבא לעצם הבנייה עצמה.
 
תחילה סימן שטח של חמש מטר על ארבע מטר, מידותיו החיצוניות של הבית. סימן אותו בחוטי צמר ארוכים שטוותה אימו, היא סבתי אסתר, לצורכי הדלקת נרות שבת. הוא לקח ממנה את צרור החוטים תוך שהיא צווחת עליו שהוא מחלל את הקודש במעשהו זה. אבל לאבא לא היה איכפת ידיו בערו להתחיל כבר במעשה המרכבה של בניית הבית, שהרי אישה – "חושקל'ה"- יפה - מזומנת להיכנס עימו בקרוב בצל קורתו. ובהתרגשות ובעונג הוא נחפז להתחיל בעבודה.
 
כמה ימים קודם לכן הוא ביקש מאבא נעמת –בן דודו שיעזור לו במלאכה. בשעת בוקר מאוחרת, לאחר שאבא מכר בחיפזון את שאריות בשר השחיטה של כבש אחד בלבד, של אותו בוקר, נגשו השניים לעבודה בהתלהבות רבה. הם כרו כמות גדולה של עפר אדום, הוסיפו מים וכמות הגונה של קש והחלו להניח את השורה הראשונה של הקיר בתוך תעלה רדודה שחפר אבא קודם לפי הקווים שסימן בחוט.
 
בן דודו אבא נעמת, החל להגיש לו את הבוץ המעובד ומשבערה העבודה תחת ידי אבא, הוא הזעיק לעזרה גם את בעלה של אחותו מרים, ישעיהו גול, אדם קשיש יחסית שהלך בטל רוב הזמן ברחובות העיר. השניים עמדו בקושי בקצב שהכתיב אבא. הוא היה נוטל מהם את הפחים, (ששימשו מוקדם יותר להובלת דלק ונקראו ג'ריקאנים באנגלית - הפח של ג'רי, הם שימשו באפגניסטאן את האנגלים להובלת דלק ולאחר השימוש הראשוני הזה שימשו ככלי קיבול נפוץ ביותר בכל איזור אסיה ואפריקה, אפילו היום) שופך את עיסת הבוץ לתוך התבנית הקשורה היטב ומהדק את התערובת בגזע עץ קצר ועבה. עד לסוף היום סיימו השלושה להניח את הנדבך הראשון. עתה היה צריך להמתין לפחות יום אחד עד שיתייבש הקיר ויתחזק.



לאחר יומיים המשיך אבא עם שני עוזריו שעכשיו הגיעו לעבודה ברצון רב כיוון שהוא גמל להם ביד רחבה בנתחי "גושט" – בשר- מובחרים. במקום מתוכנן הותיר אבא פתח ברוחב של שבעים ס"מ שישמש ככניסה לבית. לאחר שבנו עוד שני נדבכים הותיר אבא פתח בקיר להרכבת חלון. בתוך מספר ימים הרימו השלושה את קירות הבית המיועד עד לגובה של כשני מטר ומחצה. הגובה המקובל.
 
כאן הניח אבא ברווחים של כארבעים ס"מ את קורות העץ. והמשיך לבנות נדבך נוסף לעל הקורות.
 
כעת צריך היה אבא להביא קני סוף להנחה על קורות הגג, ולהזמין אצל הנגר שחנותו הייתה סמוכה לחנות של אבא, חלון אחד ודלת כניסה. על יד, ליבנו אבא ובן דודו לבנים, בתבניות עץ מאולתרות, מבוץ שעירבו לתוכו כמות גדולה של קש. את הלבנים הם הניחו בשמש ליבוש. לבנים אלו ישמשו לבניית קירות פנימיים בתוך הבית, ליצירת פינה קטנה למטבח ולסגירת עוד חלל קטן לשינה.
 
מישהו סיפר לאבא שליד ה-"ג'ובה אב" פלג המים הזורם כמה מאות מטרים מהמסגד הגדול של העיר הראט, צומחים קני סוף גדולים וחזקים שמשום מה, איש עוד לא כרת אותם השנה. שני הצעירים נזעקו למקום במהירות, תוך שהם גוררים אחריהם את חמורו הלבן הגדול, המושאל בלא רשות, של סבי שלום חייט. החמור החכם, סירב ללכת עימם בכל תוקף, ולכן הם היו צריכים לדרבן אותו בכוח במכות קלות במקל ובמשיכות באפסר. הם כרתו כמות הגונה של קני סוף והעמיסו אותם על גבו של החמור המסכן, ככל שיכול היה לשאת, ומיהרו לבית ההולך ונבנה. כך עשו כמה פעמים, עד שאבא היה סבור שדי לבית בכמות שאספו.
 
על הקורות שהונחו קודם, ושהיו עתה מקובעות למקומן בתוך הקירות, הם שמו בשורות ישרות וצפופות את קנה הסוף מבלי להותיר ביניהם רווח. משנשלמה מלאכת כיסוי הגג. החלו השניים לערום בוץ לח בלבד על קנה הסוף ולהדק אותו כל הזמן. אבא יצר תוך כדי עבודה שיפוע קל כדי שמי הגשמים יזרמו הלאה מעל הגג. כך עשה תוך כדי יצירת כמה וכמה שכבות של "גל" עד שלדעתו היה הגג אטום דיו לחדירת מים. הגג בלט מעבר לקירות הבית למרחק קצר כדי להגן במידת מה על הקירות ממימי הגשם. בנקודה הנמוכה ביותר בגג קבע אבא מרזב פח שקנה אצל הנפח כדי שמי הגשם ישפכו רחוק ככל האפשר מקירות הבית.
 
הנגר סיים גם הוא את מלאכתו והביא לבית הגמור דלת שבמבט ראשון נראתה די עקומה, וחלון שבקושי נסגר על מסגרתו. אבל זה היה המיטב שיכול היה לעשות בכלי העבודה הדלים שעמדו לרשותו. אבא לא התלונן. העיקר שקבע בחלונות שני זכוכיות שרוטות כהוגן, או שהן היו רק מלוכלכות.
 
בתוך הבית ישר אבא ככל האפשר את הקרקע, הרטיב אותה קלות, הידקה היטב וכבשה במהלומות קורה כבדה של עץ. הוא ידע שבמשך הזמן תתהדק האדמה עוד יותר ותראה תוך פרק זמן קצר כמו בטון. לבד מכך ממילא תכוסה הרצפה בשטיחים כמובן.
 
משפנה אבא לטייח את הבית הוא היה צריך אדמת חימר טובה יותר ונקיה מאבנים. במרחק לא גדול בתוך ערוץ קטן של מים הוא ידע שיש שם אדמה כזו. בעזרתו של אבא נעמת וחיים כהן, גיסו הנוטה להשמנה, בעלה של אחותו לאה, הם כרו כמות הגונה של עפר אדום, וערמו אותה בערימה גדולה בחצר. אבא ערבב קש לתוך ערימה של טיט שהורטבה במים. מן העיסה הדביקה הזו הוא החל למרוח ב-"מאלג'" את הקירות, מחליק אותם הלוך ושוב עד שהקיר נעשה חלק.


 


אפילוג
 
 
 שנים רבות מאוחר יותר, הייתה מגיעה בכל יום אל בית הכנסת שלנו בשדרות, זקנה בשם כורשיד. ראשה היה מכוסה הדוקות ב-"קולבנד" –מטפחת ראש- גדולה לבנה, והיא הרכיבה משקפי ראיה בעלות עדשות עבות שהקנו לה מבט ינשופי מעצבן. היא הייתה מטרידה את אבא בשאלות של מה בכך. ואבא בכעס אמיתי או מדומה היה אומר לה תמיד בלעג " דרה חורמבד בגל בגירן" שיסגרו בבוץ את דלתה של העיר חורמבד, העיר בפרס ממנה הגיעה כורשיד לישראל. מעולם לא הבנתי את משמעות הקללה. רק משראיתי במרוקו את סגירת הקיר ב"גל" הבנתי.
 
לאחר שכתבתי את הסיפור הזה בדקתי עם אימי עד כמה דייקתי בתיאורי. התברר שקרעי זיכרוני מתיאוריו של אבא היו נכונים. אבל גם התברר לי שאמא לא הסכימה בסופו של דבר לגור בבית שבנה לה אבא, מפני שהוא היה מחניק מדי -"בנה בית ללא חלון ודלת " אמרה אמא שהגזימה כמובן. היא העדיפה לגור בקומה השנייה של בית משפחת נעמת, שם היה הבית מאוורר יותר. את החמור של סבא המצאתי , ומעולם לא שמעתי עליו. והנה אמא מספרת לי ללא שום קשר, בחיבה על החמור הלבן החכם שהיה לאבא שלה.
 
 אמא שהייתה אדם נחוש, עקשן וקשה הרבה יותר מאבא, רצתה לקבוע עובדות כבר מההתחלה. היא הייתה זו שהחליטה שהם יעלו לישראל, עם הקמת המדינה. ומשהגיעו לישראל הייתה זו היא שהובילה אותם הרחק ממרכז הארץ, מרעננה, הרצליה או שכונת התקווה מקום מגוריהם של המשפחה הקרובה של אבא ואמא , לארץ גזרה, למעברת "גבים-דורות". שם תהיה היא זו שתקבע את סדר הדברים, מבלי שהמשפחות יוכלו לתחוב את חוטמם במעשיה.
 
 
 
                                                                             נעמת שמעון – רמת גן מאי 2009

Share by: