רפאל וחנה גרג'י

רפאל וחנה גרג'י
ראיינו צילה זן-בר ואתי עמית,
סייעה בהכנת הכתבה נעמי כהן

ביום שמש בחורף תשע"ב ביקרו צילה זן-בר ואתי עמית מצוות האתר בביתם של חנה ורפאל גרג'י ברמת גן. כשביקשנו בטלפון להיפגש עמם כדי לשמוע סיפורים וזיכרונות מאפגניסטן הם נענו ואמרו 
בכאבוד, וכשהגענו סיר הפלוב כבר הדיף ריחו בחלל הבית ועל השולחן היו - איך לא - השקדים, התמרים והצימוקים.
שמואל הבן הבכור טרח ובא לכבודנו מקרית שמונה.
 
וזה סיפור המשפחה:
האם חנה היא בתם של שמואל ורחל (בסל) בצלאל.
האב רפאל הוא בנם של שמעון ואביגיל גרג'י, שמעון נכד למולא אשר גרג'י ונין למולא מתתיה מנהיג קהילת יהודי אפגניסטן.
לחנה ורפאל שלושה ילדים:
שמואל הנשוי לגילה ולהם 2 ילדים. לשמואל תואר ראשון בחינוך בלתי פורמאלי.
טל הנשוי לרחל ולהם 3 ילדים. טל הוא פסיכולוג קליני במקצועו
אורית הנשואה לקובי ולהם בת אחת. אורית מרכזת שכבה בחטיבה בראשל"צ ובעלת תואר ראשון.
 
חנה נולדה בהראט בשנת 1939. בהיותה צעירה בשנים הייתה הפיכה בהראט ומשפחתה עברה לקאבול. חנה עלתה לארץ עם אביה שמואל בשנת 1951.
רפאל עלה לארץ מהראט בשנת 1954 כשנתיים לאחר שסבו מולא אשר עלה בעליה הגדולה לא"י.
 
חנה התגוררה באותה תקופה בשכונת הבוכרים בבית ישראל. כשגדלה הלכה ללמוד בבית צעירות מזרחי. את רפאל הכירה חנה בשנת 1959 כאשר נפגשו בשמחה משפחתית בירושלים. הבחור הצעיר שם עינו בה ושלח שליחים לדבר על ליבה. למרות שגם ליבה הלך שבי אחרי העלם הנאה, בכל זאת ארכו החיזורים זמן מה עד אשר נענתה והפכה לארוסתו.


היא זוכרת את טיוליהם המשותפים בירושלים כשהיו הולכים לטייל ונזהרו אפילו מלתת יד אחד לשני, אלא אם אף אחד לא היה בסביבה. לפעמים אפילו הלכו לקולנוע אדיסון, אך כיוון שרפאל גר בת"א תמיד חיכו לשמחה משפחתית כלשהי שתפגישם בירושלים. בשנת 1960התחתנו.


לשמאל החתן יושב הרב מולא אשר גרג'י, מנהיג הקהילה
טקס החתונה, ענידת הטבעת

רפאל עבד במסחר פרטי וחנה עבדה כספרנית ובסיוע סוציאלי לקשישים.
כיום חנה מתנדבת בגן ילדים ברמת גן.

לפני שקראו לנו אחר כבוד לחדר האורחים לאכול פלוב , ניהלנו במטבח טוּצִ'יָאק (שיח נשים) קטן.
צילה זן-בר החוקרת את נושא הנשים האפגניות בקהילה שאלה את חנה כיצד נקבע מעמדה של הכלה האפגנית, על מה דיברו בעת שתכננו את הזיווג, ומה אמרו לחָאזֵנְדֶה (משלחת השידוכין) שבאה לבקש את ידה של הכלה מהאיש הבכיר במשפחה.
ללא היסוס ענתה חנה שלא הכסף קבע ולא יופייה של הכלה, אלא הייחוס בלבד, בתם של מי היא הכלה ומה מעמדם החברתי בקהילה.
 
הפלוב של חנה הוא עם רצועות גזר, אורז, כרעי עוף, וגרגרי רימון מפוזרים מעליו. הוא היה טעים להפליא. הארוחה אותה קינחנו בקפה טורקי ישראלי תובלה בסיפורי זיכרונות רבים.

צילה ושמואל מחכים לצלחת פלוב
חנה בודקת את מצב הפלוב
בוזקים גרגרי רימון
מוזגים
כולנו מסובים
שולחן עורך

הנה אחד מהם:
סיפור הלחם, בעת הרעב בהראט
לחנה זיכרון מהראט מהתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, כשהיה רעב גדול ולאנשים לא היה קמח להכין לחם. כולם היו הולכים לשוק לקנות נאן באזארי שבאותם ימים קשים היה עשוי יותר מתבן מאשר מקמח וצבעו היה ירקרק. ליהודים שהיו חרוצים ובעלי תושייה היה מעט יותר כסף והם ידעו תמיד לשמור מעט קמח לבן במחסן ליום צרה. אך כדי שעין שכניהם לא תהיה צרה בהם ובלחמם הלבן היו בכל זאת הולכים לשוק, ועומדים בתור הארוך לנאן באזארי. חנה זוכרת עצמה כילדה קטנה האוחזת בכנף הצ'אדור השחור של אמא, ונלחצת בתור ללחם.



Share by: