חוקרים מאוניברסיטה אינדיאנה שבארה"ב חקרו את המוסיקה האפגאנית ואספו מבחר עשיר של כלי נגינה

מקומיים ומסורות מוסיקליות. בדומה לדפוסי תרבות אחרים מאפיינים את אזוריה השונים של אפגאניסתאן יסודות

מוסיקליים שחדרו ממרכז אסיה, מאיראן ומתת-היבשת ההודית. הרבה מן המסורות הללו הן מסורות שבעל פה,

שעברו מדור אחד למשנהו מבלי שתועדו בתווים או בהקלטות. יש מסורות ייחודיות לאזורים שונים באפגאניסתאן,

המורכבת מלאומים שונים.

כלי הנגינה המסורתיים הם:

דול (Dhol) – תוף חרס דמוי גליל, שעל שני פתחיו מתוח עור תיש. נלבש בחבל על הצוואר ומשתלשל בצד הגוף.

אורכו 39 ס"מ וקוטר ראשיו 22 ו-23 ס"מ.

דוהולאק (Doholak) – צמד תופים קטנים בעלי ראש אחד שעליו מתוח עור תיש ובמרכזו מעגל שחור

בקוטר של 8 ס"מ. גודל התוף 21 ס"מ וגובהו 10 ס"מ. מקישים עליו בצמד מקלות.

דאירה (Daira) – תוף דמוי כברה (בדומה לתוף מרים), קוטרו 26 ס"מ ועומקו 6 ס"מ.

זרבאגאלי (Zerbagali) תוף חרס דמוי כד אורכו 40 ס"מ וקוטרו 20 ס"מ.

 

טמבור (Tambur) מיתרי מתכת מתוחים על גשר שנהב וצוואר עשוי עץ. תיבת התהודה (17 ס"מ) היא קטנה מאד יחסית לצוואר הכלי שאורכו 115 ס"מ.

רבאב (Rebab) כלי בעל 12מיתרים מתוחים על כינור עץ, שעל תיבת התהודה מתוח עור.

המיתרים משוכים מעל התיבה ומעל הגשר. צוואר הכינור מעוגל ודומה לראש של עוף אורכו 80 ס"מ.

דמבורא (Dhamboora) – כלי מיתר נפוץ באפגאניסתאן. בעל תיבת תהודה עשויה עץ וצוואר צר ומאורך.

בתיבה 15 חורים להפקת הצלילים. הגשר עשוי שנהב אורכו 99 ס"מ. הפריטה עליו נעשית באצבע.

שאשטאר (Shashtar) – כלי מיתר עשוי עץ שעל תיבת התהוה מתוך עור. הכלי בעל 10 מיתרים

בעל גשר עץ. אורכו 75 ס"מ.

כלי מיתר נוספים הם ה-ריצ'אק (Richak) סארינדה Sarinda) ), ווג' Waj)) – (נבל זעיר ו-סאראני ((Sarani.

כלים אלו מצויין באזורים ההרריים המרוחקים. 

טולה (Tuka) – חליל עץ בעל ששה נקבים, בעל פיה, צבוע בצבעים אדום, ירוק וצהוב.

סור-ניי Surnai) ) – חליל עץ צבוע חום, צהוב או אורנג' בעל ששה נקבים. קצהו רחב.

 

יחסם של היהודים למוסיקה היה מסויג. עשירים נהגו להזמין לשמחותיהם נגנים מוסלמים.

נראה שבידור זה הביא לקלות ראש בהזדמנויות שונות ועל כן פסק רב העדה מולא אשר גרג'י

שלא להזמין נגנים לאירועים יהודיים ולהסתפק בנגינת נשים, שתופפו על 'דאירה' בשמחות

משפחתיות. למרות מחאותיו של הרב גרג'י, צבי סימנטוב וחבורתו ניגנו והופיעו בשמחות .

בקרב היהודים לא נמצאו מנגנים רבים.

בין המנגנים היהודים בלט יוסף בכצ'י, שניגן על הרמוניום – כלי הודי דמוי אקורדיון, המונח על השולחן: מנפחים בצד אחד ופורטים בצד שני. המחנך, מולא יהושע עמרם, שהיה חדשן בענייני חינוך באפגאניסתאן, קירב את בכצ'י ל"מדרש" שלו, וזה לימד את הילדים לשיר פיוטים. לימים עלה בכצ'י לארץ ונרשמו מפיו מסורות מוסיקליות השמורות בפונותיקה שליד הספרייה הלאומית בירושלים. במשך שנים, מעלייתו ארצה ועד לפטירתו, ישב בכצ'י מול בניין העמודים ברחוב יפו  בירושלים, פרט על ההרמוניום ופצח בשירים מן המסורת היהודית האפגנית בקול כובש לב ובלחנים מרטיטי נפש.

המוסיקה של יהודי אפגאניסתאן הייתה בעיקרה ווקאלית. הדגש היה על המילה ולא על הצליל. בכל אירוע התקבצו מיטיבי שיר ושוררו בתי שיר. בשבוע החתונה ליוו את החתן שושבינים ששרו לבני זוג. מומחים שבדקו את המוסיקה הווקאלית של יהודי אפגאניסתאן מצאו שזו מוסיקה פרסית מסורתית שהביאו עמם אנוסי משהד להראת. הנעימות הרבות ביותר יוחדו למזמורי תהלים, שלהם שנים עשר ניגונים. ויש גם לחנים מיוחדים להפטרה, שירי שבת ומועד, פרקי אבות ואזהרות, זוהר ומשנה, מגילת אסתר, רות ושיר השירים ושירים לברית מילה, חתונה ושירי ערש וקינה ועוד. בכל התכנסות היה אחד הנוכחים פוצח בבית שיר מתוך ה'דָאסתָאכּ' וחברו מתחרה בו בבית שיר אחר וכך נמצא שכל הנוכחים שותפים לשירה. בואם של יהודים בוכארים בשנות השלושים לאפגאניסתאן, ועמם מסורת מוסיקלית עשירה בשיר ובנגינה, השפיעה בצורה נמרצת על המוסיקה של יהודי אפגאניסתאן. עד מהרה חדרו מנגינות של ליל הסדר שמקורן בתרבות המוסיקלית של יהודי בוכארה.

מרגע שלמד הנער היהודי באפגאניסתאן קרוא וכתוב, הכשירוהו רבותיו לכתיבה תמה וקרבוהו לשירה ולפיוט העבריים, שאותם למד להעתיק ולתרגם – אחד מקור ואחד תרגום. לפנקס האישי שליווה את היהודי האפגאני, ניתן השם הפרסי ' דאסתאכּ' ['מעשה יד'] ובו ליקט כל תלמיד פיוטים שליווהו בכל עת. יש ו'דאסתאכּ' עבר מאב לבנו עד כמה דורות, וכל דור הלך והוסיף משלו. כמה מן המעתיקים הוסיפו גם מפרי רוחם. במועדי השנה, בעיקר פיוטים לשבת ומועד ובאירועים שבמחזור חיי אדם. או אז פרצה השירה ממעמקיו.

הפיוטים עסקו רובם ככולם באהבת ירושלים וארץ ישראל, שדימו אותן לאהובה נחשקת וליונת געגועים. הם מצאו פורקן בשירים על מלכות ישראל בעבר ועל ביאת המשיח לעתיד לבוא. 'סדר העבודה' של יום הכיפורים, שבמרכזו הכהן הגדול העסוק בעבודת הקודש, היו אות וסימן לחירות מדינית על אדמת ארץ ישראל.

לקראת סוף המאה ה-19 הגיעו המוני עולי רגל כדי להשתטח על קברי קדושים ובאותה הזדמנות הדפיסו בירושלים ספרי פיוטים שאותם הוליכו לארצם והפיצו באמצעותם את בשורת ציון. הם הופיעו בפני תלמידי המדרש ובבית הכנסת וסיפרו על התחייה המתחדשת בארץ ישראל וליבו את התשוקה לעלות לארץ האבות.

מתוך ספרו של בן-ציון יהושע-רז "מנדחי ישראל באפגאניסתאן לאנוסי משהד באיראן":

אחד השירים האהובים ביותר, שמרבים יהודי אפגאניסתאן לשורר ולהעתיק ב'דאסתאכ',

הוא השיר 'אל רם חסין יה' (אכרוסטיכון אא שלמה חא). השיר מצטיין בנעימתו שיש בה

השתפכות הנפש. השיר זכה לעיבוד מקהלתי והושר על ידי מקהלת הפולקלור של קול ישראל.

מילות השיר מדברות על יציאה מגלות לחרות ומשעבוד לגאולה, קיבוץ גלויות,

בניית המקדש, חידוש העצמאות והשמדת אויבי העם.

המנדולינה של ראובן גול, בנו של שמעון גול

כותב רפי ורדי: להערכתי זו מנדולינה בת כ-100 שנה,

זו המזכרת היחידה שנשארה לי מאבי

שטים בירקון, כנראה באיסרו חג השבועות,

בשנות ה-40.

מימין: נגן הדאיירה שמואל בצלאל,

לצידו חיים רפאל,

נגן האקורדיון מאיר בצלאל,

הבחורה ברכה(?),

אחרון משמאל מאיר גול

אהרון נמדר עם החברים ששרו וניגנו

בעת שמחה,

צבי סימנטוב מימין מרים כוסית

כמו כן בתמונה לוי נומדר, רפאל עמרם ויששכר קורט 

שמעתי מפי אמי ברוכה ז"ל שגם בהראט כמו בהרבה מגלויות שאר אחינו הספרדים בגולה היו נפגשים המתפללים לאחר סעודת ערב שבת (סעודה ראשונה) בסבב, כל פעם בביתו של מארח אחר "לשירת הבקשות".  לפי עדותה של אמי ז"ל לסבי שמעון היה קול מיוחד במינו. כשנפוצה השמועה שהשבת השירה תתקיים אצל סבי שמעון כהן ז"ל הבית היה מתמלא באורחים, והאורחים הזילו דמעות בעיקר משירי הערגה לארץ ישראל ובית המקדש שחרב ...