רפואת העשבים הייתה ידועה בקרב יהודי אפגאניסתן ועברה מדור לדור. נשים מבוגרות היו אמוּנות על הכנת פורמולות מצמחי מרפא לשם ריפוי מחלות ופצעים, הבראת הגוף וחיזוקו. צמחי המרפא והתבלינים נמכרו במרכולות של ה'עתארי' ונתלו על אנקולים בבית, בתוך שקיקי בד שכונו 'כִּיסֶה עָתָּארִי' – שקיקים לעשבי רפואה.

 

היהודים הכירו באמרה: "היו מזונותך רפואותיך ורפואותיך מזונותך" ונהגו לאכול מאכלים על פי משנתו של הרופא הפרסי אבן סינא (930 – 1037). על פי משנה זו, מיני המזונות ממויינים קטגוריאלית בהתאם לארבע המהויות של הגוף: מהות הדם (חם ולח), מהות הליחה (קרה ולחה), מהות המרה האדומה (חמה ויבשה) ומהות המרה השחורה (קרה ויבשה).

על פי צ'ישטי, חבר המסדר הסוּפִי באפגאניסתן, המהויות של הגוף הפיסי שוכנות בכבד והן מהוות חלק מתהליך העיכול. כל אחת מן המהויות מתאפיינת מרמת טמפרטורה ולחות משלה, כאשר רמה זו משתנה או מופרעת יכול להיווצר חוסר איזון המוביל תכופות להתפתחות של מחלה. על אף שלכל מהות קשורים ארבעה גורמים, חום, קור, לחות ויובש, ניתן היה לצמצמם לשניים, קור שמכונה בדארי: sardi, וחום המכונה: garmi. למזון הקר מיוחסת האטה של חילוף חומרים ולמזון החם מיוחסת האצה של חילוף חומרים. בשילוב נכון של תזונה בעלת מזונות קרים / חמים, נוצרת טמפרטורה מאוזנת בגוף.

 

עשבי המרפא היוו אשכול מובחר ברפואה העממית. להלן המידע אודות צמחים ותבלינים שהיו בשימוש בבישול וברפואה המסורתית של יהודי אפגאניסתן.

מקורות ופולקלור: מקור השם בבונג נגזר מהמילה הפרסית babuna. נשות פרס ורומא השתמשו בפרחים המיובשים בהכנת פורמולות קוסמטיות לטיפוח עור הפנים ולהבהרת שיער.

ברפואה העממית: יעיל נגד כאבי בטן וכאבי מעיים. מרגיע עצבים, יעיל נגד כאבי ראש, מוריד חום ומקל על הצטננות. יעיל נגד דלקות באיברים פנימיים, מחטא זיהומים ומוריד נפיחויות. יעילותו רבה אצל נשים: מונע דימומים כבדים, מסדיר את המחזור, מונע כאבי מחזור ומגביר את שפעת חלבן של מניקות.

שטיפה חיצונית של מי בבונג יעילה נגד דלקת חניכיים. שטיפת פנים במי בבונג מונעת קמטים וגרגור במי בבונג יעיל נגד דלקות בגרון.

 

אופן השימוש: לכוס מים רתוחים מכניסים כפית של הצמח המיובש, מסננים ושותים, מגרגרים או מורחים לשימוש חיצוני על העור. לשם העלאת מצב הרוח נוהגים לנשום את אדי התה.

מקורות ופולקלור: פירוש הצמח בדארי: חאק-עפר / אבקה, שיר-אריה, לביאה / חלב. כלומר, אבקת לביאה, אבקת חלב. 

פתגם המזכיר צמח זה הינו: חיי מני מננדה שיר, סוהב ושאב בוכור חאקשיר (khahi shavi manand-e shir / sobh-o shab bokhor khakshir)

שפירושו: אם את רוצה להיות חזקה כמו לביאה / בוקר וערב אכלי חאקשיר

 

אופן השימוש: הזרעים קטנים אדמדמים בעלי טעם חריף. נוטלים כפית מהזרעים לכוס מים רותחים. משרים עד שהנוזל מתקרר ושותים עד חמש כוסות ביום. משקה זה שייך לצמחים שהם מקררים ולכן השתייה יעילה במקרים של חום גבוה או מזג חם מידי של האדם.

מקורות ופולקלור: 

מתוך שיר חתונה ראג'סטני:

בואי כלה, בואי!

אזין את גמלך במספוא

ואענוד לצוארך שרשרת של פרחי הציפורן

אשרה הפרחים ואשקה את ליבן המתרונן

ובביתי אשכר אותך בריחו של התבלין ובאון גופי המתעורר

בואי כלה, בואי!

 

מרפאים איורוודיים מתייחסים לשמן הציפורן כשמן הארומטי הטוב ביותר ומשתשמשים בו יחד עם שמן שומשום לעיסוי השרירים ונגד דלקות פרקים.

כשחזר מרקו פולו ממסעו מהמזרח, הוא ייחס לתבלין הציפורן אחד ממיני התבלינים בעלי סגולות ריפוי רבי ערך.

 

על פי מקורות קדומים השתמשו בציפורן כרכיב של גלולה המעוררת חשק מיני.

משרה הצמח יעיל לחיטוי הגרון בשתייה ובגרגור הנוזל.

 

אופן השימוש: נגד כאבי שיניים נוטלים אניץ מהפרח המיובש ומניחים על השן הכואבת. נגד צינון ושפעת מערבבים: 5 אניצי הציפורן, מקל קינמון, כפית זנגוויל טרי קצוץ, 5 גרגרי קרדמון. את התערובת משרים בקומקום מים רותחים, מסננים, ממתיקים בכפית דבש ושותים את החליטה. משקה זה הינו מחמם ומשום כך הוא יעיל לחימום הגוף ולחיזוק מערכת החיסון והפריון.

המשורר הפרסי סעדי, כתב באחד משיריו:

 

"באמבט הרחצה, פיסת חימר מבושם

עברה מידיה של אהובתי אל תוך ידי.

'האם את היסמין או המושק

אשר בריחך נפשי נלכדה?'.

 

'לא כן', ענתה. 'אדמה חסרת ערך הייתי,

אך זמן רב שמרתי את קירבתי אל הוורד.

כך התקרב ניחוחו המשכר אלי.

פרט לזאת, איני אלא אותה אדמה חסרת הערך".

 

נראה כי מקורו של הורד הינו מאירן וכי נוודים ערבים הפיצו אותו ברחבי העולם העתיק. גנים פרסיים שפעו בפרחי הורד אשר עלי כותרתם שימשו בריטואלים ובפולחנים דתיים. הרופא הפרסי אִבּן סינא, גילה את תהליך הזיקוק ויישם גילוי זה לזיקוק עלי הורדים. נשות פרס השתמשו בתמצית הורדים לאיפור ובמשחה מזינה לעור הפנים ששמה אורקוג'ה (orkuja), המורכבת מורדים, יסמין, אלגום ועץ אלוי.

במשנה, מסכת מעשרות ב - ה, ובמסכת שבת יד - ד, חז"ל מציינים את הורד בהקשר של הכנת תרופות, בישום הגוף וסיכתו. דיוסקורידס מתאר שימוש בזן מסויים של ורד בטיפול נגד כאבי ראש, בעיות קיבה, מחלות עור, פצעים ובבעיות גניקולוגיות.

 

אופן השימוש: חולטים חופן של עלי ורדים טריים או מיובשים בליטר מים, מסננים ושותים, או טובלים רטיות כותנה ומניחים על העיניים ועור הפנים.

לחילופין ניתן לקנות 'גולאב' – מי ורדים טבעיים לשם הכנת משקה מרענן

ולשימוש בהכנת עוגות ועוגיות.

מקורות ופולקלור: כבר בתקופות קדומות השתמשו בקליפות העץ למטרות ריפוי, לשימוש בקטורת בטקסי פולחן ולתיבול מאכלים ותופינים.

בזמן בית המקדש, שימש הקינמון אחד ממיני הבשמים אשר שימשו להכנת שמן משחת הקודש (ספר שמות, ל'). במשחה זו היו מושחים את כלי הקודש ואת הכהן הגדול.

דיוסקורידס תיאר את השימוש בצמח לשם הסדרת המחזור החודשי, כסם משתן, לריפוי שיעול ומחלות בכליות ולטיפול נגד עקיצות והכשות של בעלי חיים ארסיים.

בימי הביניים השתמשו בקינמון לשם חיזוק כח הגברא ועוררות מינית, לטיפול בהצטננות, נגד בעיות בעור, טיפול בטחורים וכסם משלשל. נשים אפגאניות מכינות את משקה ה'צ'אווה' (chave) לאחר לידה (גם בזמן האבלות) לשם ניקוי המערכת הנקבית לאחר הלידה ולחיזוק רחמה של היולדת. משקה זה מורכב בין היתר ממקלות קינמון, הל ופולי קפה. שמן הקינמון יעיל לטיפול נגד יבלות עור ומחלות עור.

 

אופן השימוש: מרתיחים על אש נמוכה 2 מקלות קינמון בפינג'אן מים למשך דקה, מסננים ושותים. היות והתבלין הוא מתקתק אין צורך בהמתקת המשקה.

מקורות ופולקלור: אגוז המוסקט הינו הגלעין של פרי ענבה דמוי אפרסק, המשמש תבלין למאכלים וכרכיב בהכנת תרופות. בתקופות הקדומות השתמשו באגוז המוסקט לטיפול בבעיות מעיים וקיבה, בשלשולים ובדיזינטריה. מאוחר יותר בימי הביניים השתמשו בתבלין לשם טיפול בדלקות בדרכי השתן, הפחת גזים, טיפול בצהבת, טיפול בדלקות גרון, בעיות בעיניים, כאבי פרקים ולמניעת ריח רע מהפה.

 

 

 

 

אופן השימוש: משרים אניץ אחד של זעאפראן בכוס מים רותחים ושותים.

 

ברפואה העממית: כיום ידוע השימוש בקנה שורש הזנגביל לשם טיפול בדלקות גרון וזיכוך הקול, לניקוי מערכת המין הנשית ולחיזוק כח הגברא, להקלה על דלקות פרקים ולניקוי רעלים מן הכבד ומערכת העיכול.

 

מקורות ופולקלור: במצרים הקדומה נהגו ללעוס את הזרעים לשם שמירה על שיניים לבנות. הצמח מוזכר גם ב'פפירוס אֵבֵּרְס' (ראו בסוף המאמר) כצמח מחטא ומחזק את מערכת העיכול. דיוסקורידס מציין כי השימוש בזרעים כיעיל בריפוי שיתוק, עוויתות, עקיצות בעלי חיים ולהפלת עוברים. בימי הביניים נהגו להשתמש בזרעים לשם המסת אבנים בכליות, סילוק תולעי מעיים, טיפול בקדחת ובבעיות עור. ברפואה האיורוודית (ראו בסוף המאמר) מכונה ההל: "זרעי גן העדן".

 

לעיסת זרע הל לאחר הארוחה מרעננת את הנשימה.

 

מקורות ופולקלור: במקורות היהודיים גד השדה מתואר כמן שירד מן השמים, ככתוב: "והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח" (במדבר יא - ז). בתלמוד במסכת 'כתובות' ס"א, נאמר כי אשה אשר תאכל כוזברא בעת הריונה בניה יוולדו שמנים ובריאים. בסיפורי אלף לילה ולילה הכוזברא מתואר כתבלין המעורר חשק ותאווה ובקרב שבטים אינדיאניים זרעי התבלין נאכלים כשמירה מפני הרוחות הרעות. במסורת האפגאנית מספרים על מולא מוסלמי שהיו לו שבע נשים ולשם הפריון והחיזוק הוא היה לועס שבע זרעים של גד השדה בטרם עלה על יצועו.

ברפואה העממית: זרעי התבלין נאכלים כמעוררי תיאבון וכמרגיעים קיבה עצבנית. מחטא את הפה ומפיג גזים בבטן, משמש לחיזוק הלב.

אופן השימוש: לעיסה של הזרעים או הכנת מרתח של גד השדה – כפית זרעים על כוס מים רתוחים, מסננים, מגרגרים או שותים את המרתח.

מקורות ופולקלור: הרומאים נהגו להשתמש במשקה זה נגד חרדות ובהלות. נהגו להכין משקה מזרעים אלו לחיילים שחזרו מהמלחמה.

 

ברפואה העממית: יעיל בטיפול נגד סחרחורות, בהלה, חרדה, דיכאון, דפיקות לב חזקות. נגד אלרגיות ופריחות.

אופן השימוש: זרעי ריחן הקנום הם שחורים וקטנים. נוטלים כף מהזרעים בקערה ומכסים במים. הזרעים מתכסים בשכבה של חמרים מוצליגיים (ריריים). שכבה זו מסירים ומערבבים בכוס מים חמים ושותים.

האפגאנים היו מכינים את משקה ה'תוכמה שרבתי' בשבתות קייציות ובחתונות. את המשקה המקרר והמרענן היו מחלקים לאורחים ונהנים משתייתו.

מקורות ופולקלור: בידע הזורואסטרי צמח זה היווה רכיב של משקה ההאומה (haoma) - נקטר לחיי הנצח. כהני הדת נהגו לשתות משקה זה לשם חיזוק יכולתם התודעתית ולשם הקניית חכמה קדומה. מסורות רווחות באסיה התיכונה מספרות כי הפרסים הקדומים היו שותים משקה זה וחווים מסעות בתודעה כאשר הם רואים רקע אדום עם סמלים גיאומטריים שונים. סמלים אלו הועברו לאחר מכן לאורגי השטיחים, כל השטיחים שאנו מכירים מאסיה התיכונה הם עם רקע אדום וסמלים שחלק ממשמעתם נשתייר וחלק אבד במרוצת השנים.

 

ברפואה העממית: הזרעים כיום משמשים כקטורת לסילוק עין הרע. בעבר השתמשו המרפאים העממיים בצמח לחיזוק כללי, לטיפול במחלות לב ולשיכוך כאבי בטן.

 

אופן השימוש: זורים קומץ מהזרעים על גבי מחתה עם גחלים, הזרעים משמיעים קולות פצפוץ ומעלים ריח אופייני של קטורת.

מקורות ופולקלור: זהו עשב רב שנתי בעל זרעים שחורים שגדל באפגאניסתן, תורכמניסתן, איראן, וצפון הודו. רופאים איורוודיים השתמשו בזרעים להכנת תכשיר המטפל בדלקת ריאות, דלקות גרון ובכלל לסילוק עודפי ליחה מן הגוף.

 

ברפואה העממית: יעיל לטיפול בדלקת ריאות, שיעול, כאבי גרון, גודש ליחה ובמחלות של דרכי הנשימה.

 

אופן שימוש: הזרעים הינם שחורים קטנים וגליליים, כשמשרים אותם במים הם מפרישים ריר. נוטלים כף מן הזרעים, משרים בכוס מים רותחים, מסננים ושותים עד 5 כוסות ביום.

מקורות ופולקלור: שמו הלועזי של הצמח, לבנדר, נגזר מן המונח הלטיני lavare שפירשו 'לרחוץ'. במרחצאות בתקופה הרומית נהגו לפזר פרחי איזוביון לשם בישום והרגעת העור. צמח זה מוזכר במשנה במסכת שבת יד - ג. בימי הביניים השתמשו בצמח לחיזוק הלב

 

ברפואה העממית: שתיית תה יעילה נגד נדודי שינה, שמן הלבנדר יעיל לחיטוי פצעים, ריפוי כוויות, אקזמות, פטריות ופסוריאזיס. עיסוי בשמן מרגיע כאבי שרירים. בתחום הקוסמטי עיסוי על שמן איזוביון יעיל נגד סימני מתיחה ועור מדולדל. כריות קטנות הממולאות בפרחי איזוביון יעילים נגד עש.

 

אופן השימוש: כפית פרחי האיזוביון בכוס מים רתוחים, מסננים ושותים.

מקורות ופולקלור: בימי הביניים סברו כי אחת הסיבות לעקרותה של האשה הינו הפחד, ולכן נתנו לה את הצמח לשתיה. צמח זה מוזכר בספר טוביה, פרק ו' כרכיב בשיקוייו של ר' יהודה החסיד. במסורת של יהודי אפגאניסתן נהגו להכין רטיות עם הצמח להרגעת כאבי פרקים.

ברפואה העממית: יעיל להרגעת העצבים, לשיפור הראייה, נגד אנמיה, דלקות פרקים, כאבי מחזור ולטיפול בפחד ובהלם.

אופן השימוש: חולטים כף של הפרחים המיובשים, מסננים ושותים

מקורות ופולקלור: שימש במרכז ובמזרח אסיה לשם חיזוק האון המיני והפריון.

שיח האנטדה הינו מטפס המצמיח תרמילים המגיעים עד לאורך של מטר. כאשר התרמיל מבשיל הוא נשבר פרקים פרקים ובכל פרק יש את הזרע החום והפחוס עימו נעשה השימוש ברפואה העממית. ישנו זרע זכרי וזרע נקבי.

 

 

ברפואה העממית: משמש לטיפול בכאבי גב ולחיזוק האון המיני.

אופן השימוש: לחיזוק האון המיני אצל הגברים והנשים הכינו את הק'ורסה קאמאר בממרח המכונה 'טאראק', כמו כן, הכינו מהזרעים פתילות ואגינליות לחיזוק הפריון אצל נשים והכנת תה לגברים.

 

 

 

5 יחידות של קו'רסה קאמר. קולים את הזרעים ומקלפים מהקליפה החיצונית החומה. את תוכן הזרע הלבן והמר כותשים בעלי ובמכתש (havang daste).

חצי כוס שקדים טחונים

רבע כוס אגוזי מלך קלופים וטחונים

רבע כוס גרגרי חומוס קלויים וטחונים

רבע כוס פסטוק חלבי טרי וטחון

רבע כוס אגוז קוקוס מגורד

רבע כוס צימוקים אורגאניים

רבע כוס שומשום מלא טחון

רבע כוס סוכר נבאת גרוס

כוס תמרים אורגניים מגולענים וטחונים

חצי כוס דבלים טחונים

20 יחידות עינאב קצוצים

2 כפות שמן שקדים בכבישה קרה

כפית זנגביל טרי מגורד

כפית קינמון טחון

כפית הל טחון

כפית אגוז מוסקט טחון

מערבבים את כל המצרכים, יוצרים נקניקיות מן התערובת ומגלגלים בקוקוס טחון. אוכלים שלוש נקניקיות 'טאראק' ביום עם תה קינמון.

 

להכנת משחה לגב: כותשים 4 זרעים של ק'ורסה קאמאר בעלי ומכתש יחד עם הקליפה, מערבבים בשרף (chaspak) ומורחים על הגב התחתון, מחממים את האיזור במגבת חמה למשך כל הלילה.

 

להכנת תה: כותשים זרע זכרי וזרע נקבי של ק'ורסה קאמאר, נוטלים כפית מהתערובת בכוס מים רותחים, ממתיקים בסוכר נבאת ושותים עד שלוש כוסות ביום.

מקורות ופולקלור: ההדס הינו אחד מארבעת המינים עליהם מברכים בחג הסוכות. הגמרא מציינת במסכת ברכות נז - א: "הרואה הדס בחלומו נכסיו מצליחין לו, ואם אין לו נכסים, ירושה נופלת לו ממקום אחר". ועוד מציינת הגמרא במסכת ברכות סח - עב, מרשם להקלה על כאבי ראש: "לדם הראש יביא תאשור וערבה והדס לח, וזית וצפצפה של ים...וישלקם ביחד וישפוך על ראשו". אגדה מאגן הים התיכון מספרת כי בשעת גירושם של אדם וחוה מגן העדן, הן נטלו לידם ענף של הדס על מנת שיזכיר להם את ניחוח הגן. במיתולוגיה היונית מסופר על ונוס שענדה צמח זה בימים מיוחדים ובקרב עדות ישראל נהגו להשתמש בצמח הן להבדלה והן בטקסי מעבר כמו טקסי בראשית החיים וקץ החיים.

ברפואה העממית: אבקת הדס יעילה נגד אקזמות בעור, שתיית משרה יעילה

נגד שלשולים וכאבי בטן.

 

אופן השימוש: לשימוש חיצוני יש ליבש את העלים, לטחון, לערבב כפית של עלי הדס טחונים עם כפית שמן זית ולמרוח על האיזור הנגוע, כמו גם, על פטריות בכפות הרגליים. בארץ ישראל הקדומה נהגו האמהות לרחוץ את תינוקם מגיל חודש ועד שנה במי הדסים. כיום האמהות הדרוזיות סכות את התינוקות באבקת הדסים. לשימוש פנימי יש לחלוט כפית של עלי הדס, לסנן ולשתות.

• רצוי להיוועץ עם רופא המשפחה טרם השימוש בצמחי מרפא

 

• פפירוס אברס - (Papyrus Ebers) - אחד הפפירוסים (סוג קדום של נייר שיוצר מצמח הגומא) החשובים שנתגלו במצרים. זהו מסמך עתיק בן המאה ה- 16 לפני

 הספירה, המכיל רשימה של 867 מיני צמחים בעלי סגולות רפואיות. וביניהם:

 שומר, קורנית, מור, לבונה ועוד.

 פפירוס זה נתגלה במאה ה- 19 בעיר תבס (Thebes) שבמצרים ופוענח על ידי

 המדען ג'ורג' אברס (Georg Ebers) ועל כן פפירוס זה נקרא על שמו: פפירוס

 אברס.

• רפואה איורוודית - (Ayurvedic Medicine) - רפואה הודית מסורתית. פירוש

 המילה איורוודה מסנסקריט: "ידע החיים". רפואה הודית זו קיימת למעלה מ-

 5000 שנה ומקורה בחכמי הודו.

רפואה זו השפיעה על הרפואה העממית באפגאניסתן. האיורוודה הינה דרך חיים

 וריפוי השואפת לאיזון והרמוניה בין גוף, נפש, חברה וייקום. האיורוודה

 עוסקת בכל תחומי החיים וכוללת שימוש בצמחי מרפא, תזונה, עיסויים ויוגה.

 

 

מקורות ספרותיים

 

אהרון פיקל, הרפואה הטבעית העממית ביהדות פרס, הוצאת הספר, כוכב יעקב 1997

 

אפרים לב וזהר עמר, סממני המרפא המסורתיים בארץ ישראל

 

דרורה חבקין, על תבלינים וצמחי מרפא, הוצאת משרד הביטחון, תל-אביב 1995

 

מינה פראן, ספר רפואת הצמחים, הוצאת יריד הספרים תשס"ג

 

משה כהן שאולי, מרפא הבושם: בריאות וצמחי מרפא על פי שיטת הרמב"ם

עמוס זן-בר, צמחי מרפא, הוצאת קיבוץ עין השופט, תשס"ח

 

פנלופי אודי, צמחי מרפא, הוצאת עם עובד, צל-אביב 1995

 

ריצ'ארד ולונה מילר, בשמים: שימושים מאגיים וריטואלים, הוצאת אור-עם, תל-אביב 1997

מ. צ'שטי, רפואת הסופים, תל-אביב 2000

 

 

Naveen Patnaik, The Garden of Life: an Introduction to the Healing Plants of India, New York 1993

 

Gross. G. W. "Volkmedizin in Afghanistan"' Afghanistan Journal, 1974, pp: 51 – 64