משלוח מנות לשפרינצה

משלוח מנות לשְׁפְּרִינְצֶה  

סיפור לפורים מאת בן-ציון יהושע



הסופר בן ציון יהושע

עוגיות שקרי לפורים


יום אחד בשנה נשברו המחיצות – ביום שושן פורים גם עניים מרודים שלחו מנות לשכנים ואין מי שאומר: 'אין לי!' כל שָכֵן בתורו, לקח מתוך משלוח המנות שהוגש פריט אחד בלבד – ביצה צבועה, מעמול או בקלאווה, ושׂם במקומו סוכריית טופי או עוגיית לֶקַח. אפילו למשפחה החרדית היחידה בחצר שלנו הגישו משלוח מנות. מכל משלוחי המנות לא היה משלוח מרשים יותר ממשלוח מנות של ארוס וארוסה. אחותי דבורה, שהתארסה לא מכבר עם פנחס בחיר לִבָּה, קישטה מגש גדול בבדי משי צבעונים ובניירות כסף וזהב, וסידרה פירות ביכורים שמחירם בשמַים, יין מוסקט משובח, טורט ועוגת אגוזים בדבש, ביצים צבועות, חלבת אורז, ועיקר העיקרים מתנות יקרות ערך – חולצה, עניבת משי, שעון זהב, שרשרת ח"י וחפתים מזהב טהור.

אמי אמרה לי: "מושיקו, איל קרידו, תעבור בין השכנים ותראה להם את משלוח המנות שאחותך דבורה מתכוונת להגיש היום אחר הצהריים לפנחס הארוס שלה. המשלוח היפה הזה עלה לנו הון תועפות. כשיראו השכנים את המתנות שנגיש לארוס של בתנו הם יתפעלו, יברכו את הארוס ואת הארוסה, ויידעו להעריך את רוחב לבנו. הם ייקחו עוגייה או סוכריית טופי וישימו במקומן ביצה צבעונית או עוגייה ואולי גם יתנו לך דמי פורים."

שמח וטוב לב דהרתי במדי קאובוי עם המגש הכבד ועברתי מבית לבית, כשילדי החצר משתרכים אחריי. משלוח המנות המפואר שערכה אחותי דבורה לארוס שלה פנחס עוררה התפעלות רבה. לאחר שהחליפו עוגית או ממתק, אמרו: "מזל-טוב, מאשאללה", ואני המשכתי במסע. פה ושם קיבלתי מיל או שני מיל כדמי פורים. שמח וטוב לב הגעתי לפתח ביתם של השכנה שְׁפְּרִינְצֶה ובעלה רֶבּ יענקל גרויס. הם, שחששו מהשכנים הספרדים, לא פתחו מיד את הדלת. לאחר נקישות ממושכות באגרוף הברזל הקבוע בדלת, סוף סוף נפתח חריץ צר בין הדלת למשקוף. שְׁפְּרִינְצֶה תקעה את ראשה, שעליו רבץ פארוק – פאה נכרית עיסתית. משהבחינה בי ובמשלוח המנות, היא הפנתה את ראשה לאחור ושאלה את בעלה באידיש: "רֶבּ יענקל, הילד של הפְרֶנְק פַּארֶך הביא לנו משלוח מנות. מה עושים עם הצרה הזאת?"

"זה לא הזמן שְׁפְּרִינְצֶה... עכשיו אני מחליף חיתול למוישלה. כל הבית מסריח ממנו. קחי את המגש ואחר כך נעבור וניתן להם קצת עוגיות לֶקַח בד"ץ."
שְׁפְּרִינְצֶה הצייתנית נטלה מידי את המגש ההדור, שבו כל הכיבוד העשיר ומתנות האירוסין, שאחותי ומשפחתי ייעדו לארוס שלה להיום אחר הצהריים. ברוב נימוס, אמרה שְׁפְּרִינְצֶה שלום וטרקה את הדלת בפניי. עמדתי מול הדלת הנעולה, המום, ובידיים ריקות. המגש על כל האוצרות שבו נלקח מידי. לאן אני בא בידיים ריקות? נותרתי בלי המגש למשלוח מנות שאחותי מגישה היום לארוס שלה. "מה אומר לדבורה אחותי?" התפתלתי. ידעתי שבבית תפרוץ מהומת אלוהים. פרצתי בבכי מר בעיצומו של יום שושן פורים. ילדי החצר, שראו את המתרחש, טסו כחץ מקשת ודיווחו לאמי ולדבורה אחותי על האסון הנוראי שנחת על ראשינו בעיצומו של יום פורים. אמי יצאה לקראתי ואני נצמדתי לסינרה. שנינו בכינו ואמי קינחה את אפי ואת דמעותיי בשולי סינרה. "מה עושים?" שאלה אמי וסטרה בשתי כפותיה על פניה. לא היה מענה בפיה. בשארית כוחותיה גררה אותי הביתה, שם מצאתי את דבורה שכובה אפיים על השטיח, דופקת באגרופיה וצורחת: "אני רוצה למות! אני רוצה למות! מה אעשה עכשיו? למה הם לקחו את המגש שרציתי לתת לפנחס? למה?!"
אבא שלי, שהיה רתחן אך איש מעשה, לגם עוד לגימה מכוס התה. שָׂם קוביית סוכר מתחת ללשון, מצץ ואמר: "אל תדאגו. יהיה בסדר!" אמי ואחותי צרחו פה אחד: "מה יהיה בסדר?! מה?! כשאתה אומר יהיה בסדר, צריך לרדת למקלט. טוב לא ייצא לנו מזה."
אבי לבש את הגלימה החגיגית שלו, הניח את מצנפת הפרווה על ראשו והדליק סיגריה. הוא נראה כראש שבט מונגולי במרכז אסיה, שעשן עולה מאפו והוא יוצא לכבוש את העולם. רק החרב הייתה חסרה על מתניו. כך הגיע אבי לפתח ביתה של משפחת גרויס, האדונית שְׁפְּרִינְצֶה ובעלה רֶבּ יענקל, כדי להחזיר את המגש האבוד. אני נגררתי אחריו.
"גברת שְׁפְּרִינְצֶה," הכריז אבי מאחורי הדלת הנעולה בקול בס חרוך מרוב עישון. משלא נענה הוא דפק עם אגרוף הברזל על דלת ביתה של משפחת גרויס ואין קול ואין קשב. הוא חזר ודפק פעם שנייה ושלישית. שמענו קולות בפנים הבית אבל הדלת לא נפתחה. מיתרי הסבלנות של אבא פקעו. הוא צעק בקול רועם: "גברת שְׁפְּרִינְצֶה, תפתחי הדלת או אני שובר הדלת." מי שהכיר את אבא לקח ברצינות את טוהר כוונותיו. הדלת נפתחה לחצאין. ראשה של שְׁפְּרִינְצֶה בצבץ עם הפארוק העיסתי הידוע על ראשה והיא צייצה: "כן, אדון מזרחי? למה אתה צועק ומאיים עלינו ביום פורים? לא מספיק לנו כל השנה?"
"גברת שְׁפְּרִינְצֶה, אני לא צועק ולא מאיים. זה הקול הטבעי שלי, גברת שְׁפְּרִינְצֶה."

"אדון מזרחי... מה עשינו לא בסדר אדון מזרחי?"
"ככה גברת שְׁפְּרִינְצֶה... מושיקו שיחיה בא אליכם עם מגש של משלוח מנות, שעלה לפחות מאה לירות. אתם רואים שזה לא משלוח מנות לאביונים אלא מתנה מארוסה לארוס. אתם צוחקים לנו בפרצוף, לוקחים המשלוח, ואומרים 'הפרֶנקים משוגעים! תראו מה הביאו לנו! איזה מנהגים מוזרים יש להם!' גברת שְׁפְּרִינְצֶה, למי יש מנהגים מוזרים – לנו או לכם?! הילד בא אליכם עם משלוח מנות, ובמקום להחליף מעמול... להחליף בקלאווה... נַאדָה. נותנים לכם אצבע ואתם לוקחים את כל היד. לקחתם המגש על כל מה שיש בו... למה? מה קרה?!"
"אדון מזרחי, אנחנו באנו מאירופה... מאיפה עלינו לדעת שהמגש שלכם הוא לא משלוח מנות בשבילנו?"
"אתם עיוורים או מה? אתם לא רואים שאלה מתנות שארוסה נותנת לארוס שלה?" הרים אבא את קולו, ואני חששתי שבעוד רגע יהיו כאן תגרות ידיים.
"ברוך השם, המנהגים שלכם הם לא המנהגים שלנו," אמרה שְׁפְּרִינְצֶה רועדת כעלה נידף ופניה חיוורות כמו הסיד של ערב פסח, "אדון מזרחי, אם אתה רוצה להכות אישה חרדית, אימא לשמונה ילדים, אז בבקשה. תכה! יש ריבונו של עולם שיבוא אתך חשבון! שתדע לך, שהעוגות והממתקים שלכם הם לא בהשגחת הבד"ץ ובלי הפרשת חלה. רֶבּ יענקל רצה להשליך אותם לאשפה כדי לא לטמא את נפשות הילדים שלנו. את המתנות היפות שלכם התכוונתי לתת לרֶבּ יענקל בעלי. גם לו מגיע. אם אתם כל כך רוצים לקבל בחזרה את משלוח המנות שלכם, אני אחזיר לכם... ואני מבקשת בכל לשון של בקשה: אל תביאו לנו אף פעם משלוח מנות...."

 בקול צרוד קרא רב יענקל באידיש: "שְׁפְּרִינְצֶה, תחזירי לשווארצע, לפרענק פארעך, את משלוח המנות שלהם ושילכו אתו צום טיַיוול! [לעזאזל]."
פניו של אבא אדמו מזעם. הוא אסף מידה של שְׁפְּרִינְצֶה את המגש ומסר אותו לידי. הוא כחכח בגרונו ואמר באידיש עסיסית: "אַ גאנעב... גאזלאנים... זיין זאל ער ווי א לעמפל – וואס באטאג הענגט ער, באנאכט הרענט ער, און אידערפער גייט אר אויס" [גנבים... גזלנים... שתהיו כמו עששית – ביום היא תלויה, בלילה בוערת ובבוקר גוֹועת] והוסיף ואמר: "יונגער מאן, מאכט זיך ניט נאריש, רעדט ווי א מענש" ["אישי הצעיר, אל תשתטה, דבר כבן-אדם"]. רֶבּ יענקל עם החיתול המצחין בידו וזוגתו שְׁפְּרִינְצֶה נותרו פעורי פה. הם לא ציפו שאדון מזרחי יידע לקלל ולהטיף להם מוסר באידיש עסיסית וציורית כל כך. נפלה שתיקה. משהתאוששה אמרה שְׁפְּרִינְצֶה: "אתה יודע רֶבּ יענקל, אנחנו החרדים לדבר השם, חיים בגלות... אפילו את האידיש שלנו גזלו הפרענקים...." 
למראה המגש שחזר הביתה חדלה אחותי לבכות. לאחר ששתתה כוס תה מתוק, התאוששה ובדקה את המגש, ומצאה שלא חסר בו דבר.   
עוד באותו היום יצאה משלחת מכובדת מביתנו לביתו של פנחס החתן המיועד ומשלוח המנות בידה. במצהלות חתנים, בצהלולים ולקול תרועה ורעם תופים ושירי חתונה, קיבל ארוסה של אחותי את כל תכולת המגש, מבלי לדעת את קורותיו. בתמורה הוא שלח לאחותי דבורה מגש מפואר, שכלל: צמיד, עגילים וענק עשויים זהב טהור וכן שתי שמלות פרחוניות וזוג נעליים אופנתיות, בקבוק או-די-קולון ולצדם סלסילת פירות ביכורים, עוגות וממתקים מכל סוג ומין. עוד באותה השנה באה אחותי דבורה בברית הנישואים עם בחיר לִבּה פנחס ואנחנו הפסדנו יחסי שכנות טובים בשל אי הבנה קטנה. 
          
          מתוך הספר: 'יונים מעל החומה' - נובלה ושמונה-עשר סיפורים, שיצא לאור בהוצאת
          'צבעונים'. 
 

Share by: