בר מצווה- הלהקה שלא ניגנה


בר מצווה – הלהקה שלא ניגנה

סיפור מאת שמעון נעמת


שדרות, קיץ 1968. חודש תמוז, החופש הגדול, ואני חוגג בר מצווה. שבועות מוקדם יותר מתחילה התכונה. אמא כדרכה, יוצאת ובאה נרגשת ודחופה לכל העברים. צריך עופות, צריך בשר, צריך
שתייה, צריך שולחנות, צריך כיסאות, וצריך לקנות בגדים חדשים לכולם. אבא לעומתה רגוע כדרכו, "מה כבר יכול לקרות!" הוא אומר לה. אבל אמא טוענת נרגשת "שאבא יכול לחשוב לעצמו מה שהוא רוצה, הכסף, התקציב וההחלטות לא נתנו בידיו ! " אם כי כלפי חוץ הדבר לא ניכר.
 
שני שקי אורז ניקנו באשקלון, עשרים עופות נקנו, נשחטו, נמרטו נוצותיהן, בותרו ובושלו בסיר ענק,
לא יודע מהיכן צץ זה, אולי ממטבח בית הספר "שקמים". ועוד סיר ענקי, לאורז כמובן. ארבעה ארגזי בירה שחורה, שלושה ארגזים בירה לבנה, נשר פרוש כנפיים מצויר על תוויותיהן. ארגזים של מיץ תפוזים ומיץ אשכוליות בבקבוקים כרסתניים, קריסטל אורנג'דה כתומה בבקבוקים צרים , מחוספסים קוביות קטנות עליהן. מאי שם מובא "לגנה בוזורגי" – קערת פח ענקית המשמשת לכביסה בדרך כלל,
בתוכה מושקעים שני בלוקי קרח וערב רב של בקבוקים. בתוך זמן קצר צפים כל תוויות הבקבוקים למעלה, אבל למי זה איכפת. זו שתייה מתוקה, נדירה בחיי היום יום שלנו, בירה שחורה, אורנג'דה,
מיץ תפוזים או אשכוליות הכול הולך.
 
 אמא גם הכריחה את כולנו לקנות בגדים חדשים. להלביש את אבא ואותי לא הייתה משימה קשה במיוחד. לי חולצה לבנה ומכנסיים שחורות צרות מדי, ולאבא חולצה לבנה ומכנסיים של "אתא".  
לשוש תפרו שמלה פרחונית עם צווארון לבן, קצרה מדי למרבה זעמו של בני, שלבש הוא בגדים שהיו מקובלים על "בני עקיבא" וכדי לבגר עצמו מעט הוא התהדר בשפם דק וקלוש על שפתו העליונה. לרינה קנו שמלה לבנה עם שני שרוכים דקים. אבל מירב הזמן הוקדש לתפירת שמלה לאמא. לאחר שקלה וטרייה ממושכים, תפרה לה תופרת מרוקאית שמלה מבד שחור שאמא קנתה באשקלון. לכל אורכה של השמלה באמצע, נתפר סרט בד פרחוני. אכן מיטב המחלצות. יוסי הקטן הולבש סתם באיזה בגד תינוקות לבן.
 
בצהריים תלה אבא חוט חשמל ארוך סביב סביב בחצרנו, ובחצרו של ראובני הזקן הנרגן תמיד, שסופח אלינו לרגל האירוע. לחוט מחוברות נורות בצבעים שונים להרבות אורה. מאי שם מביא  
"אבו תלתה" בעגלתו שסוס תשוש גורר אותה בעייפות, שולחנות וספסלים רבים מספור.
אנו מסדרים אותם בשורות ארוכות.
 
יום קודם לבר המצווה שלי מחליט דוד השמש הירוק של חברת "מירומית" שניצב בגאון על גג ביתנו, אחד מדודי השמש הראשונים בשדרות, להשיב את נשמתו לשמש ולהתיז מים לכל עבר.
דחוף ונרעש יוצא אבא, לאחר שאמא גזרה עליו למצוא תיכף ומיד שרברב שיתקין לנו דוד שמש
חדש. הרי מחר יגיעו אורחים וגם בני הבית צריכים להתרחץ ערב היום הגדול. במיוחד חרדתי אני, שאם יש דבר שאני מתעב, חוץ מאכילת בשר ובשר עוף במיוחד, הרי זה להתרחץ במים קרים,
אפילו בשיאו של הקיץ. במבט של ארבעים שנה לאחור אני משתומם מצד אחד וגאה באמא מצד
שני, כיצד בתוך המהומה הגדולה של סירים רותחים בכל פינה, חתיכות קרח שבורות נוטפות מים
בידי ילדים, קופסאות חמוצים גדולות מתגלגלות לכל עבר ואורחים רבים העומדים בפתח, היא מצאה כסף ואנרגיה לארגן דוד שמש חדש באותו היום.
 
לפנות ערב, אני נשלח להתרחץ ולהתלבש. יום קודם לכן הסתפרתי גם. בחוץ הולכים ונאספים קרובי המשפחה שהגיעו באוטובוסים ירוקים של "אגד" שגל גדול מצויר מעל גלגליהם האחוריים והקדמיים. מגיעים ג'וני, גבוה, משופם, לראשו מגבעת גנדרנית, שופע הלצות כדרכו, ודודה חנה. מגיעה דודה לאה, גונחת ונאנחת כהרגלה מכאב שיניים, ללא בעלה -דוד חיים השמן. מגיעה דודה מרים ללא בעלה ישעיהו הזקן, מגיעה דודה מרים מירושלים, אחותה של סבתא יוכבד. מפטפטת וממלמלת גם כשאף אחד לא מקשיב לה. מגיע משכונת התקווה, דוד חיים סימן טוב, זקנו הטוב הלבן גולש על
חזהו ואשתו בעלת ארשת פנים של מסכנות גמורה, מוסעים על ידי בנם רפי בטנדר צבאי D-200. מגיע דוד לוי מלווה באשתו שרה, גבותיה מחוברות ומבטה שחור ואפל, מושכת אחריה את ילדיהם שמעון ושולמית. מגיע דוד צבי שערו שחור כעורב, שפם דק כחוט מעטר את שפתו העליונה, עם ברוריה היפה, ועם אירית, שמעון וירון התינוק נישא על כפיים. 

תיכף משנכנס לבית, נוכח דוד צבי כי לא הכול מוכן, וכהרגלו מימים ימימה הוא נוטל במרץ את העניינים לידיו. מזרז את כולם לסיים את עריכת השולחנות. מלפפונים חמוצים וזיתים גודשים צלחות, בקבוקי בירה ומיץ מוצאים מה-"לגאן" קרים כקרח, לחמניות עגולות זרויות שומשום, מוצבות ליד כל צלחת, סלט ירקות, וערב רב של כוסות זכוכית מפית נייר מקופלת בכל כוס.  
 
בחזית ביתם של ראובני הזקן העצבני ואשתו- "מאדרה אגאג'אן", בנה אבא במה קטנה של ארגזי מיץ תפוזים הפוכים, עליהם הניח שני לוחות עץ גדולים ומעל פרס שטיח ישן. גם על קיר הבית נפרש שטיח כתפאורה. זו הבמה, עליה תופיע גולת הכותרת של הערב – הלהקה שאבא הזמין ושלא
ידעתי את שמה אפילו. הם ינגנו בודאי שירים יווניים ואולי גם שירי רוק. ה"חיפושיות" היו אז בשיא תהילתם וברדיו שומעים יותר ויותר שירים באנגלית. ואני מתאהב ללא תנאי במוזיקה הזו. מספר שבועות קודם לכן הייתי במסיבת הבר מצווה של יעקב ראובני.(מסיבה שלא הוזמנתי אליה- איזה מטומטמים הפרסים האלו אני חושב היום, איך לא חשב יעקב להזמין אותי החבר הכי טוב שלו מהרחוב? אבל אז זה לא עניין אותי במיוחד). אצלו הופיעה להקת קצב. עמדתי מולם בפה פעור כל זמן שניגנו, מביט מרותק על נגני הגיטרות המובילה הסולו והבס, מנסה לקשר בין תנועות אצבעותיהן הפורטות, לבין מה שאני שומע.
 
עם חשיכה מתחילים להגיע גם הקרואים משדרות. מגיעים חבריו של אבא לעבודה. מיימון הטריפוליטאי שראשית חוכמה הולך לאמא ומבקש ממנה חצי כוס שמן ושותה אותו בשלוק אחד ומסביר שכך לא ישתכר. איברהים פרז'ולה, אברהם במבול, ביטרן השמן, בובליל, יחיא התימני,
חכמון שלום הענק ואשתו גדולה כמוהו, ובבאי הרווק עדיין. והשכנים שלנו. ראובני משה- "נאסר", ראובני אגאג'אן -אחיו, שאול דוידיאן, שושני ישראל ובקיצור כל הרחוב. כולם מתיישבים לשולחנות טועמים מהמלפפונים החמוצים, מהזיתים ומסלט ירקות הרענן. חומוס וטחינה אין כמובן, עוד לא המציאו את הדבר הזה. למעשה יש חומוס של תלמה בקופסת שימורים, אבל אז לא היה נהוג להשתמש בו כמטבל. כולם לוגמים בלהיטות מהמיצים ומהבירה שהרי זה איננו משקה של יום יום.
 
 מפעם לפעם אני רץ מודאג לרחוב . אני לחוץ, למה הלהקה שלי לא הגיעה עדיין. מה קורה איתם? הרי אם יש משהו ששווה בשבילי הערב, זה הם? והם לא כאן עדיין. אמא מגישה ברוב רעש ומהומה צלחות אוכל לאורחים. בכל צלחת עוף מבושל, או בשר בקר, אורז שהוצהב במעט כורכום ואפונה
עם גזר. כולם אוכלים בתאבון רב. לי אין תאבון. לא בא לי לאכול. אין להקה. אי משם מביא ראובני אגאג'אן פטפון ומשמיע בקול גדול שירים של רביעית איילון "כי לנו יש פלאפל", "כל דבר בתשלומים-
כל המשכורת הולך ל'מכולת" ושירים של אריס סאן כמו "פום פאם" או "סיגל". 


                           תמונת מחזור




לאחר שכולם סיימו לאכול ניגש דוד צבי ל -"מערכת ההגברה" – דהיינו רמקול זעיר התלוי על מסמר. אליו מחובר מיקרופון בחוט חשמל לבן, ומזמין את כולם להדליק נרות לכבוד חתן הבר – מצווה. על שולחן רעוע משהו שעליו הונח "ספרה" – מפה- מניחה אמא את מגש האמייל הלבן המשמש
אותה לניקוי אורז בדרך כלל . צבי מזמין בקול גדול את בני המשפחה הקרובים להדליק נר.
אני ראשון, מדליק נר גדול העשוי בצורת צמה. אחרי ניגשים כל האחרים ומדליקים נרות קטנים
יותר. מדליקה סבתא יוכבד, מדליק דוד לוי, מדליקה דודה מרים, מדליק מתתיהו, מדליק ראובני משה, מדליק בני, מדליקה שוש הלבושה שמלה מיני פרחוני קצרה מדי. מדליקה רינה. מדליקה אמא יוסי בזרועותיה, מביט בסקרנות על שלהבת הנרות הרבים. מדליק דוד חיים סימן טוב הזקן.
 
באמצע אירוע הדלקת הנרות נעצרת לפתע מונית ליד הבית. דוד צבי ניגש אליהם. גם אני מתקרב.
יש שם ויכוח. דוד צבי דורש מהם הנחה במחיר ההופעה בגלל האיחור . בתוך המונית מתווכחים ביניהם חברי הלהקה. אני מביט בהם בנשימה עצורה. לבסוף הם מודיעים שהם מסרבים להפחית את התשלום ובכלל אין להם כבר חשק להופיע. אני מביט נדהם ונרעש, כיצד נוטשת המונית את הרחוב. במסיבה שלי לא תנגן להקת קצב !
 
לאחר שקראתי בקול נרגש את הדרשה שדוד לוי הביא ושבני העתיק אותה למעני בכתב ידו הנמרץ, דרשה שאיש לא הקשיב לה. אני הולך ומתיישב ליד דודה מרים ומול החלה הגדולה שאפה יהושע קורצברג בעל המאפיה במיוחד לרגל האירוע, עצוב ומאוכזב מאוד. מרגיש מיותר לחלוטין, למרות חיבוקה של הדודה שאומרת לי שככה זה תמיד. אל בעל השמחה איש לא שם לב. אבל היא
"אוהבת אותי והיא כן שמה לב אלי"!. סביבי כולם אכלו שתו ונהנו. אבל בשבילי זו תהיה לעולם
מסיבת הבר מצווה שלהקה לא ניגנה בה. 


לאחר שכל האורחים משדרות עזבו את חצרנו, נותרו רק בני המשפחה הקרובים ללון עימנו הלילה. אירית הקטנה בשמלה לבנה,שיער שחור בתספורת "קארה", רגליה גפרורים, שחובקה ונושקה
על ידי כולם עד שהחלה להירתע בבהלה מכל מבוגר שגחן אליה, רואה על השולחן פלפל חריף.
הוא מעורר בה לפתע תאווה עזה לטעמו. אבא צבי מסביר לה שלא כדאי לה הדבר, אבל אירית
רקעה בכעס ברגלה הקטנה ודרשה לטעום .בדלית ברירה ניתן לה לטעום מהפלפל ותיכף ומיד היא פורצת בבכי תמרורים איום ונורא שמחריד לשם את כל בני המשפחה.
 
כולנו מאזינים לאבא המסכים לספר, לאחר הפצרות רבות, כמה מעשיות – "גאסה" . על הטיפש שהלך לחפש את מזלו וגורלו וגם מצא אותו בדמות אריה זקן, ועל מלך שחיפש בנרות חתן ראוי
לבתו, עד שמצא מישהו, עם מוסר השכל כמובן. לאחר שהגברים העייפים עלו על משכבם, נותרו הנשים לבדן לשוחח, לרכל ולטוות מחדש את קשרי המשפחה שנפרמו בגלל המרחקים. אנחנו
גרים בשדרות . דוד צבי ולוי וסבתא יוכבד בבני ברק. דודה חנה בהרצליה, דודה לאה ברעננה,
דודה מרים בגדרה, דודה מרים השנייה בירושלים , דוד חיים סימן טוב ואשתו המוזרה בשכונת התקווה.
 
אני עמדתי בצד, פי פעור כרגיל, מאזין רוב קשב. התפתחה שיחה על מחלות ושאר מרעין בישין.
 
אמא סבלה מיחושים מסוגים שונים. כאבי ראש, כאבי פרקים, כאבי לב וכאבי השד יודע מה,
פתחה בתיאור מקיף של כל מחלותיה שאפילו, שומו שמיים, "מנורה כחולה" לא מצליחה לרפא.
דודה מרים מגדרה התלוננה על בעלה ישעיהו גול. דודה חנה התלוננה על רגליה הדוות.
דודה לאה אחותו של אבא, שחוט דק של מסכנות נסוך היה באופן תמידי על פניה, התפארה
בכאבי השיניים הנצחיות שלה. סבתא יוכבד עם ארשת אומללה עוד יותר, התלוננה על החיילים
גסי הרוח במטבח של "תל השומר", שם עבדה, המלגלגים עליה. אשתו הזקנה של דוד חיים
סימן טוב משכונת התקווה - שלה אין הולם יותר מהביטוי הפרסי " בדבחטית" גמורה, לא הייתה צריכה לדבר אפילו. ברוריה היפה והצעירה ואמא, שלא הייתה מבוגרת ממנה בהרבה פתחו
במרתון של השוואת מחלות כאילו החליפו מתכונים של עוגות . אבל על כולם עלתה בתיאוריה
הציוריים דודה מרים מירושלים. מבטה עז, כיאות לגוף המלא שעמד מאחוריו. היא תארה
בדרמטיות רבה כיצד כמעט הוכשה על ידי "מאר" – וכאשר אמרה את המילה הזו ידעת
מיד שמדובר בנחש גם אם לא הבנת אפגאנית, שהמתין לה ביום שמש חם כרוך סביב
עצמו על מפתן ביתה. אמא אמרה לה שהוא היה צמא ואם הייתה משאירה לו קערת מים
הוא היה שותה אותם והולך לו לדרכו.
 
כך ניסתה כל דודה לעלות על רעותה בתיאור צרותיה ומכאוביה הסופניים, תוך שהן מעניקות
לעצמן תוחלת חיים של ימים ספורים בלבד. מיותר לציין שכל הדודות האלו שלי שהיו בשנות
השלושים והארבעים לחייהן, דהיינו בדמי ימיהן, האריכו ימים רבים אחרי בעליהן ובכלל, שלא ניסו להכניס ראשם בעובי הקורה הזו. שהרי כגברים נשא כל אחד מהם את סבלו בדומיה.
 
 
נעמת שמעון –רמת גן – פברואר 2010 

Share by: