ווג'מה היא נערה בת 20 החיה בקאבול ומכינה עצמה ללימודים גבוהים , כאשר לפתע היא מתאהבת במוסטפה,

בחור צעיר בן 25 העובד במלצרות.

אהבתם מתפתחת אך חוקי החברה בה הם חיים אינם מתירים מבחינה דתית כל מגע פיזי לפני הנישואין. 

אביה של ווג'מה עובד בדרום. כאשר מגיע אביה של ווג'מה לעיר, צף הקונפליקט בו חיה החברה באפגניסטן.

 

הרעיון לסרט, מספר הבמאי, נולד מסרט דוקומנטרי אשר עשה על חולי כוויות בבית חולים בהראט.

מרבית הפגיעות בנשים נוצרו כעונש על אהבות שנגמרו רע, נישואין מוקדמים, נישואין כפויים או אהבות

בלתי אפשריות.

 

בסרט "ווג'מה", אומר הבמאי, הוא קיווה להראות שיש באפגניסטן גם נשים אחרות המודעות לזכויותיהן.

ביום חמישי, ה - 5.6.14 התקיים מפגש של בני הקהילה עם הבמאי האפגני ברמק אקרם

בסינמטק תל אביב. המפגש נערך בשפות פרסית, צרפתית, עברית ואנגלית.

קבוצת אפגנים בני הקהילה באה לסינמטק תל אביב לפגוש את הבמאי ברמק אקרם, ברמק הביע לרצונו

לפגוש בני קהילה ולדבר עמם בשפת אמם. ביום חמישי עלו האפגנים לסינמטק תל אביב, שם סיפרו 

לברמק ומצלמת הוידאו שלו בכמה מילים על עצמם ומשפחתם.

ברמק ראיין כל אחד ואחת מהמשתתפים לצורך סרט שהוא מתכנן על יהדות אפגניסטן.

בין היתר, הבטיח הבמאי לנסות לארגן טיול קבוצתי לקאבול.

במפגש השתתפו זיוה קורט, מירי קורט, סנו קורט, גלית בצלאל, ציפי לוי, יוסי גרג'י , ירדנה גרג'י, מרים וידל,

אילן מורדוף ואמו, צבי סימנטוב מוסאי ובתו שרי, זילפה כהן, נעמי כהן, מהסטי הורנונג, חנה גרג'י, טובה כהן,

אסתר שקלים, חיים ראובני, זאב יקותיאל, פנינה לואיס, נכדה נוספת של מולא יהושע, יוסי יקותיאל ואתי עמית.

להלן סיכומה של מירי קורט:

 

לפני כמה ימים באנו אמא שלי ואני לסינמטק בתל אביב לפגוש את במאי הסרטים האפגאני אקרם ברמק, 

שפנה למערכת אתר האפגנים בבקשה לפגוש יהודים אפגנים שדוברים עדיין את השפה.

 

 

למפגש הגיעו כ- 20 איש, גברים, נשים, צעירים ומבוגרים.

 

מר ברמק גבר כבן ארבעים, פגש אותנו בחיוך חם ובלבביות חסרת פוזה, וסיפר לנו מעט על עצמו.

 

למרות שעזב את אפגניסטן בהיותו כבן 9, וחזר אליה רק אחרי 30 שנה, הוא מלא אהבה וגאווה

למולדת הישנה לנופיה ולאנשיה.

לנו הוא קרא " אחים שלי" ודיבר על רצונו לארגן קבוצה שתצא לביקור באפגאניסטן - והאמת,

היו כמה שגילו התלהבות רבה.

 

לאחר מכן עבר בין כל אחד מהמשתתפים ושמע את סיפורו בקצרה ובעיקר רצה לשמוע את הזיקה

שיש לו לארץ המקור.

 

היו כאלה שנולדו שם , זוכרים הכל, ומתגעגעים למה שהיה, והיו כאלה , כמוני , שנולדו בארץ

אך מרגישים קירבה גדולה וחיבור בגלל הסיפורים ששמענו מהורינו וסבינו.

 

מר ברמק הבטיח מפגשים נוספים ואני מקווה שבפעם הבאה יבואו יותר אנשים כדי להגדיל את מעגל

ההשפעה והשימור של העדה.

 

הקהילה היהודית האפגאנית קטנה מאד, ובגלל אופי אנשיה הצנוע כמעט ולא מוכרת .

והשפה היחודית של יהודי המקום הולכת ונעלמת.

 

תודה למערכת של האתר שעושה עבודת קודש שכזו.

 

כל טוב ולהתראות