בליל שבת אחת לאחר הסעודה הלכתי לבקר חבר בביתו.

אביו ע"ה שהיה אחד מזקני העדה - יעקב הראתי ז"ל - היה מספר לנו מידי פעם על חוויותיו בין השבטים האפגאנים המתיחסים על שבטי ישראל ועל החיים שם.

באחת הפעמים סיפר לי כי יוסף קורט סבו של אבי ע"ה ישב באפגניסטאן בבית סוהר מספר שנים, וסיפר לי את כל המעשה.

למחרת סיפרתי זאת לאמי, היא התפלאה : "לא שמעת על כך ?" עניתי לה: "מאיפה אני יודע ? אתם לא סיפרתם לי על כך אף פעם" . אז היא סיפרה והשלימה לי פרטים נוספים על המקרה.

דבר זה קרה בערך בשנת תרפ"ה. (עשו לבד את החשבון לפני כמה שנים). בעיר הראת הסתבך אחר מאנשי הקהילה – לפי מיטב זכרוני קראו לו איוב אבטליון – בעניני מכס ונדון למאסר בעיר הבירה קאבול למספר שנים. אדם זה לא היה בריא במיוחד ותארו להם שהוא ימות בכלא.

תארו לכם את הכלא באותה תקופה במדינה פרימיטיבית, שרשרות ברזל כבדות ברגליים, בלי בג"ץ, אגודה לזכויות אדם, תשע אמהות ובלי נעליים תרתי משמע.

היות ובאותו זמן לא היו יהודים בקאבול, שלחו עמו את יוסף קורט שהיה אדם עני כדי שיקבור אותו שם, דבר שבאמת קרה. אנשי העדה לא התענינו ולא בררו מה קרה בהמשך.

היות ולא היה לו כסף לחזור ובאותם זמנים אין דואר ותחבורה סדירה.      

לאחר כשש שנים ! המלך בקר בכלא לאיזה מאורע ושאל את הסוהרים מי האיש עם הבגד המשונה הזה ! הכוונה לציצית שלבש על בגדיו. סיפרו לו את כל הסיפור, "היות ולא יכל לחזור להראת, נשאר ללון בכלא. כל יום יצא העירה ובערב חזר ללון בכלא".

המלך נתן לו כסף שיוכל לחזור להראת. סבתי מרים ע"ה שהיתה ילדה קטנה שאלה את אמה מדי פעם בפעם: "איפה אבא"?. היא ענתה לה שהוא יצא ל"ספארי". (כך קראו לסוחר שיצא למספר שנים לרגל עסקיו) – דבר מקובל באותם זמנים – וכשהוא יחזור יביא לה מתנות. 

אמי המשיכה: כשהוא חזר להראת, הלך בתחילה לאחותו (כנראה חשש לבא לביתו כדי לא להבהיל את אשתו ובתו). כשהגישה לו אוכל הוא סיפר לה, שבכל השנים הללו לא טעם בשר, אלא לחם, דגים, קטניות וירקות.

למחרת, כשהגיע הביתה, הילדה – סבתי – אמרה שהיא לא רוצה אבא כזה שאפילו לא הביא לה מתנות מ"המסחר" שהוא עשה. בעקבות מקרה זה, קראו לה "מרים קבולי".    

זכה ועלה לארץ, נפטר ב י"ג טבת תרצ"ה, נטמן בהר הזיתים. הירדנים סללו כביש על קברו. ת.נ.צ.ב.ה.