"זכרתי ימים מקדם" מאת אריה אליסף

כרך ב', אדר התש"ע

מתוך הפרק "מלחמת תש"ח"

עמודים 124-126   

 

 באחד הימים הללו ששהינו במקלט, בקשה שכנה שגרה בחצרנו בקומה הראשונה, שאחי ואני נלווה אותה מהמקלט לדירתה. לא שאלנו למה, בקשנו רשות מאמא ויצאנו אתה מהמקלט. (יש לזכור שההפגזות לא היו ברציפות, אלא בהפתעה ובצורה מרוכזת. מלחמת השחרור אי"ה בפרק נפרד). לכל החצרות שבשכונה היו כמה כניסות כדי להקל על הדיירים את הכניסה והיציאה מהחצר. השתמשנו בכניסות הללו כדי לעבור בדרכים עקלקלות כדי לא להיחשף לצלפים. כשנאלצנו לחצות רחוב חשוף, עשינו זאת בריצה. בגדול, אנשים השתדלו לעבור מקומות חשופים בחסות החשיכה. נכנסנו לחצר מוסאיוף מכוון רחוב דוד, יצאנו מצידו השני וחצינו בריצה את הרחוב והגענו מאחורי ביתו של רב השכונה מולא ארי חיימוף ע"ה. עקפנו את בית הרב ועליתי בריצה את חמש-שש המדרגות למסדרון החצר הקרובה לחצרנו. מנקודה זו נשאר לנו לצאת בבטחה מצידו השני של החצר, לעבור למסדרון חצרנו ולרדת במהירות לקומת הקרקע המוגנת של חצרנו.

אחי עבר מיד אחרי בריצה והצטרף אלי במסדרון המוגן. אחריו מיהרה השכנה, חצתה את הרחוב ועלתה במהירות במדרגות לכוון המסדרון.אחי ואני המתנו במסדרון המוגן לשכנה שתעלה ותצטרף אלינו כדי שנמשיך עמה לחצרנו. היא עלתה במהירות וכשדרכה על המדרגה העליונה נשמעה ירייה. היא צעדה כשלושה צעדים תוך כדי ארבע או חמש צרחות חזקות ונפלה עם הפנים כלפי מטה ו...דממה. כתם דם גדול התפשט בגבה ונעלי הבית החומות שלה נשארו מיותמות על הרצפה.

אחי ואני (הייתי בגיל 11 ואחי בגיל 9 בערך) עמדנו המומים מבלי לדעת מה לעשות. כעבור מספר דקות הגיע אמבולנס (מן הסתם מישהו בסביבה כששמע את צעקותיה ראה מה קרה והזעיק עזרה) ולקחו את הגופה. גם הזקנה, בעלת החצר הזדרזה ובאה כשהגיע האמבולנס. היא ניגשה אלינו ומסרה לי את מפתח דירת השכנה שמסרו לה אנשי "מגן דוד". דקה לאחר שהאמבולנס נסע החלה הפגזה איומה על האזור. אחי ואני נכנסנו לאחת הדירות שדלתה הייתה פתוחה והתחבאנו תחת אחת המיטות.

עד היום אני זוכר את המפתח הגדול הקשור לחוט פשתן והמגואל בדם מוחזק בידי, ואנו מצטופפים מתחת למיטה של דירה שתקרתה עשויה רעפים ופלאפונים, מתכווצים ורועדים מפחד וממתינים להפסקת ההפגזה. ההפגזה פסקה כעבור כרבע שעה, ולפתע צץ דייר הדירה עם חבילות מזון בידו ובקש שנעזור לו לסחוב עמו. פשוט מאוד, היה לו כמו לרוב התושבים, קצת מזון שאגר בביתו והוא בא מהמקלט ששהה בו כדי להצטייד באוכל וכך נקלע עמנו בהפגזה. בקושי יכולנו לקחת את עצמנו ועוד לאחר מה שקרה. סירבנו לו, הוא כעס עלינו נפנה והלך בדרך אחרת מוגנת מצליפות מבלי שהדריך אותנו לבוא בעקבותיו. נדמה לי שהוא עצמו היה מפוחד ולא עלה בדעתו לבקש מאתנו לבוא בעקבותיו. מאוחר יותר נודע לנו ששכני החצר הניחו באחת מפינות החצר, שהייתה נטועה בצפיפות בהרבה עצי מאכל, סולם גבוה מאוד שהוביל לחצר הסמוכה המוגנת ומשם הלאה מאזור הסכנה.   

בתאום עם אחי, עמדתי בקצה הרחוק של המסדרון, פתחתי בריצה מהירה, קפצתי בבת אחת מעל כל המדרגות והמשכתי בריצה מספר מטרים לאזור מוגן מאחורי בית הרב. גם אחי עשה כנ"ל, נשמעה ירייה שהחטיאה, (כנראה בלי קשר אליו, היות וכל הזמן נשמעו יריות) והגיע אלי. מתנשפים מהמאמץ והמתח חזרנו במהרה למקלט. נגשנו לאמא, הושטתי לה את המפתח המגואל בדם ואמרתי לה: "השכנה נהרגה, הנה המפתח". אמא ספקה ידיה, נאנחה ולא שאלה איך ולמה. כעבור כמה דקות התגלה לנו, כי כאשר הלכנו עם אשתו לביתם, הגיע אליו ידיעה כי אח בעלה החייל נהרג בבנין ג'נראלי. כך קיבל שתי ידיעות עצובות ביום אחד. 

כעבור זמן מה אמי סיפרה לנו, כי באותו יום השכנה הייתה צריכה ללכת לרופא ורצתה להתרחץ לפני כן. במקלט הצפוף לא יכלה לעשות זאת, לכן רצתה שנלווה אותה לביתה כדי שתוכל להתרחץ במים מהכד שבמטבחה הנמצא בחצר בעוד אנו ממתינים לה בדירתה. מעניין שאף אדם מעולם לא שאל אותנו מה ואיך קרה המקרה. כעבור מספר חדשים אמי אמרה לי כי כאשר מסרתי לה את המפתח אמרתי לה עוד משפט אשר התממש.

    מדי פעם כשאני עובר בשכונה במקום הזה, אני נזכר ביעל אהרן, אישה צעירה בשנות השלושים לחייה, קטנת קומה, חייכנית, עדינה עם שן זהב שהוסיפה לה חן מיוחד. איך התארחנו אצלה בלילות החורף והגישה לנו תה ובסקוויטים בעוד בעלה, ציון אהרן, מספר למתאספים ספורים שונים. לצערה הרב הייתה חשוכת בנים, הי"ד.

ואסיים בדברי דוד המלך ע"ה: ..."לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם". "אזי חיים בלעונו בחרות אפם בנו"...."עזרנו בשם ה' עושה שמים וארץ".

    

מנחם אב תשס"ט