בהוצאת ועד עדת הספרדים בירושלים

בשיתוף המרכז לשילוב מורשת יהודי המזרח במשרד החינוך והתרבות בירושלים

עמודים 147-150

 

 

ילדי טהראן ואשת הנציב העליון

לעפולה הגיעה רכבת עם ילדי טהראן. הנרייטה סאלד קיבלה את פניה של אשת הנציב העליון בתחנת הרכבת. היא לנה במלון המרכזי והשמירה עליה הייתה קפדנית. באותו לילה שמרתי בין השעות אחת לשלוש בבוקר. 

 

 

חוליית ביקורת של סמל בריטי ושומר יהודי בדקה אם הכול כשורה והלכה. לא חלף זמן רב ולמקום בא הקצין לרנר הידוע, ועוד בטרם פתח את פיו, סטר לי על פני ואמר: "אני אחראי לשמירה, ננזפתי בגללך, לא שמרת כהלכה והרי מה שמגיע לך". הלמתי בו בקת של הרובה והוא נפל על הרצפה ונאנק. הוא קילל ואיים: "לו היה בידי אקדח הייתי הורג אותך", עניתי:"אם יש לך טענות תעמידני למשפט ומדוע תכני? האם אני אתונו של בלעם?!" הוא קם והלך. לאחר כמה ימים הוזמן הקצין לרנר לבית הדין הצבאי בחיפה באשמה: תקיפת שוטר בעת תפקידו, גרימת חבלה לגופו ו…. עלבונות כלפי רעיית הנציב העליון.

 

מלחמת העולם השנייה הגיעה לקיצה

...בימים ההם הרעה בריטניה את יחסה כלפי הישוב. היא מנעה עלייה וחיפשה נשק בישובים ובערים. "ההגנה" מצידה הגבירה את האימונים. בלילות העברנו נשק ממקום אחד למשנהו בעגלות קש ותבן. ביום 29.11.47 בהגיע אלינו הבשורה על החלטת האו"ם על חלוקת א"י, הארץ כולה יצאה לרחובות, שרה ורקדה. עם בוקר התנפלו הערבים על אוטובוסים יהודיים, נפלו קורבנות ראשונים של המדינה בדרך.

 

 

מלחמת העצמאות

במארס 1948 נתמניתי מזכיר לשכת העבודה. שוחררתי מתפקידי כנוטר ויכולתי להתמסר לעבודתי במרץ. ...הימים ימי חרדה. התקפות בלתי פוסקות של הכנופיות הערביות. הלגיון הערבי הירדני התמקם מול בית החולים בעפולה ואיים לא רק על העיירה אלא על הסביבה כולה. יום ששי, ה' באייר תש"ח (15.5.48) יום הכרזת המדינה יום יציאת הבריטים את הארץ. בשעה 8 בבוקר התאספנו ליד תחנת המשטרה בעפולה. הדגל הבריטי הורד, ודגל כחול לבן הועלה לתורן. דמעות גיל. אשרינו שזכינו ליום זה. בשעה ארבע אחה"צ ישבנו ליד מקלטי הרדיו והאזנו לטקס פתיחת האסיפה המכוננת של מועצת העם. בן גוריון הכריז על הקמתה של מדינת ישראל. ברכנו "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". שתינו לחיי המדינה. תוך ימים אחדים היו לעפולה שלושה הרוגים. אבל כבד ירד על העיירה. הסורים הפציצו את עפולה בפצצות תבערה. ביום ששי לפנות ערב הופצץ ביתו של קרימסקי. הרוגים ופצועים. הלגיון הירדני חנה בקרבת מקום ועבדאללה הכריז מלחמה על ישראל. הצריף שלי היה סמוך לגבול הירדני והיה חשש כבד להפגזות. כיצד נגן על משפחותינו? אספתי כמה חביות ומלאתי אותן מים למקרה של שריפה. בלילות ישנתי בבגדי וסמוך לדלת היציאה. לא אחת אספו את התושבים בשל חשש להפצצות ושמועות שווא. כל העם צבא. כל הארץ חזית. נפוצה שמועה שקאוקג'י נע בראש גדודיו לעפולה. נתנו לי רובה אנגלי ושמרתי משעה שתיים אחר הצהרים ועד אחת בלילה במחסום ג'נין. לך והגן על עירך בעזרת רובה וכמה כדורים מול שריוניות וצבא מודרני המצויד במיטב הנשק האנגלי. לאושרנו, קאוקג'י נע לעבר נצרת.

ההגנה היטיבה לנצל את יחידות הנוטרים. נקראנו לכל מקום שבו היה חשש להתנפלות ערבית. באנו לאבטח הקמתם של ישובים חדשים, כמו מושב מולדת וקבוצת דוברת. עמדנו על המשמר יומם ולילה. אם זכינו בלילה לשתי שעות שינה על חבילות קש, הרי שזכינו למתנה נאה.

לחברת הנפט "של". היו בעפולה מכוניות וצינורות לרוב. אנשי ההגנה החרימו אחת המכוניות. אנשי "של" פנו למועצה המקומית, והוצע להם להעמיד שמירה. נציגי החברה באו אלי והצעתי להם שמירה של 24 שעות בשלוש משמרות. הושבתי על הצינורות שלושה זקנים, שישבו וקראו תהילים. חלפו ששה שבועות והזקנים לא קבלו שכרם. נסעתי ליבניאל כדי להסדיר את שכר השומרים, ובשובי הופצצנו ע"י הסורים ליד כפר קמה הצ'רקסי. תפסנו מחסה מתחת לאחד הגשרונים. המטוס חג כמה פעמים, השליך פצצות תבערה לעבר השדות והסתלק.

בצאתנו מן המחסה בא לקראתנו זקן צ'רקסי והביא לנו לבן קר ומרענן ואמר שהוא רואה את עצמו שותף למלחמה. רצינו לשלם לו אך הוא סרב. הכול גוייסו למלחמה. עפולה נשארה בלי כוח אדם. הממשלה פרסמה צו כי כל אזרח יחפור מקלט ליד ביתו. בחג שבועות, בהיותנו בבית הכנסת, באו אלי אנשי ההגנה בדרישה, שאתן להם פועלים מבאי בית הכנסת – "יש לחפור קבר אחים גדול לחיילים שנפלו בקרבות הכפר לוביה ויש לקוברם היום ויהי מה". לא היו ברשותנו כלי רכב. יצאנו שמונה אנשים לבית הקברות ובמו ידינו, באתים ובמכושים, חפרנו קבר אחים גדול והבאנו למנוחות את חללי ישראל, ביום מתן תורה.