חייל אלמוני



חייל אלמוני
סיפור מאת בן-ציון יהושע
 
 
א
 "מה אתם מבוהלים? זאת עדיין לא המלחמה. זה לא הנאצים של רומל שיגיעו בקרוב לארץ ישראל וישמידו את כולנו. זה רק מכת הארבה", יצא חברנו אסף בצעד תימני. חיוך צחור התפשט על פניו ושמחתו הרקיעה שחקים. אם פח ריק היה בידו מן הסתם היה מתופף עליו ריקוד חתונה תימני. "ספק אם שמעתם או קראתם על תימנים חובבי המכה השמינית. המכה השמינית שירדה על ראש המצרים היא ברכה אמיתית לתימנים. כשאוזל הארבה התימנים מתפללים שאלוהים יוריד עלינו עוד מכת ארבה, המעדן האהוב". אסף דיבר ואדון מועלם לא מחה בידו של נער השעשועים בכיתתנו. ברוב תמימותי ניסיתי להתחכם ואף אני הכרזתי בקולי קולות: "אסף, אני חושב שאלוהים שלך הוא קצת תימני או לפחות אוהב תימנים ומוריד למענם את הארבה. למה אלוהים שלנו לא מוריד משמים איזה מעדן למען הספרדים?".
"יאלם פיך רשע, בן נעוות המרדות. כופר!", הצליף אדון מועלם על אצבעותיי הדקות ולא הבנתי במה חטאתי, "כסיל, הגיע הזמן שתדע כי אלוהים הוא בורא עולם ואינו שייך לתימנים או לספרדים. אתה מעלה על דעתך, שאלוהים יאכל חגבים, ג'חנון וזחוג חריף?!".
אסף יצא להגנתי בקול צפצפני: "אלוהים הוא לא תימני, אבל הוא לצידם של התימנים. שמוליק, אני חושב שלזה התכוונת". שתקתי. לא ידעתי אם לשמוח או לבכות. ידי צרבו מעוצמת הצליפות של אדון מועלם אך דבריו של אסף היו כשמן בעצמותיי. דמעות זלגו מעיניי אבל התאפקתי ולא בכיתי כמתבקש. חיבבתי את אסף, ליצן קטן ועליז, למרות שהשיג אותי תמיד בתחרויות ריצה כאילו חיברו לאחוריו מנוע של סירת מוטור על הירקון.

ב
"הארבה... הארבה... מחסל הכול", נשמעו זעקות חנוקות ומפוחדות של עוברים ושבים בשוק שמתחתנו, שהוסיפו פחד על הפחדים שלנו. ירקנים וחנוונים הורידו באחת את תריסי הברזל. השוק התרוקן במהירות. נצמדנו לזגוגיות עד ששפתינו היו לממרח בשר. אני מביט דרך החלון ואיני מאמין למראה עיניי. השמים שמעלינו עכורים. רוח קדים נושבת במהירות ומעלה סופת אבק וחול. השמש מסתתרת מאחורי ענן כבד של ארבה שכיסה את עין הארץ. צל כבד ירד על הקירות האפורים של הכיתה והחשיך את הלבבות. עצבות ירדה עלינו. עץ התות הזקן והחביב, שעליו טיפסתי פעמים רבות, התפשט מעלעליו ומפירותיו ודמה עתה לתרנגול, שמרטו את נוצותיו. התאבלתי על עץ התות שלי, שמפירותיו המתוקים אכלתי ואת בגדיי וכפות ידיי לכלכתי. אדון מועלם הפר את השקט הכבד שרבץ עלינו והוסיף פחד על פחדינו כשדקלם בקולו העמוק והדרמטי מתוך ספר יואל: "יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל כְּשַׁחַרפָּרֻשׂ עַל הֶהָרִים, עַם רַב וְעָצוּם כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָה מִן הָעוֹלָםוְאַחֲרָיו לֹא יוֹסֵף עַד שְׁנֵי דּוֹר וָדוֹר... כְּעַם עָצוּם עֱרוּךְ מִלְחָמָה". חשתי שהארבה בא לבשר על מלחמה ההולכת וקרבה. שבע מדינות יוצאות להשמידנו. נבואה שהגשימה את עצמה.
 

ג
בבוקר שלמחרת הופיע אסף בכיתה, מחייך מקצה אוזן לקצה אוזן, ובידו קופסת פח מלאה ארבה מטוגן ומתובל ואכל בזה אחרי זה את פגרי הארבה מול עינינו המשתאות. עיוותי את פניי למשמע צלילי הארבה המתפצח והנימוח בפיו וקבעתי ביני לבין עצמי, שאכילת ארבה יוצרת תימני קטן, צנום, שחום ובעל פאות מסולסלות ומוסיפה לו יכולת ריצה של שד משחת. אסף הראה לנו את האות כ' על הגחון של הארבה כעדות להיותו כשר למהדרין. אסף היה בעל מידות זעירות, חייכן נצחי, שנון כתער שקנה את לבו של אדון מועלם. את הבוקר הזה פתח אדון מועלם בהצלפה על כפות ידינו המושטות, וכשהתאוננו: "מורי, לא עשינו כלום", אמר: "עוכרי ישראל, רשעים בני רשעים, כמו שאני מכיר אתכם אתם עוד תעשו ואני מקדים תרופה. אף ילד לא מת עד כה מהצלפת שוט וכבר נאמר "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ, שׂוֹנֵא בְנוֹ. ביני לביני לחשתי לעצמי: 'הלוואי ונהיה יתומים עם אבא כזה'.
אדון מועלם, שלימד אותנו לימודי קודש בשעות הבוקר, לא התלהב מהוראת חשבון ועברית בשעות הצהריים הלוהטות. ישבנו בכיתה דחוסה ומרק השעועית שאכלנו בצריף האוכל המצחין נתן אותותיו. בעיניים בוהות, ספק פקוחות ספק עצומות, ריחפנו ברקיע השביעי. מדי דקה או שתיים פערנו פינו בפיהוק רחב של תנין משחר לטרף.
"נערים עייפים, כחום היום בואו נדבר על המחתרות, האצ"ל – הארגון הצבאי הלאומי והלח"י – לוחמי חרות ישראל", פתח אדון מועלם וכולנו התעוררנו לחיים. סוף סוף נושא בעל עניין.
"אדון מועלם, למה לא נדבר גם על 'ההגנה', על הבריגדה היהודית ועל הפלמ"ח?", אזרתי עוז ושאלתי. הכיתה הזדעקה: "בוז...הם בוגדים... הם בוגדים". גם אדון מועלם ראה בהם בוגדים והגיב על הערתי: "ויפתח ה' את פי האתון".
בני השכונה למגדול ועד קטן היו נאמני האצ"ל והלח"י ורבים מהם היו לוחמים בשורות המחתרות או הסתירו כלי נשק ופצצות שיכלו להעלות את כולנו בסערה השמימה. גרנו בשכנותם של יעקב רז, חלל האצ"ל הראשון שנפצע אנושות בקרב ושלח יד בנפשו כדי לא להסגיר את שולחיו, שכננו משה ברזני היה לוחם הלח"י. הוא נדון לתלייה וסמוך למועד תלייתו התאבד יחד עם חברו לתא לוחם האצ"ל מאיר פיינשטיין. ילדים ונערים מבני השכונה הדביקו כרוזים מתחת לאפם של הבלשים הבריטיים. אני הייתי גאה בסתר בשני אחיי הגדולים – אחי הבכור סימון, איש ההגנה, שחזר לא מכבר ממלחמת העולם השנייה לאחר שלחם בנאצים ובפשיסטים באיטליה, ואחי מנשקה, קיבוצניק ואיש הפלמ"ח, הצטרף למסתערבים של הפלמ"ח. בשל ידיעתו השוטפת בערבית פעל בסוריה בפעולות חבלה מעבר לקווי האויב. לא יכולתי להיות גאה באחיי ולהסגיר את עלילותיהם לכיתה עוינת. ספגתי עלבונות ושתקתי.
"ילדים, מי מכם באצ"ל ומי בלח"י?" – שאל אדון מועלם שאלה מוזרה למדיי, כי מיהו הנער הטיפש שיסגיר את השתייכותו המחתרתית. פעילותם של אפרוחי המחתרות בשכונה התבטאה בהדבקת כרוזים בחשאי נגד השלטון הבריטי השולט בארץ ישראל. נער אחד נשא דלי עם דבק בידו האחת ומברשת בידו השנייה. מרח שכבת דבק וכחץ מקשת הגיע נער אחר, וכקוסם המחולל פלאים, שלף מתחת לבית השחי כרוז, הדביק אותו וכהרף עין ברחו השניים אל התחנה הבאה. כשנשמעו טרטורי מנוע של משוריין אצו רצו במבוך הסמטאות וכהרף עין נעלמו באחת החצרות כאילו בלעה אותם האדמה. הבולשת הבריטית התחכמה. הבלשים לבשו בגדים אזרחיים ונסעו בטקסי. המדביקים שלא חשדו בטקסי תמים החולף על פניהם, נפלו במלכודת ועד מהרה נגררו על-ידי הבלשים אל תוך הטקסי ונלקחו ליעד לא ידוע. הנער אלכסנדר רובוביץ נחטף בזמן שהדביק כרוזים ברחביה. בלש בריטי שהבחין בו רדף אחריו וגרר אותו לרכב של הבולשת. עקבותיו של אלכסנדר אבדו במרתפי החקירות של הבולשת וכל הניסיונות לעלות על עקבותיו היו לשווא. הוא נרצח בדם קר על ידי שוביו.
 "ילדים, האם הנער אלכסנדר רובוביץ הוא גיבור או מפֵר חוק?", שאל אדון מועלם ואסף צייץ כדרכו ואמר בביטחון: "אדון מועלם, אני חושב שהוא גיבור, כי לוחם מחתרת לעולם לא יסגיר את שולחיו... כך קראתי בכרוז של הלח"י, למרות מסכת העינויים הוא לא הסגיר את שולחיו". אדון מועלם היה מרוצה מן התשובה של אסף בן טיפוחיו וליטף את ראשו. התלמידים חייכו אליו בהסכמה מלאה, אך אסף ישב בפינתו כאילו השיג והשיח הזה לא מעניינו. נראה שחלם על עוד מכת ארבה. כך לפחות חשבתי.
למען הגילוי הנאות, אני הייתי ילד פחדן. גם להדביק כרוזים פחדתי פחד מוות. זכרתי שפעם כמעט התעלפתי כשחלפה על פניי שריונית בריטית שקנה התותח שלה ומקלע ה'ברן' שלה כוונו אליי והמקלען קרא לעברי: Bloody Jew. רצתי הביתה חיוור כסיד, נבלעתי רועד כעלה נידף במיטתו של אבא, שניסה לחזק את רוחי. אימא השקתה אותי במי סוכר ושטפה את פניי. "השוטרים יבואו לתפוס אותי", גמגמתי מרוב פחד. "קרידו, איך זה שיצאת פחדן כמו השפן הקטן ששכח לסגור הדלת? תלמד מהאחים שלך. אתה חייב להתעשת", אמר אבא ואימץ אותי אל גופו החם.
 
וראה זה פלא, אדון מועלם המשועמם פנה דווקא אליי ואמר: "שמואל שמואל, אתה מנמנם בכל השיעורים וזה סימן מובהק כי כל הלילה אתה מדביק כרוזים". מה איכפת לי לקבל מחמאות שאינן מגיעות לי? שתקתי והקשבתי בהנאה למעשי גבורה שאין בי. בגלל פחדנותי וכלעג לרש הציג אותי אדון מועלם בפני הכיתה כמדביק כרוזים.
 
 "חבר מחתרת שיודע לנצור את לשונו הוא לוחם טוב", חזר אדון מועלם על דבריו של אסף ושב וליטף את הברט שעל ראשו. הוא עבר מתלמיד לתלמיד וכל אחד בתורו נשאל על מעלליו המחתרתיים. כשהגיע לאסף הוא חלף על פניו בגיחוך, כי מי יצרף למחתרת נער צייצן, מצומק, שקומתו כשל ילד המסרב לגדול. אסף הרכין ראשו במבוכה ולא ניסה לעמוד על זכויותיו. לפתע, עמד על רגליו ובקולו הדק והגבוה פצח בהמנון הלח"י, שאת מילותיו ולחנו כתב מפקד הלח"י אברהם שטרן-יאיר. עמדתי מופתע כשכל הכיתה הצטרפה אליו:
חַיָּלִים אַלְמוֹנִים הִנְּנוּ בְּלִי מַדִּים
וּסְבִיבֵנוּ אֵימָהוְצַלְמָוֶת.
כֻּלָּנוּ גֻּיַּסְנוּ לְכָל הַחַיִּים,
מִשּׁוּרָה מְשַׁחְרֵררַק הַמָּוֶת...


 הסתכלתי על שפתיו הדובבות של אדון מועלם ולתדהמתי ראיתי ששפתיו נעות וקולו לא נשמע. לא ידעתי אם אדון מועלם הוא לוחם מחתרת בסתר, המנסה לגייס את תלמידיו לשורות המחתרת, או, חלילה, סוכן של המשטרה החשאית הבריטית המשלמת לו בעין יפה כדי שיסגיר תלמידים חשודים. עד מהרה הגעתי למסקנה, שמי ששפתיו דובבות את המנון המחתרת אינו יכול להיות סוכן של הבולשת.
לאחר שאדון מועלם השתעשע דיו בעניין מדביקי הכרוזים והמחתרות, "טוב", אמר, "עכשיו נלמד על שושלת האדמו"רים מבית טייטלבוים ועל חסידי ויזניץ' ודעו לכם כי כל המלחמות בין המלכים והקיסרים וכיבושיו של נפוליון והמלחמה בהיטלר ימח שמו ומאבקנו באנגלים, הם כאין וכאפס לעומת המלחמה שבין חצר הרבי ממונקאץ' לחצרו של הרבי מבֶּלֱז". אני שומע ולא מאמין. מה לנו, ילדים בני עדות ספרד והמזרח בשכונת הבוכרים בירושלים, שלהם חכמים צנועים הדורשים בשבתות ומספרים סיפורי מוסר עם מוסר השכל ומלווים את המשפחות מן הלידה ועד לקבר. מה להם ול'חצר' זו או אחרת של החסידים או המתנגדים בהרים המושלגים של מזרח אירופה? מה לאדון מועלם הבגדאדי לרבנים אשכנזים? אט אט שכנעתי את עצמי, שאבות אבותיי לא עלו באמת מספרד אלא מעיירה נידחת בקרפטים, שם רעו צאן וגידלו תפוחי אדמה, כרוב ובצל. רק בבחרותי הבנתי שהתלמוד תורה שבו למדתי השתייך ל'אגודת ישראל', בראשותו של הרב משה פרוש והיא שקבעה את תוכנית הלימודים.

ג
הבוקר הוכיתי בתדהמה. קראתי כדרכי מדי בוקר את כרוז הלח"י שבלילה הדביקו הנערים והנערות, קראתי ולא האמנתי. הבלתי צפוי קרה. חמישה לוחמים צעירים נהרגו בהתפוצצות מחסן תחמושת של הלח"י בירושלים. הם הופיעו בשמותיהם המחתרתיים: אריאלה, זמיר, כוכבה, מיכאל ועוזי.חברי לכיתה לחש לאוזני: "שמוליק, שתדע לך, עוזי הוא כינויו המחתרתי של אסף שלנו. אסף המסכן נהרג בהתפוצצות". לא האמנתי למשמע אוזניי, ילד שאוכל חגבים ומצייץ מתגלה כלוחם מחתרת נסתר, שנפל על משמרתו.
 כל הכיתה הלכה אחרי ארונו של אסף וקוננה: יֹשֵׁב, בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן; בְּצֵל שַׁדַּי, יִתְלוֹנָן... עַל-כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ: פֶּן-תִּגֹּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ...".
אדון מועלם הספיד את תלמידו האהוב בקולו העמוק והדרמטי: "איבדנו את הטוב שבבנינו... במחנה לח"י בירושלים אורגנו יחידות קרב ואומנו לוחמים צעירים, ביניהם ילדים. אסף, ובכינויו 'עוזי', נמנה על הלוחמים הצעירים, שהתאמנו לקראת המערכה על ירושלים. אסף התנדב לכל משימה. איש לא עמד בפני קסמו. גם אני. אסף הילד נטל 'טומיגן' שנגנב מהבריטים והשתתף בשמירה בלילות. הוא נקרא לעזור במחסן התחמושת שבמרתף הבניין והוא נענה מייד. לפתע התחוללה התפוצצות עזה שאיש אינו יודע את סיבתה. חמישה צעירים נהרגו וביניהם אסף-עוזי שלנו. תהי נשמתם צרורה בצרור החיים. ואתה אסף-עוזי, לֵךְ לַקֵּץ; וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ, לְקֵץ הַיָּמִין". 
נער שפניו רעולות כיוון את ה'טומיגן' וירה צרור אל שמי התכלת לזכרו של אסף. כמו באותו יום הכיתה עברה לדום ושרה את המנון הלח"י "חיילים אלמונים". הייתי מאובן. עכשיו הבנתי שאדון מועלם ידע זה מכבר שאסף אינו רק אוהב לאכול ארבה מטוגן ומתובל, אלא הוא לוחם לח"י פעיל. לא אדע לעולם מי עוד מחבריי לכיתה היה לוחם מחתרת. לא אדע לעולם אם אדון מועלם עצמו היה חבר אצ"ל או לח"י.
מלחמת השחרור כבר הייתה בעיצומה. נשמעו פיצוצים עזים של פגזי תותח שנחתו על השכונות הצפוניות של ירושלים. צחנת פגרים ואבקת שריפה עמדו באוויר. הארבה, שבישר את המלחמה, נעלם. ירושלים נלחמה על חייה.
ירושלים, תמוז תשע"ב 




Share by: